ההיא בלי היד, הטיול לבית הקברות והבחור שנעלם: סיפורי הדייטים ההזויים

מרוב אהבה שותק

מיכל אורבך

בחודש אדר תשמ"ו, 1986 עוד קראו לזה פגישות, לא דייטים, אבל זה לא מה שמנע מהן להיות הזויות או מיותרות.

פגשתי מישהו, בחור מישיבת הסדר מהסוג הכבד. פעם שנייה. הלכנו ליד בנייני האומה, אני זוכרת, ולא היה הרבה על מה לדבר. קיטרתי על שידורי הטלוויזיה בפורים, שהם ברוח שטות מוגזמת ואחרי שאני צופה בהם אני חשה גועל, והרגשתי שאמרתי משהו לא לעניין כי הוא כנראה דוס מכדי לצפות כמוני בשידורים מטופשים. היו הרבה שתיקות. בעיקר שתקנו. היה ברור שלא נמשיך בקשר. ישבנו על איזשהו ספסל, אמרנו שזה לא זה, ואחרי כמה דקות של עוד שתיקה, אמר: את יודעת, אומרים שכל פגישה שעושים מקרבת לזיווג המיועד. עכשיו אתה מדבר! אמרתי.

בשושן פורים פגשתי את אורי.

תני לי יד

דותן מלאך

באוקטובר הקרוב אציין בשמחה שבע שנות נישואין, אבל עד שהנס הזה קרה, צעדתי במדבר הרווקות ארבעים שנה ארוכות. במהלך אותן שנים, בעיקר בשנות השלושים שלי, חוויתי כמות בלתי נגמרת של דייטים. לתקופה הרגשתי שאני ממש עובד בזה. ישראל היא מדינה שהתרבות בה מעקמת פרצוף כאשר אתה רווק בגילים האלה, ולפרקים האמנתי לתחושות סביבי וניסיתי לעשות הכול כדי ללכת בתלם, ולמצוא את החצי השני ויהי מה. בגילים האלה גם קיבלתי אינסוף הצעות לשידוכים, ובתקופות מסוימות החלטתי גם להיענות להן, כשהשיא היה דייט שאמא שלי סידרה לי, דייט שהבנתי כבר בברכת השלום שזו תהיה הפעם האחרונה שניפגש. זו גם הייתה תקופה שבה הבנתי עד כמה החברים סביבי לא באמת מכירים אותי, והבטחות כמו ״היא תהיה מושלמת בשבילך, היא האחת, תזמין אולם, העניין סגור״, התגלו מהר מדי כפלופ שלא קשור למציאות. בתקופה שעבדתי כדי למצוא שידוך נרשמתי גם לאתרי היכרויות שונים. באחד מהם נוצר לי קשר עם אביגיל (השם האמיתי לא שמור בשום מקום, כי שכחתי אותו), פסיכולוגית נאה בסביבות גיל שלושים. ההתכתבות שלנו עברה לטלפון והחלטנו להיפגש וללכת לסרט בסינמטק תל־אביב. פגשתי אותה בכניסה ואחרי חיבוק קצר נכנסנו לאולם וצפינו בסרט. בסיומו החלטנו ללכת לכרם התימנים, שם התקיים אירוע פופ־אפ על גג, שבו בישלו אוכל אסייתי מיוחד. הגענו לגג, התיישבנו, הזמנו אוכל והתחלנו לזלול אותו. בעודי מדבר עם אביגיל, כמעט שעתיים וחצי אחרי שנפגשנו ובעודי לועס להנאתי, לפתע אמרתי לעצמי בבהלה, כשהאוכל מאיים לשוב למקום שממנו הוא הגיע הרגע – "אני חושב שאין לה יד שמאל". פאניקה עטפה אותי. לקחתי נשימה ועוד אחת, הצלחתי לבלוע, הסתכלתי עליה והבנתי שאני לא טועה. לדייט שנמצא איתי כמעט שלוש שעות אין יד, עובדה שלא טרחה לציין בפניי והצלחתי איכשהו לא לראות. הרגשתי אובד עצות, לא ידעתי מה לומר, אז פשוט המשכתי כאילו כרגיל, בלי להתייחס לפיל הענק שהופיע לו כך פתאום בחדר. הייתי פשוט בשוק. סיימנו לאכול, הלכנו עוד קצת ברחוב ונפרדנו לשלום. הייתי מבולבל מאוד, התייעצתי עם חברים, הפכתי בשאלה אם זה הוגן לא לספר בסיטואציה כזו, תהיתי מה בעצם חשוב בחיים האלה, ואיך בעצם לא אמרתי כלום, והחלטתי שאני רוצה לפגוש אותה שוב. בטלפון היא נשמעה מרוחקת, נסעה עם חברים לטיול בצפון ולא נשמעה מעוניינת מדי לדבר. כנראה התאכזבה ששוב לא אמרתי כלום, ומהר מאוד הבנתי שבאמת לא אראה אותה שוב ושכאן דרכינו נפרדות.

פגישה לאין קץ

אלינור רחימי

אם חשבתם שהדייט שלכם היה קצר, תחשבו שוב. לפני שנים, בימי הבליינד דייט, טרום ימי הוואטסאפ, פנה אליי בחור שלצורך העניין נקרא לו יהושע. יהושע ואני התחלנו להתכתב במייל, הוא הראה עניין ואחרי יומיים ביקש את המספר שלי, ואחרי שיחה קצרה קבענו להיפגש. כמו שני דוסים טובים נפגשנו בפארק. כשהמבטים שלנו הצטלבו שמתי לב שהוא מיד השפיל מבט. כמו שאמרו אסי וגורי, לא חשדתי, מה אני חשדניסטית? חשבתי שהוא סתם ביישן. בקושי הספקנו להתיישב על הספסל והוא מיד שאל: "תגידי, זה נראה לך בסדר לומר לבחורה כבר בדייט שזה לא מתאים?" כמובן עניתי שכן. אני מסתכלת על השעון ורואה שעברו שבע דקות. ואז מתחיל הנאום: תראי, את בחורה נחמדה, אבל אני מחפש מישהי עם עיניים בהירות. אז שיהיה לך בהצלחה… עוד לא הספקתי לצאת מההלם והוא כבר נעלם באופק. עד היום אין לי מושג למה הוא לא שאל אותי וחסך לי את ההתארגנות לתשע הדקות ההזויות בחיי. אבל איך אומרים אצלנו בפרסית, למשוגעים אין זנב או קרן.

לא עוזב את העיר

אביגיל זית

אפילו בירושלים היה חם באותו ערב. כמה שנים אחרי שמאור ואני נפרדנו הוא עבר לדירה מול חברה טובה שלי. בדיוק כשיצאתי מהדלת הוא עלה מתנשף עם ארגז גדול ביד ומאחוריו אחד השותפים. זו הייתה שיחה קצרה וחמימה של וואי איזה קטע ומה המצב, קצת כמו לפגוש חברה מהתיכון, זיכרונות של רגעים טובים ורחוקים. גם השותף, נאור (כן, זה מתחרז), התעניין במילות הנימוס והצטרף לסמול־טוק פיצוחים קצר. הרגע הקליל הזה היה נשכח עם רוחות אלול אלא שהיה רק ההתחלה.

בשלהי האביב קיבלתי הודעה מחברה: "אם מתקשרים להציע לך מישהו תגידי שאת תפוסה. יש לי רעיון". כמעט מיותר לציין שהיה מדובר בנאור ורק לשם הפרוטוקול שאלתי אם הוא יודע שיצאתי עם השותף שלו. "כן־כן, הוא אמר שאין לו בעיה". אז עכשיו כשכולנו מסכימים נשלחו הטלפונים.

בחוקים הלא כתובים (הנה אנחנו מעלים אותם על הכתב) נהוג שהגבר שולח הודעת פתיחה. נאור קצת התמהמה ואני רציתי לסגור תוכניות לימים הקרובים, אז בליל יום העצמאות בירכתי אותו בחג שמח ונעים מאוד. שנינו היינו בחגיגות וקבענו לדבר בהמשך. זה אולי נשמע לכם כמו פרטים לא רלוונטיים, אבל שווה לעקוב.

אחרי לילה של שירי ארץ ישראל וקצף לבן קבעתי עם אחי הגדול שיאסוף אותי למנגל המשפחתי מחניה בכניסה לעיר, שם תכננתי להשאיר את הרכב. לא הרבה יודעים אבל מדובר בשעות הכי מתות ברחובות ישראל, אין נפש חיה בחוץ וגם החניון, שערב קודם שימש לחגיגות, היה ריק מאדם. כמעט בקצה עמדה מכונית בודדה ואני החניתי צמוד אליה במקום האחרון בשורה והמתנתי. פתאום, הגיעה שברולט כחולה שחסמה באלגנטיות את שתי המכוניות. הרמתי את העיניים ומולי יושבים לא אחרים מצמד רעים: נאור ומאור.

קודם כול החוורתי והסמקתי במקביל ומיד קברתי את העיניים בטלפון. אחר כך חשבתי, די אביגיל, את לא דמות בסרט הוליוודי. לא חוסמים אותך עכשיו יחד האקס והשותף שלו שאת אמורה לצאת איתו, בשכונה שאף אחד מכם לא גר בה, בשעה שאתם האנשים היחידים בחוץ, תרימי את העיניים. הרמתי אותן בדיוק בזמן לראות שמאור מרים את מכסה המנוע של המיצובישי הקטנה והלבנה שלו, זו שיצא לי לנסוע בה לא פעם ולא פעמיים. הבנתי שגורלי נחתם, לא הייתה לי שום אפשרות מילוט מהסיטואציה המביכה.

מראש חשבתי שאם הקשר יתפתח, יום אחד אעמוד מול שניהם יחד, אבל עוד לפני שיצאנו פעם אחת?! איזה תסריט לא אמין ומוגזם. באין מוצא אזרתי כוחות, אספתי את הדברים (מהבהילות שכחתי את הסלט־כרוב, סליחה, דודה לאה) ויצאתי אל השלום המחייך של מאור, "היי, מה את עושה פה", בדיוק באתי לשאול את אותה שאלה כשמאחורי הרכב הגיח נאור עם שורה זהה ונימת הפתעה עוד יותר גדולה – אולי חשב שאני סטוקרית ממש טובה. לא הספקתי לענות למילות הנימוס כשמאור פנה לשנינו בתמיהה גדולה "רגע, מה? אתם מכירים?"

טוב, לא יכולתי לבקש את זה יותר דרמטי ויותר חסר סיכוי. הייתה שתיקה קצרה שבה רק הספקתי לקפוץ במבט בין הפרצופים של שניהם ולחשוב שמאור בטוח לא יודע שאני אמורה לצאת עם חבר שלו ואיזה מזל שלפחות כתבתי לנאור אתמול הודעה וחסכתי כאן פדיחה קשה יותר. ואחרי השנייה הזו, שנדמתה כמו נצח, מאור פשוט הציל את כולנו מעצמנו וענה "אה, נפגשתם כשעברנו דירה". נשמתי לרווחה ואמרתי להם מהר ביי ומרוב הלם הלכתי לכיוון ההפוך ממה שתכננתי, ותוך כדי ניסיונות להסדיר את קצב הלב חשבתי שלהיות דמות בקומדיה רומנטית זה לא בהכרח החלום הכי ורוד.

אם תלך

יסכה חורי

נפגשנו בבית קפה אחרי שחברה הציעה לי מישהו שחשבה שאנחנו יותר ממתאימים, אם יש דבר כזה. היא לא מכירה אותו כל כך, אבל משהו באופן שבו היא תופסת אותו מזכיר לה אותי. די בהתחלה הוא אמר לי שבעצם הוא לא יודע כלום לגביי וצחקנו שנתנו אמון מלא באותה חברה. ואז אמר שלא שאל מאיזו עדה אני. העדה שלי?! תמהתי. אנחנו בשנות האלפיים, כמה זה כבר רלוונטי. ובכל זאת עניתי שאני תוניסאית. "תוניסאית משני הצדדים?" הוא שאל בדריכות. עניתי בחיוך שכן. מפה לשם עננה מתחילה להתקדר על פניו. "תוניסאית משני הצדדים מבאר־שבע?" הוא מוסיף לדלות מידע. אישרתי גם את פרט המידע הזה. הדייט שלי חזר ומלמל את המידע – "תוניסאית… משני הצדדים… באר־שבע…" ואז הוא קם והכריז שהוא הולך לשירותים. אחרי זמן המתנה, בשלב מסוים הרגשתי צורך לחלוק את ההמתנה הזו עם קבוצת הוואטסאפ של המשפחה – תשמעו, יכול להיות שלראשונה בחיי דייט חתך באמצע. ואז אני רואה שהמעיל והדברים שלו מונחים מולי והבנתי שהוא יחזור. ואכן הוא חזר אחרי זמן ממושך. שאלתי אם הכול בסדר. "תראי, פעם יצאתי עם מישהי מתולתלת מבאר־שבע, תוניסאית משני הצדדים. זה היה קשר מאוד מהיר וחזק ואחרי מפגשים ספורים באתי להציע לה נישואין, למגינת ליבם של הקרובים אליי, ולא שעיתי ללחצים שלהם לא לעשות את זה. ואז זה קרה. ראיתי מראות, את הסיטרא אחרא, ראיתי את הכוחות השליליים שלה, היו לה כוחות". שאלתי איך הסיפור הזה קשור אלינו. והוא השיב "ביטלתי את האירוסין, נבהלתי ממש, הייתי בדיכאון תקופה ארוכה, חברים ניסו לעודד אותי ולקחו אותי לרב מקובל. הרב מיד שאל מה העדה של אותה בחורה וכשעניתי 'תוניסאית' היה לו ברור שזה הגרעין של כל הכאב הזה. צפון־אפריקה, ברור שזה מה שיקרה". פה בכלל לא הבנתי, זה אומר שאני לא בת־חיתון בכלל?! אז הוא ענה בשם הרב שאותה בחורה הייתה מכשפה תוניסאית, ובאופן כללי פרסי ותוניסאית זה לא עובד טוב. באותה שנה התחפשתי למכשפה.

מתי נתנשק

אמה דארק

זה סיפור ישן. לפני בערך עשר שנים, כשהייתי בת 25, אכלתי בשבת אצל חברה שלי פנינה שהייתה מבוגרת ממני ומוברגת טוב בביצה הירושלמית. הייתי חדשה בעיר אחרי שגרתי תקופה אצל ההורים במרכז. קיוויתי שהמעבר ללב מצבּוֹר הרווקים הכי משובח במגזר יביא איתו הצעות או מחזרים ולא התאכזבתי. ינון, שהיה הבחור הכריזמטי ביותר בארוחה, דיבר עם פנינה במוצ"ש וביקש את המספר שלי. התרגשתי, באמת. ינון הוא מהבחורים האלו שמאירים את החדר כשהם נכנסים. יש לו חיוך מלא ביטחון ודרך לנהל שיחה עם כל מי שהוא פוגש. הוא בוגר ישיבה יוקרתית והיה קצין בצנחנים. שמנה וסולתה של הציונות הדתית. חשבתי שאני בת־מזל, הייתי תמימה.

בסוף דייט נהדר שבו ישבנו על פק"ל קפה בגן סודי שידוע רק ליודעי ח"ן ודיברנו על סרט ששנינו ראינו, העבודה שלו וזו שלי, על מנהגים מצחיקים של המשפחה שלנו ועל כמה שנינו רוצים לצאת מהביצה, הוא ליווה אותי לדירה שלי. ישבנו על דשא ברחוב מתחת לדירה בשתיקה נעימה. חשבתי על כמה טוב שאכלתי אצל פנינה בשבת ההיא. הוא כנראה חשב על דברים אחרים כי פתאום הרגשתי את היד שלו נכרכת סביבי. הייתי די דוסית אז, שמרתי נגיעה, אפילו נראה לי שאמרתי לו משהו על זה קודם. אבל המגע היה נעים וחשבתי לעצמי שאולי הגיע הזמן להשתחרר. אז ישבנו ככה, הייתי קצת מכווצת אבל לא אמרתי כלום. אחרי כמה דקות כאלו, או אולי רק כמה רגעים, הוא הסתובב לכיווני ומשך אותי אליו בכוח לנשיקה. התנגדתי וקמתי. הלכתי הביתה המומה בלי להגיד מילה. לא ככה דמיינתי את הנשיקה הראשונה שלי.

למחרת כתבתי לו. אמרתי שזה היה ממש לא במקום ושהוא ידע שאני שומרת נגיעה. הוא התנצל עמוקות וטען שנסחף ברגע והתחנן שניפגש שוב כדי שיוכל להסביר את עצמו ולהתנצל. אז באותו ערב נפגשנו שוב על הדשא והוא התנצל ודיבר על הבדידות שלו ברווקות וזה פתח לי את הלב וגם אני דיברתי על שלי. ושוב הרגשתי קרובה. והוא שוב חיבק אותי וניסה לנשק אותי כאילו תחילת השיחה מעולם לא התקיימה. קמתי בהלם שהפך לצחוק היסטרי כשהוא שאל "יש מצב שאני עולה איתך הביתה?" וכך גיליתי שכמו בכל ביצה אחרת, גם אצלנו יש קרפדות.

אין סוף לאהבה 

יעקב לנדווירט

היא כתבה לי היי שלום קראתי דברים שאתה כותב ואתה גם ממש נראה לי מוכר ואני אשמח שנצא. הסתכלתי על השם שלה, והוא היה מעט מוכר לי, הסתכלתי גם על התמונה, היא הייתה עוד יותר מוכרת לי, מוכרת ויפה. שנינו גרנו ברחביה, ברחוב מטודלה, אז מיד קבענו לשבת בקרוסלה. כשהתיישבנו שאלתי אותה רגע אז מאיפה את במקור, את ממש מוכרת לי, אז הבנתי ונזכרתי. שושנה שלנו גדלה וגרה בשכונה שבה שכנה הישיבה שלי. אני זוכר אותה מגיעה בזמן סעודה שלישית, יושבת בחדר הסמוך לחדר האוכל ומקשיבה לקול הניגונים. זוכר גם את ראשה המציץ דרך קבע מעזרת הנשים בכל תפילה ותפילה. שאלתי אותה אם היא יודעת שלמדתי בישיבה שבשכונה, והיא הנהנה בחיוך. ואז נזכרתי עוד. גם לשותף הקודם שלי היא כתבה הודעה, וגם לזה הנוכחי ויש אומרים שגם לשותף העתידי. כל אחד בתקופה שונה, יעני, הפרש של חודש. כל אלה למדו איתי יחד בישיבה, למדו איתי באותו שיעור, עם כולם גם הייתי מדבר בזמן התפילה והכי חשוב, עם כולם הייתה לי חברותא באורות התשובה. התלבטתי אם לשאול אם יש רשימה מסודרת או שזו בחירה רנדומלית, האם היא התחילה קודם עם מי שישב במזרח, בחזית בית המדרש, או שיש היגיון מסודר אחר של הבחירה עם מי לצאת. בחרתי שלא לשאול, וגם, שלא להציג את המידע שהיה לי. אז שאלתי אותה, מגניב איזה קטע שאת מכירה את הישיבה שלנו, יצא לך לבקר בה פעם בתפילות כזה או באיזה ערב ניגונים שעשינו? והיא חייכה ואמרה, בטח אל תשאל מאוד אהבתי לבוא להקשיב ולראות. אמרה לראות אבל בליבה התכוונה לרעות בבני הישיבה הקדושים והחסודים. והוסיפה, נראלי גם שאני זוכרת אותך משם. קטעים אמרתי לה ו־וואי מחילה אני לא זוכר אותך בכלל, בעיקר כי לא נהגתי להסתכל בכלל אל עזרת הנשים. בכלל לא ידעתי שיש אצלנו כזו עזרה. ואחרי שדיברנו וסיפרנו סיפורים שונים ומעשיות שונות אמרתי לה, תקשיבי, עזבי אותך מכל המילים המיותרות, בואי נאמר את מה שמסתתר מתחת לשולחן, אני הבנתי פה את כל העניין, את בעצם רוצה לקבוע איתי חברותא באורות התשובה.

מדברים בשקט

משה מאירסדורף

את הלקח האמיתי מהדייט איתה למדתי רק 15 שנה אחרי שהוא קרה, כשאני כבר נשוי עם ילדים. זו הייתה שעת צהריים בתחנת רדיו שעבדתי בה. סביב השולחן במרכז התחנה ישבנו כמה מהעובדים בזמן שברדיו התנגן רצף של שירים. זו הייתה שעה של בטלה, והשיחה התגלגלה לנושאי זוגיות ודייטים. בלי שהוזמן, אחד מבכירי התחנה התיישב יחד איתנו עם פחית קולה ביד בדיוק כשסיפרתי על מישהי מקריית־ארבע שיצאתי איתה וכבר בשיחת הטלפון הראשונה שאלה בשיא הרצינות אם יפריע לי לצאת איתה כי היא מרוקאית. ועוד לפני שהשתחררתי מההלם היא הוסיפה ואמרה "תרגיש בנוח כי אני למשל לא חשבתי שאצא עם אשכנזי". לפני שהספקתי לענות או להגיב לשאלה הראשונה היא התנדבה להסביר: "אשכנזים תמיד נתפסו אצלי כאנשים קרים חסרי רגשות. ממה שביררתי עליך אתה לא כזה". אז באמת יצאנו כמה פעמים, סיימתי את הסיפור לחברים, אבל כמו שאתם מבינים זה לא המשיך. ואז אותו בכיר בתחנה שאל: "איך היא הייתה ולמה זה נגמר?". ועל אף ש"למה זה נגמר", יודע כל רווק, זו שאלה די מיותרת כי אף פעם לא תקבל עליה תשובה כנה, עניתי: "האמת, היא הייתה ממש אחלה. זה נגמר כי זה פשוט לא התאים". "שמח שזה לא התאים", אמר הבכיר, "כי היא בסוף התחתנה איתי". והנה הלקח: גם 15 שנים אחרי הדייט אל תיתנו יותר מדי פרטים מזהים ובטח אל תספרו משהו בגנותו של החצי השני. לשון הרע זה דבר נורא אבל זה יכול להיות אפילו נורא עוד יותר, אם פתאום יתברר לך שהחצי השני הנוכחי שלה חותם לך על המשכורת.

למות מאהבה

אנונימית

הציעו לי מישהו שגר בחלק שנמצא בקצה השני של הארץ, בערך. לדייט הראשון הוא ביקש שאתקרב לאזור שלו, זאת אומרת שאגיע ממש עד לעיר שבה הוא גר. בקיץ, באחת מן הערים שנמצאת בחלק של הארץ שסובל מחום. הגעתי אחרי נסיעה ארוכה באוטובוס לתחנה המרכזית, שם קבענו להיפגש ומשם תכננו להתגלגל לאן שיישאו אותנו הרגליים. התחלנו ללכת, ואחרי שהלכנו כמה שהלכנו, הדייט שלי ביקש שנלך עוד קצת. ואחרי עוד קצת הגענו לפתחו של בית קברות. בחירה מעניינת. אבל לא מעניינת כמו הבקשה שהגיעה אחרי כן. "זהו יום האזכרה של סבתא שלי, ואני כהן. תוכלי בבקשה להיכנס להגיד בשמי כמה פרקי תהילים לעילוי נשמתם של סבא וסבתא?" כמובן הסכמתי, אי אפשר לסרב לדבר כזה. כשסיימתי ויצאתי אליו רמזתי שאני צמאה. הוא כמובן רצה להודות ולהשיב לי את נפשי, וקפץ לקיוסק הקרוב כדי לקנות פחית קולה אחת עם שני קשים.

שקיעתה של הזריחה

רינה נקונצ'ני

פעם, לפני מלא זמנים של זמן, יצאתי עם בחור.
כמעט שנתיים נמשך הקשר שלנו, און אנד אוף, עד שהוא חתך, ובהפי אנדינג לא שלי הוא התחתן פחות משנה אחר כך עם בחורה אחרת.
וכעסתי עליו, אלוהים כמה שכעסתי עליו. היו לי מיליון סיבות לאהוב אותו, וסיבה אחת ענקית שגרמה לי לכעס ושהאפילה על כל השאר במשך תקופה ארוכה כל כך.
אבל החיים המשיכו, וכמו שחיים יודעים לעשות הם גם סיפקו הזדמנות לבקשת סליחה ולמחילה אמיתית, כזו שבאה מהלב.
ולכן כשפתאום הוא בא אליי עם הצעה להיכרות, לא יכולתי לסרב. כן, נו, טכנית יכולתי, אבל למה לי? זה מישהו שהכיר אותי כל כך הרבה זמן, שעזר לי להבין את עצמי ושגרם לי להיות הרבה יותר אני ממה שהייתי קודם (המקום שאני נמצאת בו היום? השלב הראשון והמשמעותי בדרך לכאן היה בעיקר בזכות הסבלנות שלו).
אז אמרתי כן, והתרגשתי ממש, ואולי אפילו כבר דמיינתי איך זה מסתיים בחיים של אושר ועושר עם שקיעה הורסת ברקע. ואולי לא, אבל בלי ספק היו לי פרפרים בבטן.
התקלה הראשונה הייתה כשבעצם הבחור לא התקשר. קיבל את המספר שלי ונאדה, דממת אלחוט.
כשפניתי לאקס בתהייה יום או יומיים אחר כך, הוא הפנה את השאלה לבחור וכמעט מיד הגיע הטלפון המיוחל.
התקלה השנייה הייתה כשהוא הציע שנצא באותו ערב (כפרה, כבר קבעתי תוכניות. אם היית מתקשר קודם, אולי הן היו איתך).
התקלה השלישית הייתה כשרק חצי שעה לפני הדייט הוא נזכר להגיד לי שבעצם הוא התעכב בעבודה והוא יאחר (ואני התמימה חזרתי הביתה מוקדם והשקעתי בהתארגנות).
כשהוא גם ביקש שאני אבחר מקום לשבת בו (הי נשמה, אתה ירושלמי לא פחות ממני), הבנתי שמשהו פה הולך עקום.
כשכל הדייט היה שתיקה מביכה אחת גדולה, עם שאלות מאולצות שלא הצליחו להניע שיחה, קלטתי את מה שלא רציתי להבין קודם: שקיעה מהאגדות לא תהיה כאן, אולי רק שקיעה נוספת שלי.