סשה ברון־כהן עושה זאת שוב. אמנם מדובר באותו הטריק, קצת משומש ובלוי, אבל ברגעיו הטובים של הפרק הראשון ב"מי זו אמריקה?" הוא מצליח להוציא מהצופה פרצי צחוק בלתי נשלטים. הם יכולים להגיע מתחושת מבוכה רבתי, משטות אווילית שיוצאת מפי המרואיין האומלל התורן, או מחיקוי נהדר – תיכף נגיע לנקודה הישראלית, לא לדאוג.
אחרי שהכרנו את עלי ג'י ובוראט, ברון־כהן מגלם בתוכניתו החדשה ארבע דמויות שירוצו לאורך העונה בת שבעת הפרקים שהפיקה רשת "שואוטיים": בילי ואן־ רדיק, ימני קיצוני ומקדם תיאוריות קונספירציה דרך אתר אינטרנט פעיל ופופולרי; ד"ר ניירה קיין־נדגצ'לו, קריקטורה של איש אקדמיה מהשמאל ההזוי החי את חייו לפי הפוליטיקלי קורקט, כולל הסכמה לכך שאשתו תנהל מערכת יחסים מקבילה עם דולפין; אסיר משוחרר בשם ריק שרמן, שהפך לפתע לאמן שחומרי היצירה שלו היו אך לפני רגע בגופו; ואלוף משנה ערן מורד, קצין ישראלי מסוקס וחובב נשק שמנסה לשכנע את האמריקנים לחמש ילדים כבר בגיל הגנון.
לכאורה, איזון מופלא: שתי דמויות שמטרתן לחשוף את כסילותו של הימין הקיצוני באמצעות סוגיות נפיצות כמו אחזקת נשק ותיאוריות קונספירציה, ומנגד שתי דמויות שבאות לשים ללעג ולקלס את השמאל האמריקני המפורר, באמצעות פוליטיקת זהויות שהולכת עד לקצה האבסורד, והיחס לאמנות בליברליות האמריקנית כבלון נפוח שאפשר וכדאי לנעוץ בו סיכה חדה.
אלא שבפועל, לפחות לפי הפרק הראשון, הימין האמריקני נמצא על הגריל ונצלה הרבה יותר מאשר השמאל. יכול להיות שכך ראוי שיהיה – בסך הכול הימין נמצא כעת בשלטון, ולכן אך הגיוני שהוא זה שיהיה במוקד הביקורת. אם זו הייתה המטרה המוצהרת של התוכנית, סבבה. אלא שדווקא הניסיון להראות איזון, שקורס כבר בדקות הראשונות בקול רעש גדול, הוא זה שמקל בימים האחרונים על הימין האמריקני לבוא בטענות כלפי ברון־כהן על ניסיון מכוון ולא הגון להראות רק צד אחד של אמריקה ההזויה. המערכון שבהשתתפות הקצין הישראלי, למשל, נמשך עשר דקות תמימות מתוך 27 הדקות של הפרק כולו. איזון זה לא.
בכל מקרה, מדובר במסמך עשוי היטב, שהגם שאינו משקף בשום צורה את אמריקה האמיתית, שברובה אינה פסיכוטית ולא הולכת לקצה, בהחלט נותן הצצה לפינות האפלות של המעצמה החשובה בעולם. הפינות הסמויות והנידחות של רפובליקנים שלא רואים שום בעיה במתן נשק בידיו של ילד בן ארבע, ושל ליברלים שמחזיקים בידם חתיכת קרטון גדוש צואה ובמקום להשליך אותה בגועל לפח הקרוב רואים בה אמנות לגיטימית.
ולגבי הנקודה הישראלית: כשרואים את האייטם עם הקצין הישראלי בנפרד משאר הקטעים בפרק, אכן מתעוררת אי־נוחות. ישראל מוצגת שם כמחרחרת מלחמה ומיליטריסטית יותר מצפון קוריאה, והסטיגמות השליליות על מדינת היהודים שגם כך הולכות ומעמיקות בשורות תומכי המפלגה הדמוקרטית עשויות להתעצם למראה דמותו ודבריו של אל"מ ערן מורד (שבפרק השני ילבש מדי גבעתי ובכלל יענוד דרגות סמל ראשון). אבל כשהדמות הזו מתערבבת עם שאר המיקס ההזוי והמבריק של סשה ברון־כהן בתוכניתו החדשה, היא מקבלת את הפרופורציות הראויות לה.
עוד דמות גרוטסקית ולא מזיקה של קומיקאי גאון לפרקים, שאפילו את הכיתוב על חולצתו – "בית הספר ללוחמה בטרור" – הצליחו המפיקים הדגולים בהוליווד להדפיס הפוך.
מי זו אמריקה? שני, 22:00, yes EDGE  
