רוברטו בולניו מת ב־2003 בגיל 50, והספיק להשאיר אחריו יותר מעשרים יצירות ספרותיות (כולל רומן שהתגלה לאחר מותו), ובעיקר להותיר בקרב הספרות הלטינו־אמריקנית טביעת אצבע מאוד ייחודית. הוא אמנם ממזג בתוכו, במודע או שלא, השפעות מהדור שקדם לו, כמו חוליו קורטזאר וגבריאל גרסיה מארקס (קשה יותר למצוא לאורך כתביו עקבות אחרות של סופרים שהוא מוקיר, כמו חורחה לואיס בורחס), אך מה שברור הוא שאף אחד לא כתב כמותו, וסביר להניח שגם לא יכתוב כמותו. בכישרון ובקול שלו יש משהו חד־פעמי.
לבולניו יש קצב מהיר, תזזיתי, לעיתים כמעט בולמוסי. גם התרחשויות איטיות נמסרות במהירות קצבית. הוא לא נוסק אל אידיאות עמוקות ומרתקות כמו בורחס, וגם לא קופץ צלילות עומק לתוך דמויותיו, לבטיהן ועולמן הפנימי. דומה כי הוא כל הזמן בתנועה. חסר מנוח, כמו משהו אינטואיטיבי בתוכו אמר לו להספיק כמה שיותר.
מלבד רומנים מרתקים שפרסם וחלקם ראו אור בעברית, כמו "בלשי הפרא" ו"2066", וכמה פחות מרתקים לטעמי כמו "הספרות הנאצית באמריקה" – מעין אנציקלופדיה פיקטיבית של סופרים לאומניים קיצוניים באמריקה הלטינית, ששום דבר לא קורה בו – בולניו כתב ופרסם לא מעט סיפורים קצרים, שגם בהם ניכרת טביעת האצבע הייחודית שלו. קובץ אחד כבר ראה אור בעברית, "שיחות טלפון", וכעת ראה אור קובץ המכיל את כל סיפוריו. עבור קוראיו הוותיקים מדובר במתנה ייחודית. אם כי כזאת שלא טומנת בחובה הפתעות מרעישות, אלא כמו עוד פגישה מרוממת רוח עם חבר מוכר.
משוררים כחיות מעבדה
עם זאת, ישנם בקובץ כמה סיפורים מעוררי השתוממות במקרה הטוב, כמו "סיפור חייה של אן מור" ואחרים, שאמנם הם חלק מהקורפוס אבל הם דומים מדי אחד לשני, במיוחד כשהם באים ברצף. לעיתים אף יש תחושה כי אלו אותן דמויות החוצות שוב ושוב את סיפוריו, פעם בזהות כזאת ופעם בזהות אחרת. השמות רצים מהר מדי לתוך תאי הזיכרון לטווח קצר, ובאותה מהירות גם קופצים מהם החוצה.
רוב הדמויות תלושות, נוודיות. לרוב מדובר במשוררים או סופרים, לא בהכרח מצליחים; "משוררים גרועים נוטים לסבול כמו חיות מעבדה, בייחוד בנעוריהם הממושכים". ומי שאיננו משורר או סופר, מן הסתם שואף להיות כזה. העולם של בולניו הוא מעין רפובליקה ספרותית רוחשת. לדידו כל אמריקה הלטינית היא כזאת: מדינות שמלאות כותבים עד להתפקע, עד שנוצרת בהן מעין חברת מעמדות בדיונית אמנם, כי השמות בדיוניים, אבל יש תחושה שכמעט כל סופרת/ משוררת מבוססת על דמות אמיתית שכנראה רק הוא מכיר. או שמא מדובר בדמויות מעטות שאותן הוא שכפל, שיפץ, רענן ושלח להפליג בתוך סיפוריו.
משורר או סופר לפי בולניו הוא אנטיתזה למושגים כמו הצלחה יחסית, ביטחון כלכלי, ביטחון אישי או ביטחון נדל"ני. יתרה מכך, יש משהו אינהרנטי בדמויותיו שכמו הולכות כנגד המציאות, לא בהכרח מתוך אידיאולוגיה מובחנת, אלא כי הן לא יכולות אחרת. הן חייבות לנדוד בשוליים, ורק לנסות להרחיב אותן ככל יכולתן. אם לרגע יגיעו למרכז, יתאיינו.
ברוב סיפוריו אין עלילה מורכבת, אין מהלך משמעותי משבש ומפר־שגרה, כמו במודרניזם קלאסי, אלא בעיקר פיסות חיים. חלקן עוברות בשעה, חלקן בעשרות שנים, אך כולן כמו נכנסות לתוך מאיץ חלקיקים. תחושה נפוצה בקריאת סיפוריו היא שאתה פשוט טובע בפרטים. כמעט כל סיפור מכיל פרטים רבים על הדמות המרכזית (חלקם חשובים אולי, אך מדובר באתגר רב־זירתי עבור מערכת הזיכרון) ועל דמויות המשנה, שהן רבות בדרך כלל, ופחות סצנות דרמטיות מושקעות. כמו כן, לעיתים יש תחושה, בעיקר בחלק הראשון, שהוא מתלהב מדי, כמו ילד, משימוש במילים גסות ובשפה בוטה שהוא שוזר מדי פעם. אם כי בצורה אותנטית, כמשהו שאפשר להבין את הקונטקסט שלו.
ארץ של גנבים ושחצנים
מדי פעם בולניו משתלח במוסדות, ממשלות ומדינות. צ'ילה או ארגנטינה, שאותן הוא אוהב לתאר וגם לנעוץ בהן את שיניו בביקורתיות, היו לדידו מקומות רעועים בחצי השני של המאה העשרים, מוכי אינפלציה ועוני ושחיתות. כך, באחד הסיפורים הטובים בקובץ, "הגאוצ'ו הבלתי נסבל", המתאר את ימי הפנסיה העגומים של משפטן מבואנוס־איירס, שנוכח התנפצות הכלכלה בורח לכפר של תמהוניים, הוא כותב: "ארגנטינה היא רומן, ולכן היא שקרית או לפחות בדויה. בואנוס־איירס היא ארץ של גנבים ושחצנים. מקום דומה לגיהינום שאין בו שום דבר ראוי חוץ מנשים, ולעיתים נדירות יותר, סופרים", אך גם הכפר הוא בעצם "בית קברות שאין לו גבול, העתק נאמן של הנצח".
גם צ'ילה מולדתו (הוא אמנם התגורר בלא מעט מדינות ומת דווקא בברצלונה) "הלכה לעזאזל, אלו מאיתנו שעדיין כאן, נשאר להם רק לאכול אותה בסיוטים, רק כי מישהו צריך להישאר ולהתמודד עם החלומות".
לרוב, הפוליטי הופך אצלו לפארודי, אם זה ימין, שמאל או מוטציות שלהן. בעיניו כולן קליפות שום חסרות תועלת במקרה הטוב, ובמקרה הרע כוחות הרס רב־סביבתיים, שמצליחים להרוס כמעט הכול אך משום מה לא את רפובליקת הספרות הסמויה. זאת שנדמה כי חבריה מתרוצצים כמו נמלים בין השקות של כתבי עת וערבי הקראה, תחת רגלי ענקים עם מגפיים צבאיות.
למרות חסרונותיו, חשוב לומר באופן חד־משמעי שמדובר בקובץ שהוא הנאה צרופה. מעין קרנבל – לעיתים שמח, לעיתים טרגי – ובו עשרות גוונים של ייאוש, אבל גם לא מעט הומור, וכן רגעים של ריאליזם מאגי/פנטסטי לטינו־אמריקני משובח. למשל, בתוך ההיפר ריאליזם הסוציו־אקונומי, גבר אחד יוצר יחסי חברות עם זחל בגודל אנושי, בנהר שוחים דגים אדומים באורך חצי מטר, ארנב תוקף פתאום מו"ל ספרותי בצוואר, ואב לוקח את בנו לדוכן איגואנות כדי שיבחר אחת לארוחת צהריים.
ויש דבר מה נוסף שמיוחד בקובץ הזה ובא לידי ביטוי בעיקר בשני סיפורים, "ויליאם ברנס" ו"שקיעות אחרונות על פני האדמה". על פניו, אלה שני סיפורי בולניו אופייניים מאוד. אבל אם שמים לב גם לאווירה ובעיקר ללוגיקה של תודעת הדמות המובילה, מבינים שבעצם מדובר בחלומות שקרמו עור ומילים. יש בהן את אותו היגיון בלתי הגיוני של חלום. לאו דווקא בגלל היבטים סוריאליסטיים, אלא יותר בגלל האופן המסוים והייחודי שבו הדברים מתרחשים, והעובדה שבולניו לא טורח לאשש או להפריך ובצדק – הקפיצה מלוקיישן ללוקיישן, הופעות פתאומיות של דמויות, לעיתים ממשיות כמו במציאות, רק לבושות באופן מוזר, ולעיתים יש בהן איזו נגיעה מטאפיזית חמקמקה.
בולניו אינו היחיד ובטח לא הראשון שעשה זאת. אבל הוא עושה זאת באופן כה מרשים, כך שסיפורים אלה יכולים לחלץ לא מעט פסיכולוגים פרוידיאניים מהאקסיומות המקצועיות שלהם. בעולם שבו המציאות היא לפעמים פנטסטית/מאגית, החלומות לא בהכרח משמשים כאנטיתזה עבורה, אלא דווקא הופכים לישות אחרת, עוצמתית ומקורית יותר.
כל הסיפורים
רוברטו בולניו
תרגום: משה רון
עם עובד, 2023, 592 עמ'
