היה לכם חזון מוזיקלי, או שזה סתם שעמום של חיילים שהתפתח?
סקורצרו: "היינו בתפר בין חיילים משועממים למוזיקאים שרוצים לעשות מוזיקה טובה. בבועה של הצבא, יאן הוציא שיר חדש והציע לי לשיר בו. הייתי זמרת בתחילת דרכה וקפצתי על ההזדמנות".
השיר לא הצליח, אבל אחרי השחרור הם שמרו על קשר, והקאבר הראשון שלהם יחד נחנך ביום הולדתה של סקורצרו. "הרמתי מופע לכבוד יום ההולדת שלי בבר בראשון־לציון", היא נזכרת. "הצעתי שלכבוד זה נעשה גרסה משלנו לשיר 'זוט עני' של אלה לי להב, ונופיע איתו".
זלקה מודה שהוא קצת אאוטסיידר: רק אחרי שסקורצרו הציעה את ההצעה הוא שמע את השיר בפעם הראשונה. "אבל מיד התלהבתי, זאת הייתה הפעם הראשונה שמצאתי פופ שאני אוהב, וזה פתח לי עולם. עד אז עשיתי קאברים כתחביב, למוזיקה ישנה יותר".
אחרי ההצלחה של זוט עני הגיעו עוד מגוון להיטים בגרסאות שונות, שמכילות מוזיקה ישנה והרבה פחות מוכרת.
"אני בא מרקע של מוזיקה קלאסית", מספר זלקה. "ההורים שלי השמיעו לי הרבה מוזיקה טובה ובהמשך נוצרה בי סקרנות למוזיקה מהעולם. אחרי 'זוט עני' הבנתי שאני לא רוצה לגעת רק בג'אז, אלא לנסות עוד סגנונות מוזיקה.
"אפשר להגיד שאני באמת שומע הכול. ברור שאני לא מכיר את כל המוזיקאים, אבל יחסית לכל מי שיושב כאן בבית הקפה, אני בעל ידע הרבה יותר נרחב במוזיקה. הסרטונים האלה נוצרו כי היה לי חשק להכיר את העולם הזה לאנשים שלא מבינים הרבה במוזיקה".
"מאז ומתמיד אהבתי לשיר ולהופיע", מספרת סקורצרו. "את הניסיון הבימתי צברתי בלהקת בית ספר ובלהקות נוער, אבל השירות בלהקה הצבאית הכניס אותי לעולם המקצועי. בעבודה עם יאן נחשפתי לסגנונות חדשים שהכרתי רק מעט לפני כן, וזכיתי להכיר אותם לעומק. אני אוהבת לשמור על ראש פתוח בכל הנוגע למוזיקה, ותמיד מחפשת להכיר צלילים חדשים. בתרבות של היום יש נטייה למחזר דברים, יש תבניות. הפופ יכול להישמע אותו דבר. זה מגניב שאנחנו מאפשרים לאנשים לשמוע שיר בצורה אחרת, ולהיחשף לעוד עולמות במוזיקה".
כשאתם יוצרים גרסאות חדשות לשירים מוכרים, אין לכם מחויבות לשמור על המשמעות המקורית?
סקורצרו: "גרסת כיסוי אפשר להגיש איך שרוצים. אפשר ליצור את אותו הדבר, כמו בקריוקי, אבל זאת הזדמנות לתת לשיר קול אחר. הרבה אנשים אומרים לנו שעם הגרסאות שלנו הם פתאום מבינים את המילים. זה לא אומר משהו רע על השיר, אלא שבתבנית אחרת הוא מקבל עוד צבע. כמו שבשיר קצבי נתרכז בלקפוץ ולרקוד, אבל כשהוא יהיה שקט, נזדהה יותר עם הרגש.
"כשאני שרה בסגנון מסוים או מחקה אמן, אני מנסה מצד אחד להיצמד לתבנית של אותו הז׳אנר, או במקרה של חיקוי – להיצמד לגוון הקול ולטכניקה הקולית של האמן. מצד שני, אני נותנת לאינטואיציה ולדמיון שלי להוביל אותי. אני שואלת את עצמי מה היה קורה אם אותו האמן היה שר את השורות האלו? איך הוא היה מבצע אותן? באיזו נימה? ואז זה פשוט קורה".
איך בוחרים את השיר המתאים לעשות לו קאבר?
"זה חייב להיות שיר שאנחנו מרגישים שעובד לנו בדרכים רבות. כששמענו את 'אם תרצי', הבנו שזה שיר שיכול לעבוד בסגנונות רבים – מבחינת התוכן והאמנים שהגיוני שהשורות או המהלכים המוזיקליים האלה יהיו בשירים שלהם. קלטנו שזה מאוד מעניין. כל מוזיקאי ישראלי גורם לשיר להישמע אחרת".
אתם בעצם יוצרים דואטים שלעולם לא יקרו, שולי רנד שר רן דנקר למשל.
זלקה: "אני לא אופתע אם יהיה ביניהם חיבור כזה, זה מאוד ישמח אותי. אני בטוח שיהיו עוד חיבורים שאנשים לא מוכנים אליהם. קחי למשל את השיר 'טרילילי טרללה'. מישהו אי פעם האמין שיהיה חיבור בין נועה קירל לאילן פלד?"
רוב התגובות לגרסאות הכיסוי שלהם מפרגנות, אבל יש גם מי שמוצאים פגמים. "יש כאלו שבחרו 'לתת את דעתם המקצועית' ולא לחיוב", אומרת סקורצרו. "אמרו שהחיקויים שלנו לא מדויקים, וזה לא זה. היו גם מי שהאשימו אותנו בחוסר מקוריות כי עשו כבר דברים כאלה בחוץ לארץ. האמת שלא אנחנו המצאנו את הקונספט. פשוט עברתנו אותו".
ומה הזמרים עצמם חשבו על זה?
זלקה: "אני לא יכול להזכיר שמות, אבל כבר פנו אליי וביקשו לדעת איך עשיתי עיבוד מסוים, כדי לבצע אותו גם. היו גם מי שעשו קאברים לקאברים שלנו. והיו גם רגעים הזויים. לקבל הודעה קולית מחנן בן־ארי באחת בלילה, למשל".
לא ציפיתם שזה יקרה?
"מי יכול לצפות לזה? חשבתי שב'זוט עני' יצפו אותם שבעים האנשים שרואים את הסרטונים שלי ביוטיוב. וגיליתי שלא".
אושר סקורצרו: "הרבה אנשים אומרים לנו שעם הגרסאות שלנו הם פתאום מבינים את המילים. זה לא אומר משהו רע על השיר, אלא שבתבנית אחרת הוא מקבל עוד צבע"
עיבוד לשיר הוא לא עניין של מה בכך, כל שכן עיבוד של שיר ביותר מ־15, 18 ואפילו 21 סגנונות מוזיקליים שונים או קולות של זמרים. ההתלהבות מההשקעה בכל סרטון וסרטון הן כנראה בין הגורמים שמשכו גם את הנוער לסרטונים, אבל השניים מבהירים שבכוונת שלהם נמצא קהל אחר לגמרי: "הקהל היחיד שלנו הוא שנינו", הם אומרים יחד.
"הדרך הכי טובה לעשות משהו שיצליח", מסביר זלקה, "היא שאתה תיהנה ממנו".
"כיף לנו ליצור משהו שמרגש אותנו", מסכימה סקורצרו. "אני באופן אישי הייתי נהנית לראות סרטונים כאלה, ואני אוהבת את היכולת שלנו לחבר בין עולמות: מצד אחד לגשת לדור הצעיר עם שירים שהוא מכיר, ומהצד השני לחשוף אותו לסגנונות ולמוזיקאים ישנים יותר. אני באמת שואלת את עצמי כמה מהילדים שראו את הגרסה שלנו ל'אם תרצי' ידעו בכלל מי זה מאיר בנאי. וזה היופי: שגם אנשים מבוגרים אוהבים אותנו וגם צעירים. לאחרונה גילינו שמלמדים את מה שאנחנו עושים בשיעורים בבתי ספר למוזיקה".
איך זכיתם לכבוד?
זלקה: "זה מעניין כי לא המצאנו את הקונספט של שינוי סגנון. אנחנו פשוט דוגמה מעולה לאיך עושים את זה. כמו שיראו לסטודנטים לקולנוע איך היה נראה סרט אם היו מצלמים אותו בתקופות שונות. אפשר ללמוד מזה הרבה".
אבל עם כל הכבוד לנוכחותם בשיעורי המוזיקה באקדמיה, זלקה לא רואה יעד בחינוך: "אין לנו שום משימה. השליחות האמיתית שלי היא לייצג את עצמי. לא באתי להנגיש את הג'אז. לא אכפת לי מה אנשים חושבים על ג'אז".
"אותי זה דווקא כן מרגש", חולקת סקורצרו. "אני מאוד אוהבת ג'אז והייתי רוצה שהסגנון הזה יהיה במיינסטרים. זה לא דבר שקל להשיג. למוזיקה הפופולרית יש פנים רבות, אבל יש לה גם חוקים".
"שנשברים", מציין זלקה. "נגיד, 'תיק קטן' שבר הרבה מוסכמות. הוא קודם התפרסם בטיקטוק ואז נוצר באמת. זה לא משוגע? כאדם שמתעסק בפופ, אני מאמין שגם בו יש המון אמנות ורבים מפספסים אותה. שמעתי שאנשים ביקרו את Shape of You של אד שירן כי הוא נכתב בחמש דקות. כאילו הוא סתם זרק מילים. אבל יכול להיות שבאה אליו השראה מטורפת, ובתוך חמש דקות הומצא שיר מצליח. זאת אמנות מדהימה, להצליח לגרום לכל כך הרבה אנשים ליהנות ממשהו שיצרת".
אין חשיבות לרבדים ולעומק בשירים?
סקורצרו: "גם במילים שיכולות להיתפס כשטחיות יש עומק. שירים יכולים להיות מלאי רבדים גם אם הם לא כתובים בשפה גבוהה או מתוך ייסורי אמן".
"לפעמים את נכנסת לאוטו ורוצה להיות בצ'יל, להירגע", מסכים זלקה. "זאת לא חייבת להיות המוזיקה הכי עמוקה. נגיד 'לך לישון' של אנה זק, שלכאורה הוא לא השיר הכי עמוק בעולם, יכול לגרום לך להבין משהו שהיית צריך להבין. והוא גם שיר מצוין לצעוק באוטו אחרי פרידה כואבת. אני חושב שלשירי פופ יש מקום חשוב, וכדאי להכיר בו. לזמר הצרפתי סטרומאה יש שיר שנקרא Santé, עם קצב שגורם לרקוד. בהתחלה כששמעתי את השיר הזה פשוט נהניתי, ואז רציתי להכיר אותו יותר. חקרתי וגיליתי שהשיר מדבר על האנשים השקופים, שעובדים מהבוקר ועד הערב ועדיין אין להם. פתאום אני שומע את אותו השיר ובוכה".
אז הפופ המסחרי לא ישתלט על המוזיקה הישראלית?
"מה פתאום? היום יש יותר מוזיקה לא מסחרית ממסחרית, פשוט אין לאנשים מושג שהיא יוצאת. גם הפופ שרוב האנשים בארץ מכירים הוא חלק קטן מאוד ממוזיקת הפופ הישראלית. עולם המוזיקה עצום. יוצאים המוני שירים כל יום, החלק שמצליח זה הפסיק של הפסיק".
סקורצרו: "היום יש טרנד בטיקטוק שמחזיר אלינו להיטים וקלאסיקות מפעם. יש אמנים שהיו מתהפכים בקברם לו היו שומעים את זה – אבל בסופו של דבר מי שלא הכיר את השיר הזה קודם ולא נחשף אליו כנראה ירצה להכיר את הגרסה המקורית שלו. זה מבורך לדעתי, ככה מגלים עולם ומלואו".
"אנחנו בעידן מדהים של מוזיקה", מבהיר זלקה. "יש הרבה מוזיקה טובה שנולדת. כמפיק מוזיקלי אני אומר שמעניין הרבה יותר להביא את הדבר הבא של המוזיקה, מה שעדיין לא שמעו ולא עשו".
עם כל ההתפעלות מהיצירה של היום, הצמד נזהר לא לנבא את העתיד. "אי אפשר לדעת לאן זה הולך", אומרת סקורצרו, "יש כל כך הרבה הפתעות. נגיד, הסגנון של המוזיקה היהודית לא היה פופולרי לפני כמה שנים, ועכשיו זמרים כמו עקיבא וישי ריבו מצליחים מאוד. אנחנו אף פעם לא יכולים לדעת מה יקרה".
זלקה: "המוזיקה הישראלית מתפתחת לכל כך הרבה כיוונים, וקשה מאוד להגדיר אותה. הכול 'נגנב' מאיפשהו. כשאני שומע את המושג 'מוזיקה ישראלית' עולה בי 'התקווה' שזאת בכלל מוזיקה צ'כית, את ה'הורה' הבאנו מפולין, וגם הלהקות הצבאיות קיבלו השראה ממה שקרה אז בעולם. כל עדה הביאה סגנון מארץ המוצא שלה, ובכל ארץ כזאת יש אלפי סגנונות. יש כאן הכול מהכול, אז מה זו בכלל מוזיקה ישראלית?"
יאן זלקה: "לא המצאנו את הקונספט של שינוי סגנון. אנחנו פשוט דוגמה מעולה לאיך עושים את זה. כמו שיראו לסטודנטים לקולנוע איך היה נראה סרט אם היו מצלמים אותו בתקופות שונות"
ובחזרה לעתיד: הסרטונים המצליחים ועתירי הצופים הם רק התחנה הראשונה מבחינת הצמד. "החלום שלי באופן כללי הוא לשלב בין כל התחומים שאני אוהבת", מפרטת סקורצרו. "אני באמת רוצה להביא טוב לאנשים באמצעות היצירה שלי. תמיד שאלתי את עצמי מה זה להיות אמן – להגשים את עצמך או לתת מעצמך? אז אני חוקרת את זה, ובינתיים מוצאת במקצוע הזה ריפוי לי וגם לאחרים".
"אני הולך לאן שהמוזיקה לוקחת אותי", זלקה מושך בכתפיו. "היא תמיד מוצאת דרכים להפתיע אותי ולקחת אותי למקומות שלא חשבתי שאגיע אליהם. בצד המעשי יש לי אלבום שיוצא בקרוב, ובו אני שר, כותב, מעבד ומנגן. זה אחד הדברים שהכי בא לי לעשות, ואני מתרגש".
לכל אחד מהם הכיוון שלו, אבל בעתיד הקרוב הם עומדים להוציא פרויקט חדש שעתיד להיות המסעיר והמיוחד שעשו עד כה, לדבריהם, עם שילובים שיגרמו להרבה לסתות להישמט. "אנחנו עובדים על פרויקט שעושה מה שעשינו עד עכשיו, אבל להפך. עד עכשיו לקחנו שירי פופ מודרניים והבאנו אותם לסגנונות יותר וינטג'יים, לשנות השבעים, לג'אז. עכשיו אנחנו לוקחים קלאסיקות ישראליות, את השירים שכולנו גדלנו עליהם, ומביאים אותם לסגנון של 2023".
יש ספוילרים?
"נגיד, 'לקחת את ידי בידך' של יהודית רביץ", סקורצרו מגלה לאחר התלבטות משותפת לא קצרה. "הבאנו אותו לסגנון של סינת'־וויב משנות השמונים. זה סגנון שחזר מאוד לאופנה, בשירים של ג'סטין ביבר למשל או דה ויקנד. הוא מגניב כי הוא קצת וינטג' אבל יש בו משהו מאוד חדש שלא היה פה פעם. יש משהו מדליק בדיסוננס בין המילים למה שאנחנו שומעים. המשלב הלשוני של המילים גבוה – 'לקחת את ידי בידך ואמרת לי / בואי נרד אל הגן'. מילים פיוטיות וגבוהות. הקצב לעומת זאת מודרני וחדשני. אבל זה שילוב שעובד".
זלקה: "המסר בפרויקט הזה, וגם בכל הסרטונים שהוצאנו, הוא להגיד שיש יותר מדרך אחת לעשות פופ. אולי זו דרך שאפילו היוצרים המקוריים לא חשבו עליה. בעצם, כל מה שאנחנו עושים זה פשוט להראות שהכול יכול לקרות. במוזיקה הכול אפשרי".
