לפני שמונה שנים וחצי, כשכבר החזיק ברזומה עשיר של ניהול מערכות חדשות שונות ועיסוק ארוך שנים במוזיקה היהודית, עומר בן־רובי קיבל לידיו סינגל בכורה של זמר צעיר ולא מוכר. על אף שבשלב הזה הגיעו לפתחו מדי יום שירים רבים של זמרים מתחילים שמנסים לפרוץ, השיר הזה תפס אותו. הוא נשמע לו חדשני – מין שילוב מקורי בין פופ עכשווי למקורות היהודיים. הוא החליט לתת לזה הזדמנות והשמיע את השיר לראשונה במסגרת הפינה המוזיקלית שלו "ארון השירים היהודי" בתוכנית "המילה האחרונה" בגלי צה"ל. הזמר היה חנן בן־ארי והשיר נקרא "ממך עד אליי", והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה.
הסיפור הזה לא חריג עבור בן־רובי, שכן הוא קרה קודם לכן עם שיר הפריצה של ישי ריבו, "תוכו רצוף אהבה". אם תשאלו בעולם המוזיקה הישראלית־יהודית המכונה "פופ אמוני", רבים יגידו לכם שבן־רובי היה הראשון שנתן מקום ליצירה שלהם.
בן־רובי דן בנושא הזה ובאחרים בפרק החמישי והאחרון של סדרת הדוקו "חילוניות" (כאן 11) של ענת זלצר, סיני אבט ואיילת עופרים. הפרק מביא את סיפורה של התרבות הישראלית, שנעה בין יצירה חילונית, מנותקת משורשים, לבין הכניסה המדורגת של המוזיקה היהודית־ישראלית למרחב הכללי. הוא לא מוזיקאי בהכשרתו ולא למד באופן רשמי בשום מקום. התשוקה שלו לתחום הגיעה דווקא מעולם הפיוטים ששמע בבתי הכנסת כילד. "אבא שלי חילוני, אבל הוא הקפיד לקחת אותי בימים הנוראים לבית הכנסת הגדול ליוצאי מרוקו ברעננה, שם קלטתי תפילות ופיוטים", נזכר בן־רובי ומתחיל לזמזם פיוטים. הוא התגייס לשירות בעיתון "במחנה", ובהמשך, בשנת 2006 הוא מונה לסגנה של מנהלת גלגלצ דלית עופר, שביקשה לפתוח את השורות בתחנה המוזיקלית.
בן־רובי (47) מגיש ועורך רדיו וטלוויזיה בכאן 11, נשוי ליסמין ישבי, עורכת המוזיקה הראשית של גלגלצ ("שם הכרנו") ולהם שני ילדים ("זאת רק ההתחלה"): הגדול בבית ספר ממלכתי והקטנה בגן ממלכתי־דתי. "ככה יצא, מגוון ומעניין".
"אני מרגיש מאוד מעורבב", הוא מציין ומספר על עץ משפחה שכולל סבתא ממוצא בולגרי־טורקי, שהתחתנה עם בחור מסלוניקי, כשמצד אמו סבו הוא חסיד ויז'ניץ ניצול שואה וסבתא שהיא דור חמישי בעיר העתיקה בירושלים. "זו תוצאה שיכולה לקרות ליהודי רק בארץ ישראל וזה מרגיש שכל הגלגול היהודי שלהם הגיע אליי. אני מרגיש ספרדי וחסיד, ירושלמי ויפואי. אשתי היא קיבוצניקית ממעוז־חיים בעמק בית־שאן, שהיא בעצמה בת למקימי הקיבוץ שעלו מרוסיה ולמרוקאים שעלו במאה ה־19 לקבר הרשב"י והחליטו מאז להישאר באזור טבריה. והילדים שלנו הם תוצר של כל הדבר הזה".
איך קיבוץ הגלויות הזה מתבטא אצל הילדים שלכם?
"מכיוון שיסמין ואני מגיעים מעולם המוזיקה, הביטוי הוא בעיקר במה ששומעים בבית. הם גדלים באותה מידה על פיוטים מזרחיים, שירים חסידיים, נועה קירל ושירי ארץ ישראל הישנה. הם יודעים לבחור לעצמם את המוזיקה, ומבחינתם אין בעיה לשים את 'קטנות שבקטנות' של מוטי וייס ואחר כך שיר של מרגי. בשבילי זאת קצת הגשמת חלום. הם מכירים את נוסח קרליבך ונוסחים ספרדיים של תפילות אז הם מבינים שיש דברים שמזוהים עם יותר עם בית הכנסת, אבל זה נראה להם מובן מאליו. הם גם לא לגמרי יודעים לאיזו מגרה בישראליות צריך להכניס כל דבר. אני לא בטוח שהם מודעים לכך שלא כולם בישראל שומעים הכול, כמו שהם חושבים שכל האבות בעולם מופיעים ברדיו ובטלוויזיה", הוא צוחק.
שלא כרבים אחרים, לשאלה איך הוא מגדיר את עצמו הוא עונה די בקלילות – מסורתי. "בניגוד לעשורים הקודמים, היום יש למושג הזה מקום של כבוד. פעם זאת הייתה מילת גנאי. דתיים אמרו עליהם שהם מחפפים, וחילונים תהו למה הם לא הולכים עד הסוף. כולם חיפשו עולם דיכוטומי. בעיני סרוגים ובטח בעיני חרדים, אני נתפס כחילוני־מסורתי, אף שאני שומר שבת וכשרות, מתפלל שלוש פעמים ביום וחי את לוח השנה היהודי לגמרי, כי בסוף אני לא בוגר ישיבה ונראה תל־אביבי. לעומת זאת, בעולם החילוני אני כמעט רב. שואלים אותי מה מברכים ומה עונים. גם נוח לי יותר להגדיר את עצמי ככה, כי כמה שאני אהיה דתי, בסוף אשתי חילונית, ולהגדרה הזאת יש השפעה על ההתנהלות של הבית".
"הילדים שלנו יודעים לבחור לעצמם את המוזיקה, ומבחינתם אין בעיה לשים את 'קטנות שבקטנות' של מוטי וייס ואחר כך שיר של מרגי. בשבילי זאת קצת הגשמת חלום"
הזהות שלך מושפעת מהזהות של אשתך?
"כן. היא מנהלת אורח חיים חילוני. יש לנו בבית בשבת פלטה ומיחם, אנחנו לא נוסעים ולא מדליקים אש, ובכלל השבת שלנו מתנהלת סביב הסעודות והתפילות שכולנו שותפים להם, אבל היא גם מעורבת. בעוד שאני שומר שבת לגמרי, יסמין יכולה להיות עם הפלאפון ולעשות דברים שקשורים לעבודה. לילדים אנחנו משחררים, תלוי עם מי הם נמצאים ובאיזו סיטואציה. כשחבר דתי מגיע בשבת, כמובן שאין טלוויזיה. אבל כשהילד שלי קם בעצמו בשבת בשש בבוקר, הוא יכול לשחק במחשב. אחר כך אני משתדל לגרום לו לעזוב אותו ולבוא איתי לבית כנסת. אני מקווה שמתוך אהבה יבוא להם הרצון לשמור שבת ושיעצבו אותה בדרך שלהם. בענייני כשרות, ברור להם שאנחנו אוכלים כשר והם מבינים ושמחים מזה. שום דבר אחר לא מפתה אותם. הפתרון שלנו לנהל מטבח כשר היא שפשוט נהיינו צמחונים. יסמין, שהייתה צמחונית מלכתחילה, באה אליי לשמירת שבת ואני באתי אליה לצמחונות. ככה לא צריך שני כיורים".
גם אם תכריחו את בן־רובי הוא לא יצליח להיזכר בשיר "היהודי" הראשון שפרץ את סכר המיינסטרים. "בשלב מסוים שידרתי את הדברים האלה כי הם תפסו אותי, בשלב הבא האמנים עצמם חיפשו אותי ושלחו לי את השירים שלהם".
האמנים הראשונים בתחום הזה הם חוזרים בתשובה.
"נכון, זה בזכות העובדה שקודם לחזרה בתשובה שלהם הם היו פעילים בציבור הכללי החילוני בישראל, אז הקהל הרחב נתן קרדיט גם לעיסוק האמוני שלהם. כשמאיר בנאי הוציא את האלבום "לך א־לי" זה לא איזה רב שאומר לאנשים בואו נלמד עכשיו משירי ספרד בימי הביניים, אלא זה זמר השנה שלהם, הכוכב הכי גדול בשנות התשעים, ששר. הקהל של "מתי נתנשק" ו"שמתי לי פודרה" המשיך עם אביתר בנאי גם לאלבומים הבאים על אף שהם בעצמם לא הפכו למאמינים. בסוף נותר חיבור רגשי עמוק. כך גם שולי רנד, אתי אנקרי ועמיר בניון. כל אלה הניחו את הפלטפורמה לדור החדש שהגיעו מבתים אמוניים יותר כמו ישי ריבו, חנן בן־ארי ונרקיס. הם הכוכבים הגדולים של המוזיקה הישראלית".
מה זו בכלל מוזיקה יהודית?
"זאת שאלה שעד היום לא לגמרי החלטתי מה התשובה אליה. מטבעי אני מנסה להרחיב את ההגדרות, יכול להיות שמישהו אחר היה מצמצם את זה הרבה יותר ממני וקובע שזה נחשב מוזיקה יהודית רק אם זה פיוט, תפילה או רק אם הזמר דתי. אני אומר שמספיקה לי ההסתכלות על העולם דרך משקפיים יהודיים. זאת לא מתמטיקה. מישהו אמר לי פעם שכל מילה בעברית שואבת השראה מארון הספרים היהודי, גם אם זה שיר פופ של נועה קירל. אני מחפש קצת יותר מזה אבל עדיין בגרסה די מרחיבה. דוד אבידן אמר 'שִׁיר הוּא דָּבָר שֶׁאֲנִי קוֹבֵעַ שֶׁהוּא שִׁיר', אז גם אני. שיר יהודי אני פשוט מרגיש, את החיבור להיסטוריה היהודית ולארון הספרים היהודי. הרגשתי את זה אצל יובל דיין עוד לפני שהיא הצהירה על עצמה שהיא מתחזקת וגם אצל עידן עמדי. מרגישים מאיפה היוצר מגיע ליצירה.
"גם אנחנו, כקהל נמצאים עכשיו בשלב שאחרי ההתלהבות הישראלית מהעובדה שהשיר 'קטונתי' של יונתן רזאל משודר בגלגלצ מיד אחרי שיר של הביטלס. זה כאן כדי להישאר. בהתחלה קראו לזה "טרנד הפיוטים", כמו שהיה "טרנד בוגרי רימון", אבל זה לא רק טרנד, זה מקור חיינו, הווייתנו וחיבורנו למקום הזה שאנחנו נלחמים עליו, וזה לא משהו חולף.
"האמירה של בן־גוריון 'מהתנ"ך לפלמ"ח', דילגה על כל מה שקרה באמצע – בבל, ספרד, חסידות, יידיש, לדינו והערבית המרוקאית והעיראקית – חששו ממה שנתפס כגלותי. לקח המון זמן עד שבני הדור שלי הגיעו לתקשורת והרגישו מספיק בטוחים בישראליות שלהם כדי להכיל חומרים שנחשבו בעיני דור המייסדים לקצת גלותיים. זאת תופעה מופלאה, מבחינה תרבותית זה נס שדומה כמעט להקמת המדינה. העובדה שהוצאנו את הטקסטים האלה מבתי המדרש והישיבות והפכנו אותם לנחלת הכלל, זאת התגשמות חלום ישראלי".
מה השלב הבא במוזיקה היהודית?
"שאלתי את ערן צור למה כשהרוק הישראלי מחפש שורשים הוא הולך לשנות השישים בארצות הברית ובריטניה במקום למזרח אירופה, שם ההורים שלהם נולדו. הוא ענה לי תשובה שלא ציפיתי לה: בניגוד לאנשים שהגיעו מתרבויות ספרדיות ומזרחיות, שהמשיכו להתרפק על המקום והתרבות שמהם הם באו, הציווי של ההורים שלהם היה – תשכחו את הגולה, אל תסתכלו אחורה. ההורים שלהם רצו לשבור לכיוון של ישראליות חדשה שאין להם שום קשר לעיירה היהודית והצליחו, אולי יותר מדי. התרבות ההיא שאבדה חסרה היום ואני עובד על להחזיר אותה. אפשר לראות את זה בשירים כמו 'צמאה לך נפשי' ובניגונים. פרויקט 'צמאה' עושה משהו דומה, נכון שהוא לא פורץ את הגבולות לעבר הציבור הלא דתי, אבל בזכות נאור כרמי (המפיק והיוצר של הפרויקט, י"א) אני יכול לשדר שירים חסידיים שנשמעים עכשוויים, ויש לי עם מה לעבוד. בהתחלה הייתה עבודה קשה על העניין של הפיוט והנכחה של המזרחיות והספרדיות, ועכשיו אפשר לצרף לזה עולם חסידי עשיר.
"התופעה הזאת של המוזיקה היהודית המתחדשת והפריחה שלה, היא בהרבה מובנים תופעה ספרדית־מזרחית. המוצא של כל האנשים שדיברנו עליהם – הבנאים, אתי אנקרי, קובי אוז, עמיר בניון, הוא עדות המזרח. יש כמה יוצאי דופן אבל עדיין יותר סביר לשמוע ברדיו הישראלי פיוט מרוקאי מאשר יידיש או מבטא חסידי. זה עובר חלק יותר באוזן".
"אני כבר חצי שנה בסוג של התקף חרדה ממה שמכונה 'המצב', וזה מתוך חשש מהגורל היהודי של עוד גלות ושוב שעבוד"
כי הישראליות היום היא יותר מזרחית?
"כן. הדורות הקודמים של המוזיקה המזרחית הישראלית הרגילו את הקהל פה לדברים כאלה. הפיוטים 'חביבי' ו'נגילה הללויה' דומים מאוד לשירים 'חנהל'ה התבלבלה' של דקלון ו'אהבת חיי' של חיים משה, וזה פתח יותר את הדלתות. כשעומר אדם שר את 'אחרי כל השנים', ואת 'יום השישי' ואת 'הלב שלי' עם ישי ריבו, כולם הגיוניים באותה מידה. משהו באוזן הישראלית מורגל למזרחיות. אם היינו מנהלים את השיחה הזאת עד המאבק המוצדק של אביהו מדינה על ההדרה של המוזיקה המזרחית בשנות השמונים, כנראה היינו מדברים אחרת".
קשה לחשוד בכך, אבל בן־רובי היה אחד מאנשי האקטואליה המובילים בישראל עד לפני שלוש שנים וחצי. ברקורד שלו אפשר למצוא מגוון תפקידים בכירים בגלי צה"ל וגלגלצ, ב־ynet ובערוץ 10 המנוח, והתפקיד האחרון שעזב באמצע 2019 היה ניהול כאן רשת ב' שאותה גם הקים, בעקבות שחיקה ומיצוי של העולם החדשותי התובעני לטענתו. לכן היו מי שהופתעו כשבפברואר האחרון הודיע תאגיד השידור הציבורי על פרויקט חדש – בית ספר לתקשורת, ומי שנבחר להוביל אותו הוא בן־רובי עצמו שיכהן כמנהל אקדמי, אחראי מיונים וגם כמרצה. כעת אפשר לגלות לראשונה כי 15 תלמידים התקבלו לכיתת הפיילוט שתחל ללמוד אחרי החגים. "נלמד את הבסיס והיסוד לעבודה תקשורתית, כולל וידאו, ריאיון, כותרת ותחקיר – כלים בסיסיים בלבד, כי מגיעים אנשים חסרי ניסיון. הגיעו תלמידים מהחברה החרדית והערבית, מהדרום ומהצפון ופחות מהמרכז. לא הפלינו לרעה תל־אביבים, אבל הניסיון היה לחפש ולהגיע למקומות שהרגשנו שיש להם ייצוג לקוי, רצינו אנשים שמכל מיני סיבות לא עברו דרך גלי צה"ל ודובר צה"ל. היום בעולם התקשורת יש חוסר הלימה בין הקהל לבין מי שמופיע על המסך ומאחורי הקלעים. כל מה שאני עושה נובע מאותו מקום, גם בעולם המוזיקה וגם בבית הספר לתקשורת, המוטיבציה נשארת זהה והיא שארגיש נוח בתוך התרבות והתקשורת הישראלית. איך אני ארגיש בנוח? אם זה יהיה מגוון, אם יהיו הרבה קולות וסגנונות והרבה יהדות".
אנחנו נפגשים במשרדי תאגיד השידור הציבורי בתל־אביב, בבוקר שלמחרת אישור חוק ביטול עילת הסבירות ויממה לפני תשעה באב, כשעדויות למחאה נצפו כל הדרך על כביש 1 מירושלים לתל־אביב.
איך אתה מרגיש סביב הרפורמה?
"האמת העצובה היא שאני כבר חצי שנה בסוג של התקף חרדה ממה שמכונה 'המצב', וזה מתוך חשש מהגורל היהודי של עוד גלות ושוב שעבוד. אני מודה שלמרות הניסיון העיתונאי שלי, ואולי כיוון שאני מסורתי שמזדהה רגשית עם הימין, הדתיים, ובמובנים רבים גם עם החרדים – בתחילת הדרך של הממשלה לא זיהיתי את מה שעומד להתרחש מבחינת ההתפרקות החברתית, ואפילו ניסיתי להרגיע חברים מהשמאל, שהימין הוא ממלכתי ושקול ואחראי, וברגע האמת יצוץ המבוגר האחראי, ולצערי בינתיים התאכזבתי.
"היצר ההישרדותי שלי מאותת לי ששלמות עם ישראל אל מול האויב והטרור הערבי מבית ומחוץ חשובה יותר מכול, ושיש כרגע הימור ממשלתי מסוכן מדי ולא אחראי על היציבות שלנו כמדינה. לדעתי המחיר של זה, כלכלי וביטחוני, ייפול עלינו, בעיקר על המעמד הבינוני ומטה".
גם למפגינים יש אחריות למצב הזה.
"בבית האחריות היא על ההורים ולא על הילדים. בצבא ובמשטרה האחריות היא פיקודית, וגם בעם ובמדינה האחריות לתפיסתי היא על ההנהגה. גם כשאני המנהל אני יודע שהאחריות עליי. כשהרגשתי שאני לא יכול לשאת עוד באחריות פרשתי גם מתפקידים בכירים, כולל תפקיד מנהל כאן רשת ב'".
בן־רובי אומר שבעיניו סדר העדיפויות של הממשלה היה צריך להיות אחר לגמרי, החל ממאבק ביוקר המחיה ועד חיזוק מערכות החינוך והבריאות והגברת המשילות בנגב והגליל, "כל אלה עדיפים בעיניי על מה שקורה כאן בחצי השנה האחרונה. לאנשים כמוני זה קשה במיוחד כי אני מרגיש חלק בלתי נפרד מהציבור המסורתי־אמוני, זו קבוצת ההתייחסות שלי, אבל אני מודה שבזמן האחרון אני מתקשה מאוד למצוא שם את עצמי".
תסביר.
"אנשים מסורתיים, שומרי מצוות, דתיים וחרדים, פורקים כל עול כשהם מגיעים לכנסת ולממשלה. לא כולם, אבל רבים מדי מהם. דווקא הם הרי היו אמורים להציג את היהדות במלוא תפארתה כי דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. הם הרי באים מעולם של פרקי אבות, מוסר, לימוד ואהבת ישראל ואני מתקשה למצוא את כל אלה בעשייה הציבורית שלהם. לפעמים ההפך המוחלט. רק מלשמוע איך הם מדברים על יהודים אחרים, לצערי הרב, נשבר הלב. אני מנסה בכל כוחי לדון אותם לכף זכות – אבל לא מצליח להימנע מהמחשבה שרבים מהם צריכים לעשות תשובה, כי דרך ארץ קדמה לתורה. אני לא אומר את זה כאיזה רב גדול אלא כיהודי פשוט שלא דורש מהם משהו שאני לא דורש מעצמי. מאז שאני הולך עם כיסוי ראש ולא נוסע בשבת אני מרגיש שאני במדים יהודיים ייצוגיים שמחייבים אותי להיזהר שבעתיים בכבוד הזולת. כל זולת. אפילו לכלוך שלא שייך לבית הכנסת אני ארים מהרצפה בכניסה לבית הכנסת כדי שלא יגידו עלינו – 'הדתיים האלה'. עכשיו אתה מבין למה התרחקתי מעולם האקטואליה לטובת עולם של תורה ומוזיקה? אפשר להשתגע".
