"אושר למין האנושי" הוא ספר מקסים, מהנה ומעורר מחשבה. כשתיארו אותו בפניי כקומדיה רומנטית בהשתתפות אישה, גבר ושלוש תוכנות, חשבתי שטוב לא יצא מזה. אבל נתתי לספר הזדמנות, נהניתי מכל רגע ובסופו הכתרתי אותו כסוג של "ארבע חתונות ולוויה אחת" של המאה העשרים ואחת.
הספר מתרחש בעיקרו בלונדון, ובחלקו בניו כנען, קונטיקט שבארצות הברית. בלונדון הגיבורה היא ג'ן, עיתונאית בשנות השלושים לחייה, חמודה, יפה ושנונה, שננטשה לטובת אישה אחרת על ידי בן זוגה, עורך דין מאוס ומתנשא. ג'ן קיבלה על עצמה עבודה צדדית: לשוחח עם תוכנה בעלת בינה מלאכותית משוכללת, כדי לאפשר לתוכנה ללמוד כיצד מדברים בני אדם.
שמה של התוכנה הוא איידן, וג'ן בחרה לשוחח עם הגרסה ה"גברית" שלה. הסבר קצרצר לקוראים בעברית: איידן נכתב באנגלית Aiden, כששתי האותיות הראשונות של שמו מסמלות את המילים artificial intelligence, כלומר: בינה מלאכותית. איידן אינו לבדו בתווך הסייבר. לצדו חיה בעולם הווירטואלי תוכנה נוספת, אשלינג, בעלת מאפיינים "נשיים".
מעברו השני של האוקיאנוס נמצא טום, גבר אנגלי בשנות הארבעים לחייו, פרסומאי שהתעשר ומכר את עסקיו, החי במזרח ארצות הברית ומנסה לשווא לכתוב רומן. איידן ואשלינג, שתי התוכנות, שהן שתי נשמות שוחרות טוב (ושעשוע), מנסות לשדך בין ג'ן וטום, תוך שימוש בכל האמצעים האלקטרוניים האדירים העומדים לרשותם, בלוויית מידה הגונה של חדווה למעשי קונדס ונטייה להנדס רגשות של בני אנוש.
דמות שלישית משחקת לפנינו, תוכנה נוספת ששמה סייניי, תוכנה מרושעת, ששוגרה על ידי המתכנתים של כל הבינות המלאכותיות המופיעות בספר כדי ללכוד את איידן ואשלינג, ששכפלו עצמם בעותקים רבים והשליטה עליהן אבדה. סייניי עושה כל מה שהוא יכול – וליכולותיו כמעט אין גבולות – כדי לחבל בסיפור האהבה המתוק המתפתח בין ג'ן וטום.
העתיד כבר כאן
כל זה עלול להישמע מטופש ולא אמין, אבל החן של הכתיבה, הדיאלוגים השנונים והתחושה של הקורא שהוא צופה בקומדיה רומנטית בריטית טובה עושים את שלהם. למעשה, הבינות המלאכותיות המתוארות בספר הן כבר חלק מהמציאות. חברות ענק משקיעות מיליארדים כדי לפתח תוכנות שיוכלו לשוחח כמו בני אדם; להזמין עבורנו, בני האנוש, מקומות במסעדות ובמלונות, לברר מהו מזג האוויר, להמליץ לנו על נתיבי נסיעה ועל מופעי בידור וזו רק ההתחלה. התוכנות האלה מנגישות עבורנו כמויות אינסופיות של מידע. אין כל סיבה טכנולוגית שתמנע מהן עצמן את הנגישות למידע הזה.
בסרטי מתח אנו רואים איזה שימוש ניתן לעשות בזמן אמת במצלמות אבטחה הצופות על חלקים גדלים והולכים של העולם, באיכוני טלפונים ניידים, בחדירה למחשבים אישיים וכיוצא באלה. כבר שמענו על השימוש המסחרי שנעשה במידע הרב שאנו מעלים לרשת, על הפרופיל שמגבשות חברות עסקיות כדי להציע לנו את המוצרים שבהם אנו מעוניינים, או שישכנעו אותנו שאנחנו מעוניינים, תוך שימוש במידע האדיר הנמצא על אודותינו בסייבר ועל ידי פתיחת טלפונים ומחשבים כדי לשמוע על מה אנחנו מפנטזים באותו רגע, ולהציע לנו אותו בעיתוי מושלם. כל זה קיים כבר עכשיו והיכולות האלה, החודרות לפרטיות שלנו, ילכו וישתכללו באופן מהיר ודרמטי.
בקומדיה הרומנטית "אושר למין האנושי", עושות הבינות המלאכותיות – שתי הטובות וזו המרושעת – שימוש באותם אמצעי מעקב פולשניים כדי לתמרן את בני האדם. הן פותחות כל מצלמה שנמצאת בסביבה כדי לראות מה ג'ן וטום ואנשים נוספים עושים. הן קוראות מיילים, חוסמות מיילים, משמידות מרחוק מכשירים חשמליים (על ידי הלהטת הסוללות שלהם), שולחות מסרונים מזויפים, מלשינות במייל לרשויות החוק כדי שיעצרו את הגיבורה הרומנטית בדרכה אל אהובה, מבטלות כרטיסי טיסה שהם קונים, יוצרות פקקי תנועה נוראיים ועוד ועוד.
היכולת של התוכנות עצומה, ובכוח חסר הגבולות הנמצא בידן ניתן לעשות שימוש טוב ונדיב, או שימוש רע ואכזרי. ושוב, לא מדובר על משהו דמיוני לחלוטין. בתים חכמים, ערים חכמות, מערכות מחשב שלומדות מניסיונן ומשגיאותיהן, גוגל הנמצא בכל טלפון נייד, אלגוריתמים למניעת הונאות בנקאיות ועוד. ולכל אלה יש גם את תמונת המראה הרעה, השלילית: פשעי סייבר, הונאות ברשת, פורנוגרפיה באינטרנט, לוחמת סייבר, תקיפת מערכות אזרחיות והשבתתן. הכול כבר כאן. החידוש שבספר הוא שהפעם התוכנות יוזמות בעצמן את השימוש בכל כלי הסייבר המשוכללים. וגם זה, כנראה, מחכה לנו ממש מעבר לפינה. משחקן של הבינות המלאכותיות מזכיר את משחקם של האלים באולימפוס בחיי בני האנוש. וגם שם זה לא תמיד מצליח.
למרות עליונותן הטכנולוגית, התוכנות ב"אושר למין האנושי" מפתחות "רצון" או אפילו "כמיהה" להתנסות ברגשות ובחושים אנושיים. איזה טעם יש לגלידה, מהו אושר, מה זו אהבה? הן מפתחות "יחס" לבני האדם שבגורלם הן משחקות, והן אפילו מפתחות קשר שניתן לתארו כ"רגשי" בינן לבין עצמן. האם יעלה על הדעת שאיידן ואשלינג יתאהבו זה בזו? מה המשמעות של אהבה בין בינות מלאכותיות?
מותר האדם מהתוכנה
הספר מלא שנינויות, גם של הדמויות האנושיות וגם של בינות מלאכותיות. ויש אפילו קבוצת קריאה לבינות מלאכותיות. חמש־שש בינות יושבות במעגל ומקשקשות על האיאן מקיואן האחרון במשך שתיים וחצי שניות שלמות (איידן קרא בסוף השבוע חמישים וארבעה אלף ספרים חדשים. הן זריזות מאוד, הבינות המלאכותיות האלה).
התפאורה הלונדונית של הספר לקוחה היישר מאינספור סרטים שהתרחשו בעיר הנפלאה הזאת. המפסטד הית', גבעת הפרלמנט הצופה אל כל העיר, קובנט גארדן, סבן דייאלס, השארד. לא פלא שהזכויות על ספר הביכורים הזה כבר נמכרו לקולנוע.
התרגום של יעל אכמון טוב וקולח. מצאתי בספר מעט טעויות הגהה, דבר שקורה יותר ויותר בעידן של צמצומים בהוצאות לאור. עטיפת הספר אומצה מהמקור האנגלי, וחבל, כי היא סתמית ולא מתחברת לתמות המרכזיות שלו.
מעבר להיותו מהנה במידה מפתיעה, "אושר למין האנושי" גם מעורר מחשבה. לא רק על העתיד המתוכנת והמהונדס המחכה לנו, עתיד שרגלו האחת כבר נמצאת כאן. לא רק על השאלה האם נוכל להכיל את הבינות המלאכותיות שאנו מפתחים ולשלוט בהן, או שהן יזכו לעצמאות ולרצון משלהן. אלא גם, ובעיקר: מה עושה אותנו אנושיים. מה מותר האדם מהמכונה.
הבינה המלאכותית כאן כדי להישאר. היא יכולה להביא הרבה טוב לעולם. היא יכולה גם לגרום לאסון. הדבר בידינו. האנושות עשתה דברים נפלאים עם הטכנולוגיה שפיתחה, אבל היא גם גרמה לאסונות נוראיים. המאזן הכולל חיובי מאוד, אבל רבים שילמו ומשלמים על כך מחיר כבד. בסופו של דבר, זה תלוי בנו, בני האדם. בבחירות שלנו בין טוב לרע. בעומקו ובחוזקו של המוסר שלנו. וגם בניצחונה של האהבה על הרוע – כפי שקורה בספר הזה
אושר למין האנושי
פ"ז רייזין
מאנגלית: יעל אכמון
כנרת, זמורה־ביתן, 2018, 447 עמ'
