רחוב אברבנאל, בשכונת פלורנטין בתל־אביב, הוא אחד ממעוזי ה"סטריט ארט", אמנות הרחוב, בעיר. הרחוב מעוטר לאורכו בגרפיטי ססגוני, עם דמויות ודימויים מגוונים, מילות קוד וחתימות מסוגננות. צבעוני ודומיננטי, התרסיס נראה על קירות המבנים, על גדרות הבטון, על דלתות הברזל הכבדות. דייר של קבע. בשעה שעקבותיו של הגרפיטי נמחקים במקומות אחרים, בפלורנטין הוא נוכח עד מאוד, שריד לשנים שבהן העירייה העלימה עין, לא קנסה ולא הענישה, ואִפשרה לענני הצבע לנוח בשלווה על הבטון.
באחד הפסאג'ים הקטנים ברחוב חבוי הסטודיו של דן גרובר. על שולחן בכניסה ניצבים עשרות מכלי תרסיס, ומכל עבר פזורים מכחולים, שפופרות צבע וציוד מלאכה. על הקירות תלויים עבודות גרפיטי גדולות וציורי קנבס בגוונים עזים. ברקע מתנגן, בהתאמה מושלמת, ביט היפ־הופ קצבי.
הסטודיו משתלב היטב בשפת הסביבה, אבל לא לחלוטין. מתחת לכרזת גרפיטי גדולה מותקן מדף, ועליו סדורים ספרי רמח"ל, תניא, תנ"ך. מבט על עבודות נוספות בסטודיו מגלה עיסוק בנושאים עבריים ויהודיים: אותיות האל"ף־בי"ת, עשר הספירות, פסוקים ומזוזות – כולם מעוצבים בהשראת אמנות הרחוב. השילוב הזה ניבט אליי גם מדמותו של גרובר, המקבל את פניי בפתח הסטודיו כשהוא לבוש בטי־שירט, נועל סניקרס ולראשו כיפה שחורה.
סיפורו האישי כאמן רחוב, לצד סיפוריהם של עוד כמה וכמה אמני גרפיטי תל־אביביים, נפרס בספר אלבומי חדש ששמו "גם לנו מגיע! אומני גרפיטי בתל אביב". האמנים מציגים בו את סיפוריהם בגוף ראשון, לצד עבודות צבע מרהיבות ומגוונות. מאחורי המיזם עומדת ד"ר עמלה עינת, סופרת, חוקרת, מטפלת ומרצה. בגיל 85 היא יצאה לפגוש את האמנים האנונימיים העומדים מאחורי יצירות גרפיטי ייחודיות. רשימת האמנים שפגשה כוללת אדריכל הלובש עניבות בימים ויוצא לרסס גרפיטי בלילות; אמן שיצירתו נכללה ברשימת שיאי גינס בתור ציור הגרפיטי הגדול בעולם; יוצר שריפא את גפיו המשותקות באמצעות האמנות, ועוד.
הגרפיטי נחשב לעיתים לאמנות חוקית – כאשר הוא נעשה בתיאום או אף בהזמנה. במקרה כזה הוא מוגדר בפשטות "ציור קיר". כאשר הוא נעשה ללא תיאום והסכמה, הוא נחשב כלא חוקי. כיום מדובר בתנועה אמנותית מקובלת, ורבים מאמני הגרפיטי הפכו ליוצרים מוכרים עם קהל אוהדים.
גרובר, בשנות החמישים לחייו, הוא דמות יוצאת דופן בסצנת הגרפיטי. חרדי, תושב שכונת מקור־ברוך בירושלים ואב לשבעה. בנותיו הצעירות לומדות עדיין במוסדות בית יעקב. המבטא הצרפתי הבולט מסגיר את הרקע האירופי שלו, אם כי הוא נולד בארץ הקודש. "כשהייתי בן ארבע", הוא מספר, "קצת אחרי מלחמת יום הכיפורים שאבי לחם בה, החליטו הוריי לעבור לצרפת. הם היו זוג חילוני ומשכיל, והיהדות שלנו הסתכמה בקידוש שאבא עשה מדי פעם, ובתקיעת שופר ששמענו ביום כיפור. הוריי היו טרודים בעבודתם, ואני הסתובבתי בחוץ עם חברים. בגיל 14 פגשתי לראשונה את סצנת ההיפ־הופ והתאהבתי בה. הייתי רוקד ברחוב, היו לנו הופעות ברכבת התחתית, ועשינו 'באטלים' של קבוצה מול קבוצה (מופע שבו ראפרים מתחרים אלה באלה; פ"ג).
"במקום שבו גדלתי, חברים שמתים ממנת יתר או מגיעים לכלא היו עניין יום־יומי. ההיפ־הופ הציל אותי מסמים ואלימות, כי הראש שלי היה מרוכז בזה ולא התעסקתי בדברים אחרים. רקדתי לא רע ואהבתי את זה, אבל במקביל חיפשתי כל הזמן איך להתבטא בצורה סודית יותר, שלא יראו אותי".
החתרנות הפכה למקצוע
כאשר נחשף אל אמנות הגרפיטי חש גרובר הצעיר כי היא מספקת לו את מה שחיפש – יכולת להתבטא בעוצמה מבלי להיחשף. הריסוס ברחובות היה אסור, וגרובר פגש בדרכו שוטרים ואף נאסר. "נכון, לוקחים ריזיקות על הדבר הזה, אבל בחוויה היצירתית הגרפיטי עוצמתי מאוד, הרבה יותר מריקוד ברכבת התחתית. בתוך תוכך אתה יודע שאתה עושה משהו טוב. אתה מצייר, אתה לא פוגע באף אחד".
יש הרבה דרכים להתבטא. מה גורם לבן־אדם להחליט לעשות גרפיטי?
"סטריט־ארט זה להתבטא בעצימות גבוהה. אין מה להשוות בין סקיצה במחברת בבית ובין ציור עם ספריי על קיר. יש איזו הנחת יסוד שציורי רחוב באים מתוך מחאה, אבל אם מדפדפים בספר רואים גם ציורים בלי שום מחאה, אלא עולם פנימי יפה ועדין שהאמן רוצה לשתף בו אחרים. בעיניי גרפיטי זה להגיד 'יש לי משהו יפה ואני רוצה לחלוק אותו איתך, שלא יישאר סגור במחברת'. לכל אמן יש עולם פנימי שהוא חייב להביע ולהוציא ממנו. כשמציירים על קיר לוקחים את הפְּנים ומוציאים אותו החוצה. הקיר גדול ממך אז הכול יוצא חזק, בעוצמות. כשמציירים על קנבס התנועה הפוכה – לוקחים את כל החוץ ומצמצמים אותו לקנבס קטן, ואז יש דברים מסויימים שמגלים דווקא מתוך הצמצום.
"אפילו אחרי שלושים שנה אני לא יודע מי זה שמצייר. זה לא האני שיושב ומדבר איתך כאן עכשיו, זה אני אחר, שאני בקושי יודע מי הוא. הוא יודע לצייר והוא נכנס למקומות שהאני הרגיל לא נכנס אליהם".
בסוף שנות השמונים נסע אביו של גרובר לאיים הקריביים במסגרת עסקיו, והציע לבנו להצטרף אליו. "הייתי בן 18, ומה שעניין אותי זה אם גם שם יש גרפיטי. החלטתי לנסוע כדי לראות, וכבר מהמטוס שמתי לב לקילומטרים של קירות לבנים. גדרות בטון חלקות בלי צבע, בלי ציורים. קלטתי שזו תרבות אחרת שהגרפיטי לא הגיע אליה". גרובר הצטייד בכמות גדולה של ספריי והחל לרסס. מקטעים ארוכים של קירות הלכו והתמלאו בציוריו. להפתעתו ולשמחתו, המשטרה לא גילתה עניין במעשיו; כאן זו לא נחשבה עבירה על החוק המקומי.
"במקומות שבהם הגרפיטי הוגדר 'לא חוקי' לא ידעו איך להכיל את זה, אבל בקריביים זה התקבל אחרת, בפשטות. לא עשיתי משהו מחתרתי, פשוט ציירתי", הוא אומר. עבודותיו של גרובר עוררו התפעלות ועניין, ולאחר שנתיים כבר הוצע לו להציג תערוכה ראשונה. "אחרי התערוכה התחילו להכיר בי והזמינו ממני ציורים בתשלום. התחלתי להרוויח כסף מהציורים. הייתי רגיל שרודפים אחריי כדי לתת לי קנסות, והנה חברת בנייה רודפת אחריי כדי להציע לי לקשט את המבנים שלהם בציורים. עבדתי באינטנסיביות וגיליתי שיש לי משהו ביד. כשזה הפך להיות מקצועי ושילמו לי, התחלתי להתמקצע עוד יותר, לקרוא וללמוד".
גרובר שהה בקריביים במשך תשע שנים, ובתקופה הזו החלו לנבוט אצלו ניצני החזרה בתשובה. "היו לי הרבה תערוכות, הרווחתי טוב, פגשתי אנשי רוח וקראתי הרבה. תוך כדי קריאה עלו לי שאלות של זהות ופתאום הבנתי שאני לא יודע כלום על עצמי ועל השורשים שלי. חשבתי שזו תהיה שאלה קטנה עם תשובה קטנה, אבל זה היה לפתוח דלת ולגלות ארמון. אני עובר מחדר לחדר ומגלה שיש עולם ומלואו. הבנתי שאני לא יכול לגלות את היהדות שלי בקריביים. היה לי סטודיו של 300 מ"ר, התפרסמו עליי כתבות בעיתונות, אבל לא ידעתי מה זה אומר להיות יהודי. הבנתי שאם אני רוצה למצוא תשובות אני צריך להגיע לישראל".
בלי חלות ונרות שבת
הוא הגיע לירושלים בשנת 1995 ופנה ללמוד במכון מאיר, בעקבות חבר שהגיע למסלול גיור שם. "הייתי שם שבוע, וזה היה סיוט. שיא החורף, קר, צפוף, סביבי בליל שפות, רק רציתי לברוח. בשמונה בבוקר הלכתי לצאת מהמקום עם תיק על הגב. אמרתי לאחד הרבנים שקר לי, אני רעב ואני נוסע לדודים שלי בחיפה. אמרתי שאתגייס לצבא ואגלה את הארץ בדרך אחרת. ואז אותו רב אמר לי משפט שמאז לא שכחתי: 'אם אתה חושב שתוכל ללמוד מה זה ארץ ישראל על כיסא חוף עם כוס קולה ביד, אתה טועה'. המילים האלה שלחו אותי למחוזות ההיפ־הופ, לבאטל. מה, אתה מאתגר אותי? אתה אומר לי שאני בורח? זה מה שהכריע אותי".
גרובר סב על עקביו ונשאר במכון מאיר למשך ארבע שנים. בהמשך עבר לישיבה חרדית בטלז־סטון, לשלוש שנים נוספות. "באותן שנים הייתי שקוע בלימוד תורה, וציירתי לעצמי בעיקר בלילות. מדי פעם עשיתי קצת גרפיטי, בעיקר בנחלאות. הרחוב פחות קרא לי באותו זמן". אחרי שנות הישיבה חזר בהדרגה אל האמנות שזנח.
איך העולם הרוחני שלך פוגש את הסטריט ארט?
"היו כמה שלבים בדרך. כשהבנתי מה העולם הרוחני שאני פועל בתוכו, התחלתי עם סדרת ציורים על ששת ימי בראשית ועל האותיות. היה גם פרויקט מתמשך שקראתי לו 'הסולם', שהרעיון שלו הוא חיבורים. מעניין אותי המפגש בין עליונים לתחתונים, בין אדמה ושמיים, בין הנשמה והגוף. אני מדבר על הרעיונות האלה דרך מושגים אוניברסליים שכל אדם מכל תרבות יכול להבין. עץ הוא עץ ומבוך הוא מבוך בכל התרבויות. הפרשנות לדימוי היא יהודית".
גרובר סולד מהדימויים השחוקים שהפכו לייצוגים רווחים של אמנות יהודית, ומכוון לשפה אוניברסלית. כמו, למשל, בציור של פסנתר העולה מתוך מעבר חציה ברחובות ניו־יורק. "ראיתי בניו־יורק אנשים עוברים את מעבר החציה, וראיתי בזה את התנועה של המלאכים העולים ויורדים על סולם יעקב. אני רואה את העולם דרך המשקפיים האלה, של דימויים. בעיניי שבת זה לא ציור של שתי חלות ושתי נרות. אני רואה ציורים כאלה בירושלים וכואב לי בראש. ציור של איש מתפלל זה לא הסיפור של הכותל. נכון, אנשים מתפללים, אבל זה לא הסיפור בעומק.
"אני מסתכל על העולם במשקפיים יהודיים אבל יודע שצריך לדבר בשפה שמבינים אותה. אני לא רוצה להישאר בבועה סגורה של עצמי. יש אמנים שגדלו בבית דתי ומציירים את הסמלים כפי שהם פגשו, ויש כאלה שמדברים על יהדות אבל לא מדברים על זה מבפנים, כי הם לא שומרים תורה ומצוות. אני לא שייך לא לאלה ולא לאלה. הייתי בעולם האמנות, אחר כך פגשתי את היהדות, ועכשיו אני מדבר עם הרקע שלי באמנות על העולם היהודי. זה יוצר משהו שונה. קצת כמו רותקו ושאגאל, שגדלו בתוך עולם יהודי וידעו איך לחבר.
"אני רואה הרבה הקבלה בין התורה לסטריט־ארט. תורה זה לא משהו שרואים מבחוץ. אתה רואה פעולות מסוימות ולבוש מסוים, אבל אם לא שמת את הראש בפנים – לא הבנת שום דבר. גם בסטריט־ארט זה ככה. בשניהם אומרים 'אל תהיו מדי – אל תהיה דתי מדי, אל תהיה קיצוני מדי, תשאף למרכז'. אבל האמת היא שבן־אדם לא מגלה את עצמו מתוך שלווה ורוגע. רק כשהוא מגיע לקשיים ואתגרים הוא מחפש תשובות ומגלה את עצמו. אלה לא דברים שלומדים בבית הספר, וזה גם לא משהו שאפשר ללמד".
צומח מלמטה
גרובר מצביע על כמה הבדלים מעניינים בין אמנות הרחוב הישראלית לזו שברחבי העולם: "ישראל זו ארץ קטנה שהתקבצו אליה אנשים מתרבויות שונות, כך שהתפתחה סצנה של סטריט־ארט שמושפעת מסגנונות שונים. בארץ יש הרבה יותר סגנונות וטכניקות מגוונות. לא מציירים רק בספריי, משתמשים גם במברשות, וזה לא משהו שקיים בחו"ל. הרבה אמנים בארץ לא נוגעים באבן, ואותי זה הפתיע בהתחלה. בצרפת להרבה אמנים לא אכפת על איזה חומר הם מרססים. בארץ יש יחסית הרבה נשים בתחום, בניגוד לחו"ל, שם יש אולי כמה אמניות בודדות שמציירות".
מאפיין נוסף שמבדיל לדברי גרובר את אמני הגרפיטי הישראליים ממקביליהם בחו"ל, הוא מסלול החיים שלהם. "הגרפיטי בחו"ל בא עם תנועת ההיפ־הופ וצמח מלמטה. אמנים שם מתחילים את דרכם ברחוב, ורק אחר כך מגיעים לחיים מסודרים יותר. בארץ זה הפוך. הרבה אמנים הם אנשים מסודרים עם מקצוע יציב, ועם הרקע הזה הם יורדים לרחוב. זה משהו שבא מתוך דחף פנימי. סטריט־ארט זה לא משהו שהולכים ללמוד בבית ספר לאמנות. אחד האמנים הוותיקים בתחום, למשל, עובד כאדריכל. אחרים כבר נמצאים בעולם התעסוקה ומשם הגיעו לגרפיטי. זה יוצר עושר גדול בסגנון. אולי מבחוץ לא רואים את ההבדל אבל לי, כמי שראה הרבה גרפיטי באירופה, זה מאוד בולט".
לגרפיטי אין בדרך כלל תדמית חיובית. איפה אתם ממקם אותו על הסקאלה האמנותית?
"עולם האמנות מתחלק לעולם הממסדי של המוזיאונים, לעולם המסחרי של הגלריות ולעולם של האמנים עצמם. הסטריט־ארט מחוברת ישירות לסצנה של האמנים. הביטוי האישי, האמירה, הם הדבר החשוב ביותר. המקום של הפרט בתוך החברה הוא דבר מאוד חיוני. הפרט לא קיים בחברה שלנו. אומרים שהוא קיים, אבל הוא לא באמת קיים בפועל. כשהפרט עומד מול חברה הוא מפסיד מראש. החברה לא מתבססת על עקרונות שטובים לפרט. היחס של הכלל אל הפרט זה כמו לילד, 'תעשה מה שאומרים לך'. הסטריט־ארט אומרת: לפרט יש זכות קיום. הפרט הוא עולם בפני עצמו, והמרחב הציבורי הוא של כולם, כולל הפרטים.
"כשאני הולך ברחוב ורואה פרסומות בכל מקום, מישהו שאל אותי אם אני רוצה לראות את הפרסומות האלה? למה אפשר לתלות בענק נשים מעורטלות אבל ציור שיש בו חופש, דמיון ואסתטיקה – זה אסור? אף אחד גם לא שאל אותי אם לבנות את הגשר מול החלון או את רבי הקומות מול הנוף. אני כפרט נאלץ לקבל את ההחלטות הללו. ואם אני בא כפרט ואומר 'אני חי פה, זו השכונה שלי, הרחוב שלי, יש לי מה להגיד לסביבה שלי' – אני מזכיר לעצמי שאני קיים. כאן בפלורנטין הייתה תקופה שלא נתנו קנסות על גרפיטי, אבל אין שום מקום שבו אפשר לצייר מלכתחילה. זה מעיד עד כמה הממסד לא רוצה שהפרט יבטא את עצמו".
האם הפרט לא צריך גבולות? הרבה ישראלים מכירים למשל את בעיית הזיהום הקולי, עם ווליום גבוה מדי מצד פרט שלא מתחשב בכלל.
"יש הבדל בין סאונד לאימג'. אני מצייר על קיר, ואפשר לא להסתכל עליו או למחוק אותו. הציור מוגבל מראש, הוא לא פולש ולא פוגע. על סאונד אין שליטה. אי אפשר לכסות או להגביל אותו. זו פלישה שאי אפשר לחסום. סאונד חזק יכול לפגוע, ואדם יצטרך לשלם על הנזק. עיניים אפשר לסגור, ואפשר לסובב את הראש".
חוקים פנימיים
מי שיפגוש את גרובר בשבת, לבוש בחליפה שחורה ובמגבעת, יתקשה לקשר בינו ובין התחום המחתרתי שבו הוא עוסק. עד היום הוא יוצא מדי פעם "לעשות גרפיטי", במקביל לציורי הקנבס ולעבודות היודאיקה שהוא עמל עליהם בסטודיו. אף שהגרפיטי האמנותי אינו רווח בחברה החרדית, גרובר מנחה קבוצות חרדיות ומאפשר להם להתנסות בו. "הקהילה החרדית היא קהילה סגורה שמנסה להגן על עצמה, לשמור על הילדים ועל החינוך שלה. אני מפגיש אותם עם האמנות הזו. עשיתי גרפיטי עם נשים חרדיות ועם ילדי תלמוד־תורה, והתוצאות היו מדהימות. הצורך להתבטא ולהביע את עצמך נכון לגבי כולם. עבדנו עם אותיות ועם מושגים ביהדות, אבל זה פחות העניין. מה שחשוב זו החוויה האמנותית והתהליך שעוברים".
אמנות הגרפיטי מתאפיינת באווונגרד ואנרכיה. זה לא מנוגד להוויה החרדית?
"יש בניו־יורק כמה יהודים גדולים שהיו אמני רחוב, חלקם ממשפחות חרדיות. לא נכון להגיד שהחברה החרדית לא פתוחה לאמנות. מדויק יותר לומר שהיא לא פתוחה למה שעשו מהאמנות, שהפכו אותה להיות כלי שמוכר משהו אחר. עד שנות האלפיים, לדוגמה, היפ־הופ היה מאופיין במסרים שהתנגדו לאלימות, לסחר בנשים ולסמים. מאז כל חברות התקליטים הגדולות הפכו את ההיפ־הופ רק לנשים, כסף וסמים. היו אמנים גדולים שהתקוממו נגד המסרים השליליים הללו ולא רצו לשתף עם זה פעולה כי הם היו נאמנים להיפ־הופ המקורי. האמנות היא כלי, השאלה היא מה עושים איתו".
לפני חמש שנים החליט גרובר להעביר את הסטודיו שלו לתל־אביב, לאחר שחש כי מיצה את מה שירושלים יכולה לתת לו מבחינה אמנותית. "היתה תקופה שהיה אפשר לצייר על הקירות גם באמצע היום. עכשיו המצב השתנה. מוחקים קירות, הורסים מבנים ישנים, החוקים קצת השתנו".
לאחר שהשתתף בתערוכה ונחשף למעמדם הירוד של האמנים, החליט להשקיע ביוצרים עצמם וליצור קהילה של אמני גרפיטי. "באתי לתל־אביב כי רציתי ליצור חיבורים בין האמנים לקהילה. ראיתי שיש נתק. עושים סיורי רחוב ומדברים על יצירות בלי להכיר את האמנים, או שמדברים בבתי ספר על יצירות ואין לאף אחד מושג מי עומד מאחוריהם. מורה לאמנות הוא לא בהכרח אמן. הראייה והעשייה של אמן שונות מאד ממה שמורה נותן, וילדים לא פוגשים בשגרה אמנים. הם יפגשו אותם, אולי, רק שנים אחרי בית הספר. כשפוגשים אמן פתאום נפתח משהו. יש הבנה עמוקה יותר וחולקים חוויה משותפת. הרעיון של המיזם הוא ליצור חוויה אמנותית בתוך הגופים הללו – בתי ספר, מלונות, חברות – דרך מפגש עם האמן. ליצור פרויקטים אמנותיים ולקרב בין האמנים לקהילה. לא רק לצייר על הקיר, אלא שנכיר אחד את השני".
כך הוקם מיזם beyond the walls, המאגד כחמישים אמני גרפיטי מכל רחבי הארץ. לגרובר היה חשוב להראות שיוצרי גרפיטי הם אמנים וציירים לכל דבר. ב־2018 הציגו חברי הקבוצה תערוכה ראשונה של עבודות גרפיטי על קנבס, ומאז קיימו כמה תערוכות. הם נפגשים מפעם לפעם לחשיבה משותפת ולגיבוש פרויקטים. גרובר, אגב, הוא הדתי היחיד בקבוצה.
אמני גרפיטי עוד מסתובבים היום עם חוויה מחתרתית?
"בתחילת הדרך זה היה כך. היום, בעידן הרשתות החברתיות, כמעט כולם מרשים לעצמם להיות חשופים. אנשים מחפשים איך להתפרנס, וזה לא קל בתחום הזה, אז אמנים רוצים שאנשים יכירו אותם. גם אז זה מאוד נקודתי – מזמינים ציור קיר כעבודה חד־פעמית. המיזם שלנו מחבר הרבה אמנים יחד, ויוצר שיח רחב יותר. החברה פוגשת את האמנים ומבינה יותר לעומק מה שהם מביאים לחברה. זה לא רק אמנות או אסתטיקה – זה יכולת להתבטא, לחזק את הפרט, להגיד משהו חשוב".
אפשר להתפרנס מאמנות רחוב?
"קשה להתפרנס מגרפיטי, אבל זה מראה כמה סטריט־ארט נעשה 'לשמה', כי זה לא מתחיל ממקום של רווח אלא ממקום של נתינה. לאמנות רחוב יצא שם של משהו מחתרתי שהורס את הסביבה. ברור שזה הורס, כי אם אני פוחד ששוטר יבוא ויעצור אותי, אז אני אעשה ציור הכי מהר שאני יכול, בחמש דקות. אם ייתנו לי קיר ו־15 שעות, זה לא יהיה אותו ציור. אם אנשים היו יוצאים לצייר ברחוב ואף אחד לא היה אומר להם כלום, היו נשארים רק הציורים היפים. הקשקושים קיימים רק כי זה לא חוקי. אם זה היה חוקי היו באים כל האמנים הגדולים ועושים דברים מדהימים בחוץ".
המבוך והסולם
אף שנראה כי הגרפיטי הוא אקס־טריטוריה מבחינת חוק וסדר, בתוכו שולטים כללים פנימיים שכל אמן מודע אליהם. כך, למשל, ישנה הבנה שלא "עולים" על עבודה של מישהו אחר; אם מישהו עבד במשך ימים ושבועות וניכר שזו עבודה מתוכננת שהושקע בה מאמץ , לא מכסים אותה עם ציור אחר. יש גם מדרג הערכה כלפי עבודות: יצירה שנעשתה במקום מסוכן פיזית, כמו ציור על צד חיצוני של גשר, מקבלת משקל רב יותר.
ומה לגבי הטבע, אני שואלת את גרובר. האם יש חוקים שלא לפגוע בעולם החי או הצומח? "סטריט־ארט זו תנועה אורבנית בעיקרה, אבל ברגע שאמן מתבטא ברחוב הוא ירצה לעשות את זה בכל מקום, גם בג'ונגל. גם אם הוא מצייר על העצים זה לא יהרוס את הג'ונגל. זו בדיוק הנקודה. לא מדובר בהרס ולא בפגיעה אלא בעבודת ציור וצבע. אתה בא ועושה משהו עם הסביבה, אתה משתלב איתה".
"יש פרסומות בכל מקום, מישהו שאל אותי אם אני רוצה לראות את זה? אם אני בא כפרט ואומר 'אני חי פה, יש לי מה להגיד לסביבה – אני מזכיר לעצמי שאני קיים"
בחזרה אל הספר, שלכבודו נתכנסנו. "גם לנו מגיע" נולד בימי הקורונה. בהקדמתה מתארת עמלה עינת כיצד אחז בה בולמוס צילום של גרפיטי. היא עברה משכונה לשכונה, מרחוב לרחוב, צילמה ותיעדה ציורי קיר. באחת הפעמים הגיעה לחניון שחומותיו היו מצוירות להפליא, וגילתה שבעוד שעה הקירות נהרסים עד היסוד. המפגש עם הקיר המצויר שנהרס לנגד עיניה דחף אותה לצאת ולפגוש את האמנים האנונימיים, שיצירותיהם עלולות לחלוף מן העולם בכל רגע, מבלי להשאיר זכר. היא יצאה למסע ובמהלכו פגשה כעשרים אמני גרפיטי. לדבריה, "ההיכרות איתם ועם עולמם הפנימי הפכה לאחד הריגושים העמוקים והמרשימים בחיי. נפעמתי מתחושת בריאת המציאות, מעוצמת האקסטזה, מהאקזיסטנציאליזם האותנטי, מהתנועה הבלתי פוסקת במרחבי השטח והרגש".
"אהבתי את הגישה שלה כי היא לא סטנדרטית", אומר עליה גרובר. "היא התמקדה באדם ולא רק באמנות, וזה מה שמייחד את הספר. הוא מביא משהו אמיתי יותר, לא נשארים רק ברמת המעטפת. יש פה כניסה פנימה אל העולם של האמן. זה היה מחקר בגובה העיניים, ובעיקר מאוד אנושי".
דרך היצירות המוצבות בסטודיו שלו, גרובר מספר על מה שמעסיק אותו בימים אלה: עבודות סביב מוטיב המבוך והסולם, מילים מעוצבות בסגנון גרפיטי בחיתוך עץ, מתכת ולייזר, ופריטי יודאיקה בסגנון סטריט־ארט. קיר החומה שמחוץ לסטודיו מרוסס בקווים קטנים, מהוססים משהו. יום לפני פגישתנו הגיעה לסדנה שלו קבוצת ילדי בר־מצוה.
הסדנאות, הוא אומר, הן חלק חשוב מתפיסתו האמנותית: לאפשר לאחרים מסע של ביטוי עצמי. "כשרואים ציור זו חוויה אחת, אבל כשמשתתפים בציור זו חוויה אחרת, חזקה בהרבה. אני נותן להם לצייר. קודם בעפרונות, אחר כך בטושים גדולים שמשתמשים בהם לחתימות, ואז עם ספריי. מהקטן והמצומצם, לגודל ולרוחב. אני אומר להם 'תתחברו קודם כול לעצמכם, ורק אחר כך לכלי. הכלי משרת אתכם, אתם לא משועבדים לו'. אנחנו במציאות שבה היוצרות התהפכו. במקום שאנחנו משתמשים בכלים, הם משתמשים בנו. הדבר הכי חשוב זה החיבור לזהות, ולאושר ולעושר שבה. אם אתה לא מאושר בזהות שלך, פספסת משהו. אתה לא יכול להיות משהו כשאתה לא שמח בו".
