ספרו של אריאל הורוביץ גרם לי הפתעה גדולה ומשמחת. מלכתחילה קניתי אותו כמתנה לנער שאוהב מוזיקה ישראלית עכשווית, מנגן בגיטרה שלו לחנים שרובם צורמים את אוזניי, ומתעניין בשירה לירית ממיטב הקלאסיקה שלנו ובלהקות וזמרים מן ההווה. שם המחבר ושמו של הספר עוררו את סקרנותי. וכשהבנתי ש"הגולם מפראג" הוא שמה של להקה שמופיעה במועדונים בפני "ישראל של תחילת המילניום", זה נראה לי מתאים ככפפה ליד בעבור מקבל המתנה. אבל כמו הבאר במשל שמספרת אימו של זמר הלהקה, הספר הזה ומחברו הם באר עמוקה. אנשים שונים יכולים לגלות בתוכה דברים רבים, חלקם אולי לא יהיו מובנים מאליהם למי שיאחז בספר הזה.
אריאל הורוביץ הוא משורר וזמר, ועכשיו גם סופר. הוא בנה של נעמי שמר, מטען־זהב כבד בפני עצמו, ושל מרדכי הורוביץ, שחיבר רומן שבשעתו כולם דיברו עליו וחיוו דעה עליו ועל מחברו, אך מעטים קראו אותו. הספר, "קרקס הפרעושים", היה סאטירה ביקורתית וכתב אישום חריף, אפילו ארסי, על האליטה הישראלית השמאלנית של אז, ששלטה ביד ברזל ומתוך צביעות ושחיתות במדינה, במוסדותיה וגם בחיי התרבות שלה. לא נעים להיווכח שהרבה מן האבחנות של הורוביץ אז נכונות עד היום, למרות השינויים הפוליטיים והדמוגרפיים שהתחוללו במהלך השנים. זהו, אם כן, בית גידולו של אריאל הורוביץ. עם הורים כאלה לא ייפלא שהספר רווי ידע והשכלה, ועקבות ברורים של היכרות קרובה עם כל תחומי התרבות היהודית – התנ"ך, מדרשי חז"ל וההלכה – וגם עם אורחות החיים של המגזר הדתי־לאומי, ודווקא מהצד ההתנחלותי שלו.
לצד העלילה, העוקבת אחר להקת "הגולם מפראג" וחבריה, הנושא המרכזי הוא ההנגדה והעימות בין תל־אביב החילונית, הפתוחה וה"חופשית" של ההנאות הלא מצונזרות והמועדונים, ובין החיים בתקוע, היישוב הדתי־לאומי במזרח גוש עציון. שני גיבורי הספר הם כפיר, הלא הוא "הגולם", המשורר והזמר־הסולן של להקת הגולם מפראג, ונירית, אחות בבית החולים האונקולוגי בתל־אביב, שמוצאה ומשפחתה בתקוע. החיבור בין השניים ממחיש את הקונפליקטים הבלתי נמנעים ולעומתם את אפשרויות היחד והפשרות, שמלוות את הניגודים והעימותים בין שני העולמות.
הטייס שלא שב
ראשיתו של הסיפור בתקופה שלאחר רצח יצחק רבין, על רקע מעגלי ההדף החברתיים והפוליטיים של הרצח. האיבה העמוקה כלפי המתנחלים והפניית האצבע המאשימה כלפי הציבור הדתי בכללותו, לצד חשבון הנפש הדו־משמעי של הציבור הדתי־לאומי, שחש אשם אך גם פגוע ונאשם־שלא־בצדק – עולים ומבצבצים לאורך הספר. הסיפור נמשך גם אל השנים הבאות: כישלון שיחות ברק־ערפאת בקמפ־דיוויד והתפרצות אינתיפאדת אל־אקצה, עם אווירת הדיכאון, החרדות, הפיגועים והמשבר הכלכלי. כל אלה מציבים את להקת "הגולם מפראג" ואת עולם המועדונים והמוזיקה התל־אביבי, כמו גם את חיי הנישואים של כפיר ונירית, בפני אתגרים לא פשוטים.
מקורו של שם הלהקה בקשר שמחפש כפיר, מייסדה, אל שורשיו: "סיפרתי לך פעם למה קראתי לנו 'הגולם מפראג?'", הוא שואל את נועם, נגן הגיטרה בלהקה, שהוא גם הוותיק מבין חברי השלישייה בעולם הרוק והמועדונים, והמפיק המוזיקלי שלה. "לפי האגדה", מסביר כפיר, "את הגולם יצר המהר"ל מפראג יחד עם שני תלמידים שלו. לאחד מהם קראו ר' יצחק ששון הלוי, ואני צאצא ישיר שלו מצד אבא שלי. זאת גם דרך להנציח את אבא שלי". אביו של כפיר הוא נתן הלוי, טייס קרב שנהרג במלחמת יום כיפור כאשר צלל לקרקע עם מטוסו. הקשר אל האב שלא הספיק להכיר, העמימות שעוטפת את נסיבות מותו והחסר של נוכחותו, ממלאים תפקיד מרכזי בחייו של כפיר, ואולי מסבירים במידה מסוימת את החיפוש אחר רוחניות ומשמעות שמאפיין חלק ניכר מיצירתו. שתי הזיקות הללו – אל העבר היהודי ואל האב שחסר – אולי גם מקילים עליו להשתלב במשפחתה הדתית, מרובת־הנפשות והעולצת, של נירית ביישוב תקוע, על אף הפערים שביניהם.
גם אימו של כפיר, ברכה, למרות העוינות האינסטינקטיבית שלה ל"מתנחלים", משמשת חוליית קשר כזו בין הקרקע התל־אביבית ובין חיפוש הרוחניות והמשמעות. כמורה לתנ"ך ולתושב"ע, שאוהבת את החומר שהיא עוסקת בו, היא מורישה לבנה לא רק את ההיכרות עם מדרשי חז"ל ו"ארון הספרים היהודי", אלא גם את הלך החשיבה ה"מדרשי", את החקירה לעומק, ואת יכולת הראייה וההתמודדות עם אי־ודאויות ומצבים אמביוולנטיים.דתי
"שלום חבר"
הכתיבה של הורוביץ מיחדת ומרשימה – במקצב שלה, בבחירת המילים ובמטען האסוציאציות, ההקשרים והעומק התרבותי־חברתי, שהוא משלב במיומנות ובחוכמה וגם בהומור ובנועם. היא מצליחה להעביר אל הקורא גם קונפליקטים וקשיים בין־אישיים שלעיתים אינם מבוטאים במפורש אלא מתקיימים מתחת לפני השטח.
באחד מפרקיו הראשונים של הספר, בסצנה שולית לכאורה אבל כזו שממוקמת במקום ובזמן מוגדרים, ניגשת נירית אל המקרר בבית החולים כדי להוציא שקית חלב. ואז "נתקל מבטה בסטיקר שהודבק על דלתו: 'שלום חבר'… הסטיקר הזה הזכיר לה בכל בוקר מחדש את הבושה שחשה כשאביה ביקש ממנה לפגוש אותו בכיכר מלכי ישראל באחד מערבי ההלם הראשונים שאחרי הרצח… אביה עם זקן השיבה והציציות המתנופפות… חתר בנחישות דרך מעגלי השירה החרישית וההמון שהתגודד סביבם… החזיק שלט קרטון מאולתר עם הכיתוב 'אנשים אחים אנחנו'… אחר כמעט שלוש שעות (שהיה) מוקד למבטים עוינים… הפטיר אביה לעברה 'ניסינו' קצר ויצא בחזרה לבית בתקוע…".
בסגנון פרוזאי ומינורי, הקטע הזה מתאר באופן מדויק ומצמרר את המציאות של אותם ימים. הוא גם ממחיש היטב את הכישרון והיכולת הספרותית של הורוביץ, שאינו זקוק לפטיש חמש קילו ולמלל רב ומלודרמטי כדי להעביר תקופה, הלכי רוח, פערי תרבות ומסרים כואבים. נראה שהכפילות באישיותו האומנותית – זמר ומשורר, שאמון על מקצב ועל רמזי־מילים, וסופר שנדרש לפרוש סיפור מפורט ורחב־יריעה – תורמת ליכולת הזאת.
מאפיין חשוב נוסף הוא הכתיבה הטבעית, הזורמת, של דיבור ושל דיאלוגים מכל הסוגים וההקשרים: אמירות סתמיות ויום־יומיות לצד דיאלוגים עמוקים, דיבורים של אהבה, שיחות נפש וחילופי מחשבות ורעיונות בין אנשים. הדיאלוגים הזורמים והטבעיים, חוש ההומור, האפיונים המעמיקים של הדמויות השונות, והתיאורים המשכנעים של התמודדות עם מצבים שונים – מהם משעשעים, כגון התגלית של כפיר שדתיים אינם חותכים נייר טואלט בשבת, ומהם קשים, כגון המשברים הצפויים בנישואים "מעורבים" בתקופה של מתח בין חילונים ודתיים, וההתנגשות הבלתי נמנעת בין חיי משפחה ודאגה לפרנסה ובין החיים בתנועה מתמדת ולחצי היצירה של משורר־מוזיקאי בלהקת רוק – כל אלה עושים את הספר למרתק ומגוון, דינמי ומהנה לקריאה. וגם אמיתי, מקרין כנות, יושרה ואותנטיות ישראלית מאין כמותה.
ניפוץ מוצדק
לסיום, סצנה שהצחיקה אותי ושאהבתי במיוחד: להקת "הגולם מפראג" נוסעת לצפון, שלוש שעות מתל־אביב, כדי להופיע במועדון קטן ועלוב מול קהל מזדמן של תושבי הסביבה ואורחים בצימרים. ההופעה מוצלחת ומסתיימת בתשואות, אבל בעל המועדון מתחמק מהתשלום שהוסכם מראש ומנסה להתחכם ולרמות אותם, ואז מגיב בבוז לדרישות של קארין, חברת הלהקה, לשלם את כל המגיע להם: "תירגעי, אחותי", הוא אומר לה בבוז, "הבר בימי חמישי עובד יפה בכל מקרה. וזה שאנחנו מביאים לפעמים הופעות זה ג'סטה לאמנים בסדר גודל שלכם, שאין להם איפה להופיע באזור הזה. בשבילנו זה די כאב ראש".
"ה'אחותי' הזה והזלזול ב'סדר הגודל' של הלהקה היו כל מה שקארין הייתה צריכה בשביל להתחיל לצרוח באמת. אבל באותה שנייה נשמע קול נפץ נורא מכיוון הבר…". חברי הלהקה ניגשו אל המדפים והחלו לנפץ בקבוקי משקה, כדי "לאזן" את החשבון עם בעל המועדון. אחרי בקבוק ויסקי ובקבוק עראק שבורים, ומשקה יקר שטרם הספיק להישבר, הבעלים נכנע ומבקש שיעצרו: הוא כבר "ישלם הכול וידאג שאף אחד באזור לא יזמין אותם להופיע לעולם". נדמה לי שגם מי שאינו אוהב אלימות בספרים, יגיב לסצנה הזו בחיוך משועשע ובניד ראש של הסכמה.
