הפתעות קורות כשאתה הכי פחות מצפה להן, אומרת הקלישאה על גבול הפרדוקס (כי אם ציפית להן, סביר מאוד שהן אינן הפתעות). עם זאת, בכל הנוגע לרומנים לא שכיחים יש למשפט הזה משמעות ממשית ומעט אחרת. "טרילוגיית קופנהגן" (ילדות־נערות־תלות), שכונסה לכרך אחד, הרומן האוטוביוגרפי של הסופרת הדנית טובה דיטלבסן, הוא הוכחה מיטבית של המשפט. דיטלבסן היא שם לא מוכר יחסית. מדובר במשוררת וסופרת דנית שב־1976, בטרם מלאו לה שישים, שמה קץ לחייה באמצעות כדורי שינה. היא מוכרת בעיקר במולדתה, שם זכתה בפרסים ופרסמה לא פחות מ־29 ספרים. זהו הספר הראשון שלה הרואה אור בעברית.
הספר מתחיל כמו עוד רומן התבגרות וחניכה של ילדה בעולם של עוני, אבטלה ומצוקה. ילדה החולמת להיות משוררת. בתחילת הקריאה לא מקבלים מהטקסט רושם חזק במיוחד, אף שמיד רואים שהוא כתוב היטב וגם לא זולג לצדדים, תמיד ממוקד. אלא שאין בו את העמקות הרליגיוזית והרוחנית של סטיבן דדלוס ב"דיוקן האמן כאיש צעיר" של ג'יימס ג'ויס, או התעוזה של מרגריט דיראס ב"המאהב", או את המרחבים האינטרטקסטואליים המרהיבים של קרל אובה קנאוסגורד – שלושה ספרי חניכה אוטוביוגרפיים, שחלק ממסע ההתבגרות של הדמות הראשית בהם הוא ההבנה שהיא נועדה לאמנות ולכתיבה.
לדיטלבסן, בניגוד לשלושה שצוינו ולעוד רבים, אין שום דבר מעניין מבחינה אינטלקטואלית לומר על ספרות או כתיבה, שום ניסיון להבין למה דווקא כתיבה והיכן המקום הפנימי בנפשה שהיא נוגעת בו. אין גם שום אילנות ספרותיים גבוהים שהיא נתלית בהם. כמי שגדלה בסביבה של בורות ועליבות, שדה קוצים חברתי, לא ניכר בה שום רעב להשכלה. בהתחלה נדמה כי גם אין שום אידיוסינקרטיות של הדמות הראשית, כזו שתהפוך אותה לבלתי נשכחת: היא פשוטה מדי, כמעט גנרית. שום הורמונים לא גורמים לה לצאת מעורה בגיל הנעורים אפילו לרגע, גם לא מחזריה או המוות של דודתה.
כילדה היא מנסה לעטות על עצמה "מסכה של טיפשות" כדי לשרוד, כדי שיניחו לה, ולעיתים נדמה כי לא מדובר במסכה וכי אכן אין בה שום דבר מרשים, שום הערה או תובנה. מנגד, זה בדיוק מה שמרשים בה – אותה פשטות אוניברסלית, מדויקת. ולא מדובר רק בדמותה של הגיבורה. ברוב חלקי הספר גם העלילה נדמית מאוד אוניברסלית ומאוד צפויה: הילדות הקשה, הבית הבלתי אפשרי והניסיון של טובה הילדה להבין את העולם דרך הפילטרים המנטליים והרגשיים של ההורים שלה, ובשלב מסוים גם להטיל בהם ספק.
למעשה, עד שלב מסוים יש תחושה של חסר משמעותי: נדמה כי טובה היא דמות אנמית מבחינה רגשית. עניינית מדי, דבר לא מטלטל אותה, לא חורץ בה חריצים, לא מפעים אותה, אף שהחיים ברובע דל של קופנהגן ערב מלחמת העולם השנייה מנחיתים עליה אי אלו מכות, התנסויות ודמויות. "מייסרת אותי המחשבה שעם הזמן איבדתי את היכולת לחוש רגשות אמיתיים ואני צריכה תמיד להעמיד פנים באמצעות חיקוי תגובותיהם של אחרים. כאילו שכדי לעורר בי רגש הכול צריך להיות בעקיפין", היא כותבת (עמ' 86). אבל היא לא באמת מתייסרת, היא כמעט לא חשה דבר.
העתיד מפחיד ומושך
גם החלום של הגיבורה להיות משוררת, מכיוון שגילתה ניצוץ כישרון ונמשכה למעט ספרים בספרייה העירונית, נדמה כמעט שרירותי. הוא אמנם נוכח באופן תמידי, אבל נטול סוכנים אנושיים. כמעט תמיד בסיפורי התבגרות אומנותיים־ספרותיים, החולמת או החולם נאחזים גם במודלים לחיקוי, אי אלו סופרות או סופרים. כילדים או נערים שחשים הכול באופן מוקצן ועדיין חסרי אופי מובחן, הרצון להיות כמו מישהו או מישהי אחרת, גדול, מפורסם, מצליח, בא בהלימה כמעט מוחלטת לעיסוק של אותו אדם, אם זה ספרות, מוזיקה, ספורט או כל דבר אחר. בדרך כלל חולמים דרך המודל, ובשלב מסוים משילים אותו – תחנה מוכרת וסימבולית כמעט בכל סיפורי החניכה – וזהו הרגע הראשון של העולם החדש.
בעבור טובה, המילים שהיא קוראת וכותבת הן לאו דווקא בריחה מפני העתיד הקשה שמן הסתם מצפה לה – לא לסיים תיכון ולעבוד כמשרתת – אלא מעין הגנה מפני העולם. עולם שמפניו היא לכאורה מפחדת, כך היא מתוודה, ושוב, היא לא מעבירה שום תחושה של פחד. דומה כי העולם לא מפחיד אותה כלל, אם כי אימה המרירה מצליחה לייצר אצלה חרדות אישיות וכלכליות שהמוצא מהן לדידה הוא רק נישואים לגבר שיפרנס אותה. בכלל, הוריה וגם אחיה גורמים לה רוב הזמן להבין שהמשפחה היא כלא שהיא חייבת להימלט ממנו.
"אני מרגישה כמו אדם זר בעולם הזה, ואין אף אחד שאוכל לדבר אתו על השאלות הרות הגורל הממלאות אותי נוכח המחשבה על העתיד". כי זה הדבר המפחיד באמת – העתיד. חלומה להיות משוררת נדמה כמשובת נעורים. אם כי העתיד הוא פרדוקס. מצד אחד, יש חשש מתמיד מפניו ורצון לדחות אותו ככל האפשר. מצד אחר, יש רצון שיגיע כמה שיותר מהר כדי שיסיים את הילדות הנוראה, ילדות שהיא מדמה לארון מתים ארוך. "כל עוד אני גרה כאן אני נדונה לבדידות ואלמוניות. העולם לא מחשיב אותי בכלל, ובכל פעם שאני מצליחה לתפוס באחד משוליו הוא שב וחומק מידי. אנשים מתים ובתים נהרסים עליהם. העולם משתנה ללא הרף, רק עולם הילדות שלי עומד על תילו".
פמיניסטית לא מודעת
כנערה שחולמת לפרסם את כתביה היא לא שמעה על וירג'יניה וולף, שעוד ב־1929 (הטרילוגיה ראתה אור ב־1967) טענה במאמר שאישה זקוקה לכסף ולחדר משלה אם היא מעוניינת לכתוב ספרים, וכי הנשים הורחקו מהכתיבה בגלל מצבן הכלכלי הנחות לעומת הגברים. חופש כלכלי יקרב נשים לחופש ספרותי. האפשרות שנשים תהיינה בעלות חדר משלהן הייתה רחוקה מלהתממש, אלא אם כן הוריה של האישה היו עשירים או ממעמד אצולה.
דיטלבסן מגיעה לאותה מסקנה בכוחות עצמה. היא נשמה פמיניסטית בלי מודעות פמיניסטית, אבל כזאת שלא ממש יכולה לנתב את דרכה בעולם ללא המין הגברי, נוכח מעמדה ונוכח החברה השמרנית והמסורתית שבה גדלה, שאותה היא מחליפה בבגרותה בחברת אומנים כמותה. "הייתי רוצה שתהיה לי פינה שקטה שבה אוכל להתאמן בכתיבת שירים אמיתיים, הייתי רוצה חדר עם ארבע קירות ודלת סגורה. חדר שבו מיטה, שולחן וכיסא, מכונת כתיבה או פנקס ועיפרון, לא יותר".
אפשר לומר שדיטלבסן מהווה מעין תחנת מעבר בין מסורתיות למודרניות נוכח המוביליות הסוציו־אקונומית שלה, לאחר שהיא מתפרסמת ומבססת עצמה כסופרת ומשוררת. יתרה מכך, משהו בה גם מבשר איזשהו אינדיווידואליזם מוקדם מאוד, שימת העצמי במרכז ההוויה. וזה קורה בעולם של אידיאולוגיות מוחלטות. עד כדי כך שהיא אפאתית לחלוטין נוכח הכיבוש הנאצי של ארצה, בניגוד לרוב סביבתה הקרובה. מבחינתה מדובר ברעשי רקע. היא אפילו מצליחה להביע רחמים כלפי חיילים גרמנים.
ואז, אחרי כל הדברים האלה, בשלב מסוים, כנגד כל הציפיות (אם מתאפקים ולא מגלים מה קורה בהמשך), העלילה מקבלת תפנית שכמו באה מתוך הוויה אחרת לגמרי. שום רמז מטרים, קלוש ככל שיהיה, לא נשתל קודם לכן. במקום לחיות חיים סמי־בורגניים של סופרת מצליחה, נופל עליה, כמעט באופן מקרי, גיהינום חדש שאותו לא הכירה. גיהינום שהיווה עבורה בריחה, אבל היא לא הביעה שום רצון מובהק לברוח. ההפך, היא הגשימה בדיוק את מה שייחלה לו. כמובן, אין בחיים שלמות, אבל היא לא ציפתה לכך ודומה כי היא הולכת להחריב את כל מה שהשיגה ובנתה. התפנית הזו היא שהופכת את הספר בסופו של דבר להפך הגמור מרומן התבגרות וחניכה סטנדרטי. ומכיוון שפתחנו בקלישאה נסיים בקלישאה: היא הופכת את הרומן לספר שאי אפשר להפסיק לקרוא עד תומו.
טרילוגיית קופנהגן
טובה דיטלבסן
מדנית: דנה כספי
עם עובד, 2023, 328 עמ'
