"ריפוי החברה הישראלית יוכל להתחיל רק עם נפילת ממשלת ההפיכה, וכינונה של ממשלה חדשה – ממלכתית, אחראית ושוחרת דמוקרטיה", כך נכתב, בין השאר, בהודעה שפרסמו בשבוע שעבר כ־1,300 מיוצאי מערך המ"מ, הכולל גם את סיירת מטכ"ל. לכמיהה לממשלה "ממלכתית" התלוותה דה־לגיטימציה בוטה ומוחלטת לממשלה המכהנת: "ברור לחלוטין שהממשלה הנוכחית, בראשות הרודן החולה, איבדה כל לגיטימציה למשול, לשלוח לוחמים לקרב, או לשלוח אותנו למבצעים… ממשלת ההפיכה מהווה איום קיומי על ישראל".
מ"מ הם ראשי תיבות של מבצעים מיוחדים. במאמר זה אבקש לעמוד על תופעה אחרת שבאה כאן לידי ביטוי: ממלכתיות מותנית. זוהי ממלכתיות על תנאי, תנועתיות במסווה של ממלכתיות. זוהי תפיסת עולם של "הממלכתיות זה אני", המזהה את הממלכתיות עם עצמה, תוך הצגת האחרים כבלתי ממלכתיים. ממלכתיות מותנית חותרת תחת מושגי היסוד של הממלכתיות, שמבחנה הגדול הוא בלגיטימציה לשלטון הנבחר דווקא כשעמדת השלטון מנוגדת לזו שלנו.
הממלכתיות, באחת ממשמעויותיה המקוריות, הועמדה על ידי דן הורוביץ ומשה ליסק בהנגדה לתנועתיות. התנועתיות היא גישה המעמידה במרכז את קבוצת־המשנה המוגדרת – המחנה, המגזר, המפלגה וכיוצא בזה – ואת האינטרסים, הערכים והאידיאולוגיה שלה כמקור הסמכות הלגיטימי. מוסדות ותפקידים של המדינה יזכו ללגיטימציה רק בתנאי שהם מצויים בידיים התנועתיות הנכונות, ומקדמים את האידאולוגיה, הערכים והאינטרסים התנועתיים.
במקורה הבן־גוריוני, הממלכתיות מעמידה במרכזה את עליונותם של האינטרסים הכלליים של החברה והמדינה, על פני העדפות תנועתיות. הממלכתיות מחייבת לתת לגיטימציה לשלטון שנבחר על פי כללי המשחק המוסכמים, ללא התניית הלגיטימציה בשאלה מי מאייש את המוסדות והתפקידים השלטוניים ומהו תוכן המדיניות.
בין מוסדות רשמיים לערכים מהותיים
ברור שהבחנה זו אינה פשוטה. הרי כל בעל תפקיד, גם התנועתי ביותר, רואה עצמו כממלכתי. ביצוע מדיניות תנועתית נעשה לא פעם מתוך אמונה שזו תמצית הממלכתיות כביכול, ושזהו האינטרס הכללי שטוב למדינה. להשלמת מערכת מושגית זו תוצע להלן הבחנה נוספת. אחד מרכיביה החשובים של הממלכתיות הוא ציות לחוקים, לכללים ולהנחיות שמקורם במוסדות ובבעלי הסמכות שנבחרו בהתאם לכללים המוסכמים. ממלכתיות עומדת למבחן משמעותי במיוחד ובעיקר כאשר מדובר בתביעה לציות מפרטים וקבוצות שאינם מסכימים ואף מתנגדים בתוקף לשלטון, למדיניותו ולערכים המשתקפים בה. זוהי ממלכתיות מוסדית־רשמית שעניינה איננו בתוכן הערכי של החוק או המדיניות המבוצעת, אלא רק בעצם המחויבות להישמע למוסד מעצם היותו בעל הסמכות המוכרת.
אולם ההיבט המוסדי־רשמי כשלעצמו אינו יכול להיות מנוטרל ומנותק מההיבט הערכי־יסודי. אין משמעות לממלכתיות מוסדית־רשמית המנותקת כליל מערכי יסוד. לא ייתכן שהלגיטימציה וחובת הציות יישמרו בכל הנסיבות וההקשרים, אך ורק משום שמוסד מוגדר עומד מאחורי הציווי. ממלכתיות במובנה העמוק איננה ממלכתיות מוסדית־רשמית העיוורת למחויבות לערכי יסוד.
המונח "פקודה בלתי חוקית בעליל" מדגים את הדברים. מבחינתה של ממלכתיות מוסדית־רשמית, זוהי פקודה ממלכתית כביכול מכיוון שהגיעה מהמפקד המוסמך. למרות זאת, הפקודה תיחשב למאוד בלתי ממלכתית, ולכן בלתי חוקית, בגלל תכניה הפוגעים בערכי יסוד. חייל שיציית לפקודה בלתי חוקית בעליל ייענש דווקא מפני שנותר ממלכתי מוסדי־רשמי, ובכך פגע במחויבות לערכי יסוד.
ייאמר מיד שלא כל פגיעה בערך שבו מחזיקים פרטים וקבוצות תהיה עילה מוצדקת לפגיעה בממלכתיות המוסדית־רשמית. ממלכתיות ערכית־יסודית כוללת ערכי יסוד, ורק סטייה חמורה במיוחד, בדומה לפקודה בלתי חוקית בעליל, תהווה הצדקה להימנע מהמחויבות לממלכתיות המוסדית הרשמית. ברור אפוא שמעבר להיבט המוסדי של הממלכתיות, יש להבהיר מהם ערכי היסוד שהממלכתיות המוסדית נועדה לשרת. הבהרה זו נחוצה שהרי בלעדי ערכי יסוד אלה תהפוך הממלכתיות המוסדית־רשמית לחסרת כל משמעות, ובעיני רבים לחסרת כל תוקף ערכי ומוסרי.
מוצע כאן לראות את ערכי המדינה היהודית הדמוקרטית כאותם ערכי יסוד הממלאים בתוכן ערכי יסודי את הממלכתיות המוסדית: ציונות, יהדות ודמוקרטיה. ערכי יסוד אלה הם בו־זמנית מוקד להסכמיות רחבה יחסית, לצד מחלוקות עמוקות. קיימת הסכמיות רחבה בדבר מעמדם של שלושת ערכי היסוד כתשתית ערכית וחוקתית למדינה, אולם מתקיימות מחלוקות עמוקות הן ביחס לפרשנות ולמשמעות הראויה של כל אחד מערכי היסוד ויישומם, והן בנוגע לאיזון ולשקלול הראוי ביניהם בנסיבות ובהקשרים השונים.
לכן, בכל דיון הנוגע לגבולות המותר והאסור, הלגיטימי והבלתי לגיטימי, יש לברר האם ועד כמה במהלך מוסדי־רשמי מוגדר יש משום סטייה חמורה מהמחויבות לאותם ערכי יסוד. שאלת המפתח היא: כיצד ניתן לקבוע האם בכלל ומתי מתרחשת סטייה חמורה במיוחד מאחד מערכי היסוד? ובמונחים שהוצגו לעיל: מתי הסטייה החמורה מערכי יסוד תהיה כה ברורה עד שתהווה הצדקה לפעולה נגד הממלכתיות המוסדית־רשמית בשם הממלכתיות הערכית־יסודית?
בחינת השאלה מהי סטייה חמורה בכל אחד ואחד מערכי היסוד חורגת מגבולות מאמר זה. מכיוון שהמחאה נגד הממשלה והרפורמה המשפטית ממוקדת בערך היסוד דמוקרטיה, ננסה לברר בירור ראשוני מה תיחשב לסטייה חמורה מהדמוקרטיה, המחייבת מבחינה ערכית־יסודית אי־ציות.
פגיעה קיצונית ללא הצדקה
הפעולות הפוגעות כעת בממלכתיות המוסדית־רשמית מובהקות בקיצוניותן. הן כוללות איום בסרבנות המונית מאורגנת עד כדי נכונות לפגוע בכשירות צה"ל; ניסיונות להשפיע על גורמים בינלאומיים, מדיניים וכלכליים, ללחוץ על הממשלה; פעילות גלויה נגד ח"כים ושרים בחו"ל באירועים המתאפיינים כעל־מפלגתיים; איומים בהוצאת כספים מהארץ והפסקת השקעות; השבתות של האוניברסיטאות וההסתדרות הרפואית כחלק מהמאבק הפוליטי, ועוד.
הצדקה אפשרית של פעולות אלו תלויה בתשובה לשאלה: האם בכלל ועד כמה הרפורמה המשפטית או חלקים ממנה אכן מהווים סטייה כה חמורה מהדמוקרטיה, עד כדי הצדקה לפעול נגד הממלכתיות המוסדית־רשמית בשם הממלכתיות הערכית־יסודית?
כבסיס לדיון בשאלה נדגים להלן סטיות מובהקות ובולטות לעין כול, ובמונחי פרשת כפר־קאסם – סטייה שדגל שחור אנטי־דמוקרטי מתנוסס מעליה, סטייה ש"דוקרת את העין ומקוממת את הלב". לדוגמה, ממשלה שתקבע בחוק כי הבחירות מבוטלות, תסטה סטייה חמורה ובלתי נסבלת שמשמעותה פגיעה עד כדי ביטול הדמוקרטיה. דגל שחור אנטי־דמוקרטי הדוקר את העין מתנוסס מעליה. כך גם הזכות לבחור ולהיבחר, שלא תתקיים ללא חופש ההתארגנות וההתאגדות. ברור שחוק הקובע לסגור את כל או אפילו רק חלק מערוצי הטלוויזיה או העיתונים הכתובים, יהיה בלתי חוקי בעליל מנקודת מבט דמוקרטית בגלל מרכזיותו של חופש הביטוי. ובהקשר למחאה נגד הרפורמה, ברור שדמוקרטיה מחייבת את קיומה של הפרדת רשויות. כמו כן, לשלטון הרוב אסור לפגוע בזכויות הפרט והמיעוט, ופגיעה כזו, ככל שתהיה חמורה, תהווה גם היא סטייה.
אולם, בחינת הרפורמה ורכיביה מעלה שהם רחוקים מאוד מאותה סטייה חמורה מהדמוקרטיה כפי שהיא ניכרת בדוגמאות לעיל. הרפורמה ורכיביה רחוקים מאוד מהאפשרות להצדיק בשם הממלכתיות הערכית־יסודית פגיעה כה חמורה בממלכתיות המוסדית־רשמית. תקצר היריעה מלחזור על טיעוניהם של תומכי הרפורמה המבהירים שכלל לא מדובר בסטייה דמוקרטית. לכן נסתפק בביסוס הטענה רק בהקשריה הכלליים, ודווקא מתוך התנהגותם של מתנגדי הרפורמה עצמם.
הרחבה שאין לה אח ורע
במוקד המאבק ברפורמה עומד הוויכוח אודות האקטיביזם השיפוטי לרכיביו השונים: המהפכה החוקתית ופסילת חוקים על ידי בג"ץ; הרחבת הסוגיות והנושאים העומדים לביקורת שיפוטית; הרחבת עילת הסבירות לצד פרשנות תכליתית ככלי פיקוח על רשויות השלטון; ועוד. הוויכוח הוא חלק משאלת־העל הגדולה אודות חלוקת הסמכויות הראויה בין רשויות השלטון בדמוקרטיה, על הדרך הראויה ליישם את עקרון הפרדת הרשויות, שבלעדיו אכן לא תתקיים דמוקרטיה.
למתנגדי הרפורמה יש נטייה ברורה להציג את עמדת תומכי הרפורמה כעמדה לא דמוקרטית במקרה הטוב, וכנוטה לדיקטטורה במקרה הגרוע. אלא שבדיקה של המתרחש בדמוקרטיות אחרות מגלה שוויכוחים הנחשבים בעולם לוויכוחים פנים־דמוקרטיים לגיטימיים, ממוסגרים כאן, בגיבוי תקשורתי ואקדמי, כוויכוח בין תומכי דמוקרטיה כביכול לתומכי דיקטטורה לכאורה. אקטיביזם שיפוטי נמצא במוקד ויכוח ציבורי ברבות מהדמוקרטיות. אלא שבהן, לרוב, מתנגדי האקטיביזם אינם מוצגים כבלתי דמוקרטיים ולא מוקעים כתומכי דיקטטורה. בוויכוחים דומים בחו"ל ברור שמדובר בוויכוח לגיטימי על אופני חלוקת הסמכויות והפרדת הרשויות.
הדבר נכון גם לגבי היבטים מוגדרים בוויכוח. לדוגמה, משקלם של נבחרי הציבור בהליכי מינוי שופטים בישראל הוא מהנמוכים בעולם. אולם כל שינוי בכיוון הגברת משקלם מוקע כאן כאנטי־דמוקרטי, למרות קיומו של דפוס זה ברבות מהדמוקרטיות. כך גם הטענה לפגיעה בעצמאות השיפוטית כביכול, הנשמרת היטב גם בשיטות שבהן משקלם של הפוליטיקאים בתהליך בחירת השופטים גבוה. עצמאות זו, לדוגמה, מושגת באמצעות מינוי לתקופת זמן ארוכה ללא יכולת הדחה וכיוצא באלה.
עילת הסבירות, שצמצומה היה הרכיב היחיד שעבר בחקיקה, היא דוגמה לעיוות השיח בכללותו. עילת הסבירות הורחבה על ידי השופט אהרן ברק באופן שאין לו אח ורע כמעט באף דמוקרטיה בעולם. נגד הרחבה זו יצאו במהלך השנים חלק משופטי ביהמ"ש העליון ופרופסורים למשפטים שאינם חשודים כאנטי־דמוקרטים. האם לפני הרחבת עילת הסבירות ישראל לא הייתה דמוקרטית? והנה, זעקות השבר על העברת החוק היו כאילו הממלכתיות המוסדית־רשמית ריסקה את הדמוקרטיה באופן חמור כבכול, עד שמוצדק לצאת נגדה בשם הממלכתיות הערכית־יסודית לכאורה. בגיבוי מהאקדמיה, ותוך גיוס אליטות חשובות, מתנהל קמפיין המציג כל רכיב ברפורמה, שבעולם נחשב כנושא לוויכוח פנים־דמוקרטי, כוויכוח בין בני אור לבני חושך, בין תומכי הדמוקרטיה כביכול ובין חובבי הדיקטטורה לכאורה.
קיומה של דמוקרטיה בישראל לפני הרחבת עילת הסבירות, עמדות שופטים ומשפטנים רבים נגד הרחבה זו, והעובדה שעילה זו אינה מקובלת ברוב הדמוקרטיות – מבהירות שהמהלך רחוק מאוד מלהיחשב סטייה מהדמוקרטיה המצדיקה פגיעה בממלכתיות המוסדית.
נתלים בעתיד
הממלכתיות המותנית ניכרת גם בניסיון להצדיק פעולות אנטי־ממלכתיות על בסיס ניבוי והערכות לעתיד. ככל שהתברר כי מהרפורמה נותר רק צמצום עילת הסבירות, נפוץ יותר ויותר הטיעון שהמחאה יוצאת נגד הכוונות העתידיות, נגד מה שעלול להתבצע בעתיד על ידי הממשלה. הפעולות האנטי־-ממלכתיות כבר אינן נגד מדיניות מוגדרת שעליה ניתן להתווכח, אלא נגד איזשהו תסריט עתידי מדומיין. לא ייתכן שבשם הממלכתיות הערכית־יסודית כביכול, המחאה תנקוט צעדים אנטי־ממלכתיים שוברי כלים רק בגלל הערכות בדבר מדיניות עתידית. זוהי הטיה פסיכולוגית של ייחוס כוונות זדון ליריב, וייחוס כוונות כשלעצמו לא יכול בשום אופן להחליף הוכחה לפגיעה מוחשית בערכי יסוד. נשק יום הדין לא יכול להיות מופעל לפני שיום הדין הוא מוחשי, רק מתוך הערכה שיום הדין עתיד להגיע. חברה שבה אפשר להצדיק פגיעה בממלכתיות המוסדית־רשמית רק בהתבסס על ייחוס כוונות זדון עתידיות, אינה יכולה להתקיים.
ולבסוף, רבים ממתנגדי הרפורמה הוכיחו בהתייחסם לנושא בעבר שבעיניהם כלל לא מדובר בסטייה מהדמוקרטיה. יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד ביקר בעבר את האקטיביזם השיפוטי המוגזם ותמך בחלק מהרפורמות; רכיבי הרפורמה מופיעים במצע תקווה חדשה בראשות גדעון סער; אהרן ברק עצמו אמר בעבר במפורש שניתן לוותר על עילת הסבירות; הנשיא לשעבר רובי ריבלין יצא בחריפות נגד האקטיביזם ורכיביו; סרטון ההסברה של ח"כ מתן כהנא מלפני כמה שנים נחשב עד היום לאחד מסרטוני ההסברה המוצלחים בעד הרפורמה.
ברור, אם כן, שיש מה שייחשב לסטייה ערכית־יסודית חמורה המצדיקה פגיעה בממלכתיות המוסדית־רשמית, ויש מה שרחוק מאוד מכך, כפי שהוכיחו בעצמם בעבר חלק ממתנגדי הרפורמה כיום. העולה מכאן שקשה מאוד עד בלתי אפשרי לייחס לרפורמה ולרכיביה סטייה אנטי־דמוקרטית המגיעה כדי פגיעה בממלכתיות הערכית־יסודית ושמצדיקה פגיעה בממלכתיות המוסדית.
נותרנו, אם כן, עם אנטי־ממלכתיות מובהקת במסווה של ממלכתיות ערכית־יסודית לכאורה, שמאחוריה התפיסה "הממלכתיות היא אני". זוהי ממלכתיות מותנית שאינה אלא עיוות חמור של הממלכתיות.
