זהירות, קללות לפניך. הכתבה הזאת מכילה גידופים, עלבונות ומילים שאף אחד לא רוצה שיגידו לו ואף אחד לא רוצה שישתמשו בהן כשמדברים עליו מאחורי אגב. או שבעצם, אפשר לקרוא את אותן המילים ממש בלי שום פרשנות רעה. אלה מילים תמימות לגמרי. הכול בעיני המתבונן.
בשפה שלנו יש כמות נכבדה של מילים שלא חטאו בדבר, ובכל זאת הטלנו עליהן עול של קללה. אנחנו צריכים להתנצל בפניהן, אבל האמת היא שאנחנו לא יכולים אחרת: לכל דבר ביקום אנחנו מצרפים בדמיוננו ערכי לוואי, ומרגע שהערכים הללו כבולים לדבר הזה, אין פלא שהערך השלילי צובע בגוונים קשים גם את המילה המייצגת את הנושא.
אז סליחה. אבל כנראה נמשיך לעשות את זה.
השיח היום מלא בעלבונות, וכל שיוך חברתי, דתי או פוליטי הוא כר פורה לקללות נמרצות; אנחנו מזכירים לעצמנו שבגלל שנאה איבדנו את הבית, אבל בכל זאת ממשיכים להתלהט. לכן בחרנו לעצור ולנסות לפרק את המילים ממטענן השלילי ולהביט בהן ככה כמו שהן – בלי להיעלב.
לקחנו את המילים וחילקנו אותן לפי נושאים: מבעלי החיים ועד למדף הירקות במקרר. תהינו וחשבנו מתי הן יכולות להעליב, ומתי הן רק מילים תמימות. השארנו את הפוליטיקה בחוץ, כי יש גבול כמה נמוך אפשר לרדת, ולא הכנסנו גם את המילים שהן קללות ממש – נו, אתם יודעים, אלה שאחרי שאומרים אותן צריך ללכת לשטוף את הפה בסבון.
חיות מפעילות בנו רגשות עזים משום מה. אין שום דבר רע או טוב אובייקטיבית בבעלי חיים, אבל הצלחנו להשתיל את שמותיהם בשפה שלנו בתור קללות מגונות למדי או בתור מחמאות מ"יתגבר כארי" בשולחן ערוך ועד "פנתרה" של נועה קירל. אבל התכנסנו כאן בשביל השלילי, אז בואו נתמקד בעיקר ולא נהיה חזירים.
ואחרי שעברנו את המובן מאליו הזה, תראו איך חיות הבית משמשות אותנו למגוון עלבונות. "פרה" הוא כינוי לשמנה או אחת שבולסת את האוכל שלה בגסות. כבשה אוכלת כמעט כמו הפרה, אבל העלבון קשור בעיקר לכך שהיא הולכת יחד עם כל אחיותיה: אנחנו אומרים "כמו כבשים" על מי שמצייתים לתנועת ההמון ולא חורגים ממנו.
"חמור" הוא אידיוט. הכינוי "עכבר" לאדם פחדן אינו עלבון נפוץ במיוחד היום, אבל הוא בהחלט קיים בתודעה (מנגד, "חתול" לא משמש אותנו לגנות או לשבח. "חתולה", אגב, כן). ולמה אנחנו קוראים לאנשים בזעם "כלב"? העלבון הזה בטח לא הגיע מהתרבות הנוכחית, שבה הכלב הוא בדרך כלל ידידנו הטוב ביותר, או לפחות חיה חביבה למדי. לא זכור לנו שהשתמשנו בכינוי "כלב" כדי לפגוע במישהו, אבל שמענו אחרים משתמשים בו בתור עקיצה.
אגב עקיצות, עלבונות אחרים קשורים לנזק שגורמת החיה – "נחש", למשל, דורש מאיתנו ללכת בנעליים גבוהות ולהיזהר מבגידה. המקור, כמובן, בספר בראשית, מימי הבריאה הראשונים. עלבון מאוחר הרבה יותר הוא "קרצייה", חיה זעירה וטורדנית שנדבקת ולא עוזבת. הוא משמש בעיקר ילדים ובמיוחד אחים גדולים. משום מה, נזקים דומים של חיות זעירות אחרות לא בהכרח הפכו אותן למשל ולשנינה בפינו: רק לעיתים נדירות תכנו מישהו "יתוש" או "זבוב" (הנגיף כן זכה לתפוצה, אבל דווקא בגרסה החיובית, בדמות המילה "ויראלי").
"כל אחד הוא קצת אפס", קבע בן ארצי בשירו "אני אפס", שמנסה להכשיר עלבון שנדמה שהוא אחד המעליבים ביותר שאפשר להגיד למישהו. אבל מה רע כל כך באפס? מה הספרה השימושית הזו עשתה לנו?
אפס הוא לא כלום, הוא לא קיים, הוא חסר ערך, הוא שום דבר. אבל יש בו גם זעקה אחרת. הוא בודד. כל כך בודד שזה כואב. ברגע שנמצא לו שותף הוא יגדיל ויעמיק את הערך של כל מי שלידו. אם תשימו את האפס ליד 1 או 2 הוא יקבל משמעות אחרת: הם יעניקו לו ערך והוא בתמורה יכפיל אותם עשרת מונים (ועם עוד אפסים, פי מיליון ויותר). אבל אפס לבדו, כמו שהוא, חולשתו בבדידותו. לא כלום מוחלט.
האפס חסר ערך, איך שלא תסובבו אותו, אבל הוא גם מעגל שלם, עם פוטנציאל גדילה ושיפור. הוא גמיש, זורם, מתחבר בקלות. מי מאיתנו לא הרגיש אפס לפחות פעם או פעמיים בחיים? אפס זקוק לחיבוק, גם האפס שבנו, "כי כל אחד זקוק לאהבה".
"קודם כול תירגעי": כך לפי הבדיחה מתחיל ספר בישול. הבדיחה אולי כבר לא תקינה פוליטית, אבל ההמלצה להירגע כשנכנסים למטבח עדיין תקפה. איכשהו, אזור הבישולים בבית מצליח לספק לנו לא מעט מילות גנאי.
"שרוף" הוא לא רק החציל ששמתי בתנור ליותר מדי זמן, אלא גם אדם שאנחנו בוחרים למחוק, ללא אפשרות לתיקון. ההפך משרוף הוא "לא אפוי", אבל זה כבר כינוי למי שלא ממש איתנו וזקוק לעוד קצת זמן אפייה בחיים עצמם. "חלבי" הוא חלשלוש, שעומד חיוור מול המציאות ואינו מתעמת איתה, ו"פרווה" הוא לא לפה ולא שם, אנמי להחריד. בניגוד לשוקולד, לא טוב לאדם להיות "מריר". "חמוצים" לא מרוצים משום דבר והפנים שלהם מסרבות להסתיר זאת.
למי שפישל בגדול נגיד "יצאת פיתה", רק צעד אחד לפני "יצאת חומוס", שנגיד למי שפישל בענק. ובמטבח קל לפשל. הסירים רותחים, הפלפלים חריפים והמים מבעבעים, ואין פלא שהמרחב הדרמטי ביותר בבית הוא כר נרחב לביטוי של כעס ועצבים.
המשמעות שאנחנו נותנים לצבעים היא לא מדע מדויק. הפשר התרבותי והחברתי של גוונים מסוימים יכול להיות כפול, משולש או יותר: אנחנו יכולים לפרש את אותו צבע בכמה דרכים. צבע אדום הוא אזהרה מפני סכנה, צבע של דם ומוות, אבל הוא גם יכול להתפרש כצבע של תשוקה ואהבה או כצבע מלכותי ונעלה.
איך צבע יכול לשאת מטען חיובי ושלילי גם יחד? הסוד הוא כנראה בהקשר ובסביבה. ראש וראשון במילות הגנאי שהצמדנו לצבעים: "שחור". באנגלית עדיין מכנים אוכלוסייה שלמה Black People (וזה נחשב היום תקין פוליטית יותר מאשר "אנשים צבעוניים", אבל "אנשים של צבע" מותר לומר). בעברית יש לנו "עבודה שחורה" ו"לשלם בשחור", וגם "להשחיר", כלומר להשביז ולדכא.
"צהוב" הוא כינוי לאשכנזי, אבל בעולם הצבאי הוא גם כינוי לחייל או קצין מורעל שממלא אחר הוראות הצבא בהקפדה מעצבנת. "ירוק" בצבא הוא צעיר, כמו גבעול שזה עתה צמח. אדם אפור הוא אדם משעמם, קצת פרווה אפילו, לא בולט כמו שחור ולא מובהק כמו לבן.
בהתחשב במגוון הרגשות האנושיים, בכוח הדימוי שלנו ובמגוון הצבעים האינסופי, אולי דווקא מפתיע לגלות שצבעים רבים כל כך נשארו מנוטרלים ממטען שלילי. אולי כדאי להשתמש בהם יותר. למשל, כשמישהו חותך אתכם בכביש, אולי תצעקו לו "מי לימד אותך לנהוג, יצאת ורוד פוקסיה".
הגיל שלנו הוא לכאורה הנתון הכי מוחלט לגבינו. אותו אף פעם אי אפשר לשנות. אבל כשאנחנו בסביבה של אנשים מבוגרים מאיתנו תמיד נרגיש צעירים יותר, וכשאנחנו בסביבה של צעירים – נרגיש מבוגרים, מבוגרים מדי. מי לא יעדיף להרגיש צעיר? אף אחד לא רוצה שיקראו לו "תרח", "חתיאר", "סבא". ועדיין, אנשים נוטים לסנוט דווקא בצעיר שבחבורה – אולי מתוך קנאה? – במילים כמו "ילד" או "תינוק" (או "צוציק", אם הם ממש זקנים). רק בצבא יש יתרון עצום לוותק – לפעמים ותק של ארבעה חודשים בלבד – וה"צעיר" יטחן שמירות ויסבול מלילות לבנים.
יש גם כינויים גילניים שלא קשורים ישירות לגיל. נגיד "יצאת ילד" למי שעשה פשלה מביכה, ובכך העיד שהוא לא בדיוק מאופס על מה שהוא צריך לעשות. נוכל לקרוא אפילו לעצמנו "ילדה קטנה עם קוקיות" אם התנהגנו, ובכן, כמו ילדה קטנה עם קוקיות – זאת אומרת בכינו הרבה, התרגשנו באופן מביך או פחדנו ממשהו. איכשהו תמיד יש איזו חיבה בכינויים האלה. אחרי הכול, ילדים זה שמחה.
יקירתי, את לא מבינה. אני לא מתכוון להעליב אותך, אבל מותק, אולי תהיי הגיונית? תקשיבי, חמודה, גם אם זה נראה לך מתאים, זה פשוט לא זה.
כל מילות החיבה האלה – "יקירתי", "מותק", "חמודה" – יכולות לשמש, בבירור, בתור עלבון, ואולי העלבון הכי מעצבן ומטריד שיש. הן מלאות התנשאות, תוקפניות במסווה, דוקרות עמוק ונסוגות.
אל תקרא לי "יקירתי". אל תגיד לי "מותק". בשבילך אני לא "חמודה". כשאתה מדבר איתי תתייחס אליי בכבוד.
