בעברית, כמו גם בשפות אחרות, קיים זיהוי מילולי בין האישון שבעין ובין אישון במשמעות של איש קטן. ברוסית הזיהוי הזה אינו קיים, כך מציינת המתרגמת אולגה סונקין בהקדמה החכמה שכתבה לספר "בתוך אישון". היעדרו של הזיהוי הזה מבליט את הישגו הספרותי של הסופר המקורי והנשכח סיגיזמונד קרז'יז'נובסקי לכונן פרסונה ספרותית שמבוססת על האיש הקטן שבתוך האישון. פרסונה שהיא למעשה ההשתקפות שלנו בעיני אוהבינו, ואולי ביטוי ממשי למשאלה שלנו להותיר אצלם את חותמנו הנפשי הייחודי.
הסיפור הראשון בקובץ הסיפורים הסוריאליסטי (שגם העניק את שמו לקובץ כולו) מתאר את סיפורו של האישון שבתוך האישון – שעשה את המסע אל מעמקי האישון ובחזרה. הסיפור מעורר הזדהות משום שהוא מבוסס על מצבים אנושיים מוכרים: התאהבויות חולפות מול אהבות נצחיות, העליות והמורדות בעוצמות הרגש בין בני זוג, יחסי אהבה לא סימטריים, וקנאה במושאי האהבה הקודמים. הסיפור מגולל בגוף ראשון, ותוך העלאת תהיות, את גורל אהבתו של המספר, המנהל שיחה עם אוהביה הקודמים של אהובתו. השיחה גולשת להרהורים פילוסופיים, וכמו בשירו המפורסם של ביאליק עולה השאלה על מהותה של האהבה. התשובה לכך ניתנת בכתיבה הומוריסטית, ובהזָרה שמפרידה את הסנטימנטליות מהאהבה ומנסה להבין את המכניקה שלה בעזרת תיאורים פיזיקליים, אנטומיים ומתמטיים. האהבה הנכזבת מתוארת בסיפור לא כרגש מתסכל ומייאש, אלא כחומר שמתחמם ומתקרר – מושא חקירה מדעי, קר ומרוחק.
מקוריותו של קרז'יז'נובסקי באה לידי ביטוי בכתיבה הסוריאליסטית ורבת הפרדוקסים שלו, שמזכירה את ציורי תת־המודע האסוציאטיביים של סלבדור דאלי. רבים חשבו שיצירתו מזכירה את כתביהם של בורחס ואדגר אלן פו. צד חשוב של המקוריות שלו משתקף בבחירת הגיבורים הבלתי שגרתיים שמככבים בסיפוריו הקצרים. הנה כמה מהם: אישון, אספן סדקים, גופה, אצבעות שנמלטו מפרקי היד של הפסנתרן, אדם שמנסה לנשוך את מרפקו, קטגוריית השכל השלוש־עשרה ו־30 שקלי כסף (תיאור של התגלגלות המטבעות שקיבל יהודה איש קריות על הסגרתו של ישו וכיצד הם עוברים מסוחר אחד לשני). ברגע שהסופר בחר לספר את סיפורו מנקודת מבט כה אחרת, גם אם הוא כותב על אהבה או על מוות (שני נושאים שנכתבו עליהם אינספור יצירות), הוא מבטיח שסיפורו יהיה רענן ושהפילטר שדרכה תשתקף המציאות יהיה שונה מהרגיל.
"היחיד שאוכל לגרום לו שמחה"
אחד הגיבורים הבלתי צפויים הוא "הגופה" בסיפור "אוטוביוגרפיה של גופה". אף שמבחינת מיקום העלילה בזמן, הסיפור מעט מתעתע ומאתגר, זהו בעיניי הסיפור הטוב ביותר בקובץ. הוא רווי חוכמה ורגישות, ומצדיק את המאמץ הכרוך בקריאתו. ה"גופה" היא קורבן בנפש של מלחמת העולם הראשונה; פגוע־נפש פוסט־־טראומטי, בהגדרה בת ימינו. "הגופה" אמנם לא נלחם בקרבות, אך מראות הזוועה שהתגלו לו בזמן המלחמה, בצירוף עם השבריריות הנפשית שלו, "הרגה" את הצעיר בעודו בחיים, וכך נותר מאז "גופה", מת מהלך. העלילה המקורית והנפתלת תחומה בסיפור מסגרת: העיתונאי שטאם מחפש בקדחתנות חדר להשכרה במוסקבה, בתקופה שבה היצע הדירות קטן מהיצע השוכרים הגדול. כשהוא מוצא סוף סוף חדר, הוא נתקל במעטפה המיועדת "לדייר מספר 24".
כתבי היד משחזרים שלושה לילות של נדודי שינה בחייו של "הגופה", שהטמין את המעטפה בחדרו וייעד אותו דווקא לאדם שלא ידע את זהותו, אולם ידע שהוא היחידי בעולם שישמח על מותו. "מי שלא תהיה, אדם מחדר 24, עבורי אתה האדם היחידי שאצליח לגרום לו שמחה: הרי לולא פיניתי את עשרת המטרים שלי בכך שתליתי את עצמי על וו בפינה השמאלית ליד הדלת של המגורים הנוכחיים שלך, קשה להאמין שהיית מצליח למצוא לעצמך בקלות כזאת פינה שקטה. אני כותב על כך בזמן עבר: כאילו העתיד המתוכנן הופך במחשבות למעין ממשות, כלומר כמעט לעבר".
העיתונאי שטאם צולל באמצעות המכתבים האישיים לחייו של הצעיר הנוגה שהתאבד כמה ימים לפני שהוא נכנס כדייר לחדר. האינטימיות הלירית העולה מהמכתבים גורמת לכך ששטאם כבר לא יכול להתייחס אליו כאל מושא תחקיר עיתונאי. הוא מעורב רגשית, "הגופה" חודרת לליבו, מחלחלת ומפעפעת לתוכו.
מסַפר "הגופה" ניחן בהומור שחור ובמודעות עצמית, ומספק שלל תובנות מרתקות על המלחמה. הוא אינו נגרר אחרי ההתלהמות הלאומית, ומותח ביקורת קשה על השלטון. הכתיבה הבוטה נגד הממסד מסבירה מדוע כתביו של קרז'יז'נובסקי נאסרו שנים רבות על ידי הצנזורה הסובייטית. הוא מתאר כיצד הדי ההרס והחורבן של המלחמה קורעים את הפרט מבפנים וגובים קורבנות בגוף המתים ובנפש החיים.
בניגוד למוסכמה המקובלת, שלפיה מלחמה מלכדת את האומה ברגשות לאומיים, "הגופה" מתאר כיצד המלחמה מפצלת בין האנשים ומפרקת את הפרט. הפירוק והזרות מחלחלים גם לשפה ולכתיבה, ולכן מעשה ההתאבדות של "הגופה" נתפס כמעשה החירות האחרון שנותר לו לעשות; צעד אינדיווידואליסטי מרדני נגד הקולקטיב העדרי שנסחף בזרם תעמולת השלטון העיוור.
פירוק, היפרדות וניתוק ממשי של איבר מהגוף מתרחשים בסיפור "האצבעות שנמלטו". מתואר בו כיצד אצבעות של פסנתרן מקצועי ניתקות מידיו ונסות על נפשן. לבסוף אותן אצבעות חוזרות לבעליהן, אולם לאחר שחזרו הן איבדו לא רק מלובן בוהקן, אלא גם איכות הנגינה שלהן נפגמה לתמיד, ומומחי המוזיקה נוטשים באכזבה את הקונצרט באמצעו.
הסיפור הזה הזכיר לי את סיפורו של גוגול, הסופר הרוסי המפורסם שהקדים את קרז'יז'נובסקי במאה שנה כמעט. בנובלה המפורסמת "האף" תיאר גוגול את הפקיד הציבורי קובאליוב שאיבד את אפו, ואת המרדף שהוא מנהל אחריו. ההשוואה לגוגול דווקא אינה מיטיבה עם קרז'יז'נובסקי. גוגול ידוע כסופר שכמעט בכל תיאור שלו זועקת האירוניה המלגלגת כלפי דמויותיו, אירוניה שנוצרת מהפער בין התנהגותן ומעשיהן ובין מידת המכובדות והחשיבות העצמית שלהן. קרז'יז'נובסקי אינו מצליח ליצור פער כזה בין התדמית החיצונית של הפסנתרן והאופן שבו הוא מבקש להצטייר ברבים, ובין הזהות האמיתית שלו. ניכר שקרז'יז'נובסקי רצה לומר משהו על טעם מוזיקלי, על אמנות ומבקרי אמנות אנינים, וכיצד החלק משפיע על השלם ומשנה אותו, אך העמדה הרגשית של הסופר אינה לגמרי נהירה.
ארבעים שנה במדבר
כמה מילים על הסופר הנשכח והמוחמץ. די לבחון את השנים שבהן חי קרז'יז'ובסקי, 1950-1887, כדי להבין שמהלך חייו הופרע עוד מנעוריו בהלמות תותחי הקרב ואנקות פצועים. הוא חי בתקופה של שתי מלחמות עולם אכזריות, שתי מהפכות (מהפכת פברואר ומהפכת אוקטובר) ומלחמת אזרחים. המוות היה חלק בלתי נפרד מחייו וללא ספק עיצב את תפיסת עולמו המורבידית. ביומניו מופיעות אמירות כמו: "אני חי בשולי הספר שנקרא 'חברה'", "חיי הם נדידה בת ארבעים שנה במדבר. הארץ המובטחת תוענק לי על אתֵי הקברנים".
הדרכים לפרסום יצירתו של קרז'יז'ובסקי היו מסועפות ורצופות־קשיים. הוא סבל מבעיות ממון ובריאות, וגם הצנזורה הסובייטית נאבקה בו והשכיחה אותו, על אף כישרונו. כך קרה שקרז'יז'ובסקי לא זכה לפרסם דבר בימי חייו, והתפרנס בעיקר מתרגומים מפולנית ומעבודות עריכה מזדמנות. ביש־המזל שלו הגיע לדרגת אבסורד כאשר זכה סוף סוף, בגיל 44, למועד פרסום לכתביו, אך אז פרצה מלחמת העולם השנייה. אחרי המלחמה חטף קרז'יז'נובסקי שבץ ומת, ועד היום מקום קבורתו אינו ידוע.
קרז'יז'נובסקי היה מודע למצבו וכתב באחד מיומניו: "איני ביחסים טובים עם העת הנוכחית, אך הנצח אוהב אותי". מי שהציל את כתביו מתהום הנשייה ודאג שבכל זאת ישאירו שרֶטֶת בדפי ההיסטוריה הוא חוקר הספרות ואדים פרלמוטר, שערך ופרסם מהדורה של כל כתביו בשנות האלפיים ומאז הם זכו להכרה וגם לעדנה.
באחד מסיפוריו מופיע תיאור של עיר מולדתו קייב, ועצוב שהתיאור הזה אקטואלי גם בימינו, נוכח הפלישה הרוסית לאוקראינה: "יד המקרה זרקה אותי בשטח הפקר בדרום. העיר שבה גרתי הייתה חליפות תחת שלושה־עשר שלטונות. באים. הולכים. חוזרים. ושוב. וכל שלטון ייבא: תותחים וחותמות". "הרוסים", קבע קרז'יז'נובסקי, הם "רסיסים שמנותקים מהשלם".
אמרה ידועה היא שבזמן שהתותחים רועמים, המוזות שותקות. קריאה בספר של קרז'יז'נובסקי מפריכה את המוסכמה הזאת. ב"אוטוביוגרפיה של גופה" מתאר המספר באגביות את מכונת רמינגטון. המתרגמת אולגה סונקין – שמלווה את הספר בהערות מפורטות וחשובות, הממלאות פערים הכרחיים בכתיבתו המתוחכמת של קרז'יז'נובסקי – מסבירה: "רמינגטון ובניו היא חברה אמריקאית לייצור נשק חם ומכונות כתיבה". כמה אירוניה טמונה בכך שהיסטוריה עקובה מדם של מלחמות חוזרת על עצמה ברבות השנים, ושאותה חברה מסחרית תרמה הן להרס הנורא בהפצת כלי נשק ברחבי העולם, ובו זמנית לתיעוד ההתרחשויות בהקלדתן של כמה יצירות מופת שנולדו באותה עת.
