לילה לפני תשעה באב, ואולם התיאטרון בבית מזי"א בירושלים הומה ומתפקע. קצת קשה לנחש את אופי ההתכנסות לפי פרופיל הקהל: באולם נצפים מטפחות, כיפות וזקנים, ולצידם צעירים שזופים ומקועקעים. מתברר שהמפגש בין הקצוות הוא האירוע עצמו: בשיתוף פעולה נדיר בין מרכז מורשת גוש קטיף לפואטרי סלאם ישראל, התקיים ערב שנשא את הכותרת "שנתגרש? באטל ספוקן וורד על הקרע בחברה הישראלית". בזה אחר זה עלו על הבמה חמישה־עשר גברים ונשים, חלקם בזוגות משני צידי המתרס – הדתי והחילוני, הימני והשמאלני – והטיחו בקהל שירה מדוברת, השואבת את מילותיה מפצעי העומק בחברה, אז וגם היום.
הייתה שם זו שמסמנים אותה מיד בגלל המטפחת; זה שחש אשמה מול הבתים הנטושים של ערביי 48'; זו שהתנתקה מעצמה בעקבות ההתנתקות מגוש קטיף; זה שמתעקש להיות פשרן רדיקלי; זו שתמיד נתקעת כשהיא מתחילה לשתף בחוויות שורטות של ילדות ביו"ש; זה שהמחאה היא כל מה שנותר לו; זה שקורע את עצמו למען כולם אבל לא יהיה שווה כלום כי הוא רק מתנחל. סוגיות פוליטיות הופכות לאישיות מאוד כשמדובר בספוקן.
האירוע התקיים יום למחרת ההצבעה בכנסת על החוק לביטול עילת הסבירות. כותרת הערב, "שנתגרש?", הדהדה אמירות שנשמעות במרחב הציבורי, ברשתות החברתיות ובמאמרי דעה. לאחר שכל הכרטיסים לאירוע נמכרו תוך זמן קצר, הוחלט להעביר את הערב לאולם גדול יותר. תוך פחות מ־24 שעות הוכרז שוב על "סולד אאוט", מה שהעיד עד כמה תחושת השבר הלאומי בוערת ודחופה.
באולם עצמו, האווירה לפני תחילת האירוע הייתה ניחוחה, אפילו קלילה, אבל לכולם היה ברור שברגע שהמיקרופונים ייפתחו היא תהפוך לכבדה וטעונה. אין דרך לייפות את הכאב. מי שהקשיב היטב שמע את הרעד בקולות, את ההשתהות שלפני משפטים מדממים במיוחד. הדוברים עמדו מול הקהל והניחו מולו את הלב, חשוף ופגיע.
"אני תוצאה של גוש בגרון"
מורן תנעמי גדלה במושב גן־אור בגוש קטיף, ופונתה משם בגיל 17. הקטע שהשמיעה עסק בחוויית השבר והניתוק שהותיר בה הפינוי:
…חיבקתי את הדלת כמעט שעה / לא הצלחתי ללכת. / אז השארתי רק את היד והמצח ככה על הדלת. / עוד רגע, עוד קצת, עוד דקה. / אני זוכרת את הנשימות והמחשבות שלי במוח אומרות / את צריכה להתנתק. עכשיו. / נשמתי חזק ופשוט סובבתי את הגב והלכתי מהר… / שלא אציץ, שלא אצליח להתנתק./ אבל התנתקתי. מאז ועד היום. / אז אני תוצאה./ אני תוצאה של גוש בגרון / של החלק הלא מודע שאף אחד לא שם לב אליו בכלל / אני תוצאה של שריטות וצלקות / של בגידה / של כאב נורא. / של חרדת הנטישה. והדחייה…. אתם מבינים? / אני ילדת ההתנתקות שמנסה להתחבר שוב ושוב / אבל למה יש להתחבר? / לגוף שנלחם בעצמו? / למוח שמתעלם מכל האיברים שלו? / צד ימין לא רואה את שמאל ושמאל לא את ימין./ וכאילו אין אמצע! / אז אולי כדאי כבר להתנתק? להינמק?… (מתוך "להגן על בית", מורן תנעמי).
בשיחה שקיימנו לאחר האירוע סיפרה תנעמי על מה שהביא אותה להצטרף אליו: "מאז הפינוי הסתובבתי עם הרבה כעס. אף אחד לא שאל מה שלומנו. הרגשתי שהכאב שלי מושתק מצד החברה, שאין אוזן קשבת. אזרחים הסתובבו במדינה כאילו לא קרה כלום, בעוד שאנחנו עברנו טלטלה. היו שנים ששלחתי בקשות לעיתונאים כדי לפרוק מה שקשה, אבל אף אחד לא הגיב. היחיד שהיה מוכן להקשיב היה אברי גלעד. יום למחרת שכתבתי לו הוא כבר הזמין אותי לתוכנית הבוקר שלו. לכן כשהגיע אליי הקול־קורא להשתתף בערב הזה, לקחתי אותו בשתי ידיים".
הדוברים בערב השתתפו תחילה בסדנת כתיבה, שבה למדו לתת קול לתחושותיהם, עיבדו את מילותיהם והכינו את הטקסט שיישאו בפני הקהל. היו בה, כמו בערב עצמו, אנשי ימין ושמאל. באופן מפתיע אולי, תנעמי מספרת שהתחושות הטעונות עלו בה דווקא מול מי שמשתייכים למחנה שלה. "מול אנשים מהשמאל דווקא היתה לי הבנה. הדברים שלהם לא הציתו בי כעס, ולפעמים אפילו הייתה בי הזדהות כלפי המאבק שלהם. הכעס החזק שלי בתקופת הפינוי היה דווקא כלפי המגזר הדתי. הקהילה ידעה להשתמש בי טוב טוב בתור בת 17 – לקחת להפגנות, לייצר מחאה, לעבור מבית לבית. אחר כך כבר לא ראו אותנו. הפיצויים היו מגיל 18 ומעלה. לא היה עם מי לדבר כי כל אחד היה עסוק בלדאוג לעצמו. היה גם כעס על קהילות שהסתדרו ולא עזרו לאחרים, אלה שנשארו בקראווילות לתקופה ארוכה. הרגשתי שהם דואגים רק לעצמם, הפוך מהערכים שגדלתי עליהם.
יואב טלמור: "אחרי כמה שבועות של מחאה הגעתי למצב אישי קשה, רגשית ונפשית. לא יכולתי להתנתק לשנייה מהרשתות ומההפגנות, והגעתי לתחושה שאני טובע באוקיינוס של רעל ואין לי אור. ואז, כשצביה פנתה אליי, זה היה להתפרץ לדלת פתוחה מאוד"
"בעבודה הסדנאית, למשל, ציוותו אותי למישהי מנוה־דקלים, והגישה שלה הייתה שהכול טוב עכשיו, שאמנם החול והנוף אחרים אבל לא חסר להם כלום. הכעס בער בתוכי. איך את מעזה לחשוב ככה, בזמן שיש מי שנזרק לתקופה ארוכה ואף אחד לא עזר לו? בסוף הסדנה הרגשתי שעשיתי שלום עם החלק הזה, שהצלחתי לשחרר את הכעס כלפי המגזר. את השלום עשיתי דווקא בתוך הבית, לא מחוץ למגזר. הבנתי שכולנו רוצים אותו דבר בסופו של דבר".
תהליך הכתיבה של הקטע לערב היה לא קל עבורה, אבל משחרר ותרפויטי. "כדי להצליח לכתוב הייתי צריכה להיכנס שוב למצב רגשי שמוציא כאבים מחדש. הלכתי לדברים שכתבתי לעצמי בעבר והוצאתי משם מילות מפתח. אחרי הערב על הבמה הרגשתי איך כעסים נפרקים ממני לאט לאט, ולמחרת קמתי עם הרבה אוויר. הייתה תחושה של השלמה. מבחינת התהליך כולו, הסדנה הייתה לי כמו עוגן. מקום לדבר, להקשיב ולהבין".
בלי סיסמאות ואידיאולוגיה
מרכז מורשת גוש קטיף מקיים בשנים האחרונות ערבי פואטרי סלאם לקראת תשעה באב. "קול קורא" שמתפרסם לקראתו מזמין משתתפים להצטרף לסדנה בהנחיית אמנית הספוקן־וורד צביה מרגליות, ולצאת ממנה עם יצירה שתועלה מול קהל. השנה, כאמור, האירוע כולו התקיים בשיתוף פעולה עם פואטרי סלאם ישראל, במטרה להרחיב את שורות השיח אל מחוץ לגבולות המגזר. מרגליות פנתה אל יואב טלמור, מוזיקאי, אמן ספוקן־וורד ומנהל אגף הסדנאות בפואטרי־סלאם ישראל, וכידיד ותיק מהצד השני של המפה הציעה לו להנחות את הסדנה יחד איתה. ההפקה יצאה לדרך בניצוחו של יפתח ליבוביץ', נציג פואטרי־סלאם ישראל.
אני שואלת את טלמור מה גרם לו ללכת על הפרויקט. אחרי הכל, מורשת גוש קטיף היא לא חלק מהעולם שלו. "אחרי כמה שבועות של מחאה הגעתי למצב אישי קשה, רגשית ונפשית", הוא משתף. "לא יכולתי להתנתק לשנייה מהרשתות ומההפגנות, והגעתי לתחושה שאני טובע באוקיינוס של רעל ואין לי אור. ואז, כשצביה פנתה אליי, זה היה להתפרץ לדלת פתוחה מאוד".
עם פרסום הקול־קורא להשתתפות, טלמור ומרגליות קיבלו הרבה פניות מימין, רובם מעקורי גוש קטיף. מהשמאל היה קשה יותר לגייס משתתפים.
איך אתה מסביר את זה שמימין יש נכונות בולטת יותר לשיח, מה שפחות קורה בשמאל?
"מי שמתנגד ומוחה נמצא בסיטואציה של מלחמה על החיים שלו, וכל האנרגיות מרוכזות בזה. העצבים חשופים מאוד, רגשית ונפשית, ובמצב כזה קשה לך לקחת הפסקה ולהתחיל לדבר עם מי שבתפיסה שלך מתנגד לעקרונות הקיום שלך. במהלך הסדנה עלה כמה פעמים הקישור בין העקירה ובין הסיטואציה עכשיו. אני תוהה אם היו מציעים סדנה כזאת לאנשים האלה לפני 18 שנה, כמה פניוּת היתה להם לייצור שיח".
אני מציינת שדווקא היו אז ניסיונות לשיח, כמו מיזם "פנים אל פנים" והמעבר מבית לבית, אך במבחן התוצאה גוש קטיף לא הצליח להתנחל בלבבות. ישנם רבים בעם שגוש קטיף היה ונשאר בעבורם חבל ארץ לא נודע ולא רלוונטי. למרות השנים שחלפו הפצע עדיין כואב, והחומרים שנכתבו בסדנה ממחישים עד כמה. אני שואלת את טלמור על החוויה שלו כמנחה שגורם ליוצרים להשמיע אמירות מחץ שלעיתים מנוגדות בתכלית להשקפת עולמו.
"כשאני נכנס לעבודה אמנותית אני עובד עם אדם ועוזר לו לדבר בצורה המיטבית, זה התפקיד שלי", הוא משיב. "ברגע שאדם מדבר את עצמו ולא בסיסמאות, אז גם אם הוא יגיד דברים שמקפיצים אותי, ויש כאלה, זו עדיין דעה. התחושה הסובייקטיבית של הכאב, התסכול והרצון להישמע הם עניין אוניברסלי".
גם כמנחה, טלמור חש שהוא נתרם מהמפגש. "זה אִפשר לי לפגוש את המקומות שנמצאים מתחת לשכבות של אידיאולוגיה, ולהבין מה יש מתחת לכל מיני אמירות שהקפיצו אותי, כשהשוו למשל בין מה שקורה עכשיו ובין הגירוש מגוש קטיף. אני עדיין יכול לא להסכים, אבל אני הרבה יותר מבין".
ערב לפני המופע ישב טלמור לכתוב קטע ספוקן וורד משלו, והפך לאחד הדוברים באירוע. "ביום של ההצבעה, ערב לפני האירוע, היינו בקפלן", הוא מספר מה גרם לו לעלות לבמה עם מילים משלו. "היתה אלימות קשה של המשטרה. היינו מאוד טעונים, ויום לפני כן היה אצלנו מפגש משפחתי. היה מפגש קשה, לא כי התווכחנו אלא כי הכול טעון ורגיש ואנחנו אשכנזים ששומרים בבטן. יש לי אחות שחזרה בתשובה ושייכת היום לציונות הדתית. היה רגע שבו נפתח דיבור על זה שאי אפשר לדבר על כלום. כשישבתי לכתוב את הטקסט, הוא יצא ממני בסערה. כל כמה שורות עצרתי והתפרקתי בבכי".
….אחותי לא תפגוש אותי בפסח לצהריים עם הילדים / כי אסור לה לראות אותנו אוכלים חמץ / זה לא שהיא נכנסת לי לצלחת / היא פשוט לא נכנסת בכלל / היא לא נכנסת לזה / לכל מה שקורה / היא מאמינה שזה הכל חלק מתוכנית גדולה / היא מאמינה שכל עכבה לטובה / שהנה הנה באה הגאולה / ושפשוט בדרך יש קיצונים משני הצדדים / הנה למשל / מצד אחד / מי שרצחו את אמיל גרינצווייג ואת יצחק רבין ושרפו את משפחת דוואבשה ואת חווארה / ומהצד השני – / יש קיצונים משני הצדדים. ברור. / הנה למשל / מצד אחד / מי שיורקים ובאים עם מוטות ברזל ודורסים מפגינים / ומהצד השני – / יש קיצונים משני הצדדים. ברור. / אבל אחותי כבר מזמן לא מקשיבה…. (מתוך "אחותי", יואב טלמור).
נדמה כי כל צד עסוק בכאב שלו או בביקורת כלפי האחר. האם בספוקן יש מקום גם למבט רפלקסיבי? לחשבון נפש?
"בסדנה עברנו דרך המקומות הללו בצורה יזומה. הייתה לזה נוכחות בקטע האחרון בערב כשעלה זוג, נציגוּת מכל צד, והם הפנו את המבט פנימה. אם אני מדבר מהצד של המחאה, יש איזו תחושה שעכשיו הזמן לשים את כל האנרגיות קדימה. ברמה האישית התבוננות פנימית זה דבר סופר־חשוב. לא תמיד אני מצליח, אבל יש לזה מקום. מה שיפה בז'אנר הזה שאין בו חוקים, ואפשר להביא את כל מה שעולה".
איך יצאת מהערב הזה?
"עם הרבה תחושות, לכל הכיוונים. הגעתי אחרי יממה לא פשוטה שממנה נכתב הטקסט, וגם עם תחושה שהתקווה נמצאת במקום הזה, שבו אנשים באים להקשיב ולהזדהות. הערב היה מאוד עוצמתי כי זה היה ערב שהקשיבו בו, וגם לקבוצה שהעלתה חומרים זה היה חתיכת מסע. ניגשו אלי בסוף הערב ונתנו לי חיבוק. שמעתי נשים בקהל אומרות 'כל המדינה הייתה צריכה להיות בערב הזה'. אחד המשפטים שיוצא לי להגיד לא מעט בסדנאות זה שלעמוד על במה ולדבר לב זה מעשה הרבה יותר אמיץ מאשר לצעוק סיסמאות. ואני חושב שאפשר היה לראות ולהרגיש את זה בערב. כשלב חשוף פוגש עוד לבבות זה מביא לריפוי אישי וקבוצתי. אני לא יודע לאן אנחנו הולכים. יש לי פחד גדול ותקווה גדולה".
חמש דקות למחשבה
אירוע הספוקן הראשון של מרכז מורשת גוש קטיף, לפני כחמש שנים, נולד ביוזמתה של צביה מרגליות. היא קיבלה מהם הזמנה לכתוב עבור כנס קטע ספוקן על העקירה, מה שהוליד קטע בשם "מגורשת". באותם ימים הייתה לה פינה בתוכנית "מהצד השני" של גיא זוהר. היא השמיעה שם את הקטע והוא קיבל תפוצה רחבה והדים רבים. מרכז גוש קטיף ביקש להמשיך ולעשות זאת, אך מרגליות אמרה: "למה שרק אני אעשה את זה? בואו נציע לאנשים לעלות עם חומרים משלהם. נגייס את מי שזה בדמם ונעשה להם הכנה".
כך נולד אירוע הספוקן וורד השנתי של מרכז גוש קטיף. בכל שנה הוא עסק בנושא אחר: בעולם של פוסט אידיאלים, במשמעויותיה של תקופת הקורונה ובאירועי שומר החומות. משתתפי האירועים הללו, על הבמה ובקהל, הגיעו ממחוזות הימין. השנה, כאמור, הוזמנו לראשונה נציגים משני הצדדים. כמי שקשורה לשני הגופים – מרכז מורשת גושקטיף ופואטרי סלאם ישראל – מרגליות הייתה חוליה מקשרת.
"היה מאוד טעון", משיבה מרגליות בכנות לשאלתי על אופי הסדנה הפעם. "והיו רגעים שהתחילו להתווכח, אבל אני בתור מנחה באתי לעזור לאנשים לבוא לידי ביטוי, ואני לא רוצה להקדיש את הזמן לדיון פוליטי, כי את זה אפשר לעשות במקומות אחרים. אחד הדברים הטובים בספוקן וורד זה שאדם נותן את הקטע שלו בחמש דקות, ואחר כך הקהל הולך הביתה וחושב על זה. אין טוקבקים ואין דיון. זה דבר מאוד חזק ומאוד מועיל בסיטואציה שאנחנו נמצאים בה".
מרגליות וטלמור הם חברים ותיקים, ולמרות המחלוקת האידיאולוגית הם למדו להתווכח ואז לעבוד יחד. "היו משפטים שהיה לי קשה לשמוע, כמו השאלה שיואב שואל האם יש לי עדיין אחות", אומרת מרגליות. "אבל אני שמחה שהוא אמר את זה, כי אני יודעת שיש הרבה משפחות שחוות את הקושי הזה. כמנחה אני רוצה להביא אדם למקסימום של עצמו, ואני מאמינה שאם כל אחד מתבטא יש לזה ערך יקר.
"אני בוגרת של הרבה שולחנות שבת עם ויכוחים פוליטיים עקרים. אף אחד אף פעם לא הגיע להסכמה בשום דבר. מעבר לשכבה הדקה של הרציוניזלציה, מה שרוחש מתחת לפני הקרקע אלו שאלות עמוקות של זהות, ובמקרה של הדיונים המשפחתיים זה גם יחסים. אני רוצה לייצר במה שתוכל להביא את המכלול הזה, בלי רק לנסות להיות צודק. להגיש את עצמך בטוטאל, עם הרציו ועם הלב ועם התת־מודע ועם הכל. זה דבר שיש לו פוטנציאל גדול ליצור אמפתיה. אפשר לא להסכים להרבה מן התכנים אבל יש אמפתיה, וזו כבר התחלה.
"אני רוצה להוציא כל אחד ואחד שלא יהיה אילם, ובאמת שלא אכפת לי מה הוא יגיד. כשהתחלתי את הפרויקט השנה, מה שהיה חשוב לי זה שיהיה אפשר לייצר שיח, שיהיו מסוגלים לעמוד על במה אחת ולהגיד כל מה שרוצים. אין לי בעיה שיהיה קשה ונוקב, רק שיהיה על במה אחת. אין את זה היום, יש תיבות תהודה נפרדות".
את יוצאת מהערב הזה עם אמונה שאפשר לייצר שינוי?
"אני נעה בין ייאוש לתקווה. מצד אחד, כשמישהי עזבה את הסדנה הרגשתי עם זה רע מאוד. מצד שני, העובדה שהאירוע התמלא בכזו מהירות מלמדת שאנשים כמהים לתת ולקבל אמפתיה. מהתגובות אנחנו מזהים את היתרון הבולט של הפורמט הזה על פני כל מיני מעגלי שיח שמחפשים שיח או הסכמות. אנחנו שוקלים ברצינות להמשיך את זה ולצאת בקול קורא לסדנה נוספת ולערב נוסף, ואנחנו מחפשים גופים מימין ומשמאל שירצו לקחת חסות על המיזם המתפתח. ערב כזה הוא גדול מסך חלקיו. כמו שיואב אמר אחרי האירוע, זה היה מרחב שמאפשר להקשיב על אמת ולצאת ממנו בלי הבטחה לכלום, אבל עם הידיעה שאפשר להיפגש באמת. וזה המון".
