"אין דבר כזה שאתה כותב ואין לך אמירה"

עוד כשהייתה ילדה, חלמה אתי אלבוים להיות סופרת. אבל היום, אחרי תריסר ספרים לילדים ולמבוגרים, ביניהם "אמא קסומה 5” שיצא לאחרונה (הוצאת ידיעות ספרים), היא עדיין לא בטוחה שחלומה הגדול התגשם. "ביום שארגיש שהגשמתי, אין לי מה לחפש פה. זו דרך ושלבים שאתה עובר. יש לי עוד דברים לעשות ולהגשים בתחום הכתיבה".

עדיין, השגת לא מעט.
"זה עניין של פסגות. לא פעם קורה שאתה חושב להגיע לאיזו פסגה, ואחרי שאתה מגיע אליה אתה רואה שיש עוד פסגות לכבוש. כך גם בכתיבה יש לי עוד הרבה פסגות שאני רוצה להגיע אליהן".

את תשעת ספריה האחרונים החלה אלבוים לפרסם רק לפני שבע שנים, הראשון מביניהם היה "אמא קסומה 1”. למה חיכתה עד אז? "זו הייתה המציאות שהכתיבה דברים", היא עונה וחוזרת לאחור. "מגיל צעיר אהבתי לצייר ולכתוב, אבל החיים לקחו אותי להדרכת טיולים ונהניתי מכך מאוד. כשנולדה בתי הרביעית, אוריה, החלטתי לקחת חופשת לידה של שנה במטרה להיות עם התינוקת בבית וגם לעסוק ביצירה. בהתחלה יצרתי פסיפסים, אחר כך ציירתי, בעיקר על משי, והבית התמלא במאות ציורים, שאת חלקם מכרתי בירידים. ואז קרה לי איזה משבר. מכרתי ציור אחד שנקשרתי אליו, והתחרטתי. כשרציתי לקנות אותו בחזרה, הקונה סירבה. התחושה הייתה שכאשר אתה מוכר ציורים מקוריים שלך אתה בעצם נפרד מהם".

המשבר הזה הוביל את אלבוים לחפש סוג של אמנות שתוכל לשכפל. "עסקתי בכמה תחומי יצירה באותה שנה: סריגה, רקמה ותפירה, ואז רציתי להתנסות בכתיבה. התחלתי לכתוב את הרומן ההיסטורי 'סחלבים בשער הגיא', שעוסק במלחמת העצמאות. הייתי אז בת 32, עם בעל בצבא קבע ועם ארבעה ילדים קטנים. אז עוד לא למדתי כתיבה ולא כתבתי לפי מתודות מסודרות, אלא מתוך תחושות בטן. שלחתי את כתב היד לעשר הוצאות לאור, בציפייה שכולן יעמדו בתור כדי להחתים אותי. אבל התשובות היו שליליות וחלק לא הגיעו מעולם. הייתי בשוק. הרגשתי כמו ציפור שקצצו לה את הכנפיים, שהדלתות סגורות בפניי ושהמציאות עוצרת אותי. זה הוביל אותי לחשוב איך אני מצליחה בכל זאת לפתוח את הדלתות".

את הספר היא הוציאה לבסוף לבדה, בהוצאה עצמית. הוא זכה לתגובות חיוביות ואף נכנס לתוכנית הלימודים בספרות בכמה אולפנות, אבל הדלתות עדיין לא נפתחו. "כתבתי עוד שלושה רומנים למבוגרים, אבל הם המשיכו לקבל תשובות שליליות מהוצאות גדולות. הוצאתי לאור שני ספרי ילדים נוספים בהוצאה שלי ואז עצרתי. הבנתי שכנראה חסר לי ידע בכתיבה. התחום המקצועי שלי היה טיולים ולא ספרות. כתיבה היא אמנם תחום פרוץ ולא מדע מדויק, אבל יש מתודות שאפשר ללמוד. הייתי בקשר עם בית הסופר ובית אריאלה כדי להתחיל ללמוד בסדנת כתיבה, אבל במציאות נולדו לנו עוד שני ילדים, חזרתי לעבודה בתחום הטיולים ואחר כך בתחום העיתונאות. בגיל ארבעים ומשהו מנהלת הספרייה ביישוב שאלה אם אני רוצה להעביר סדנת כתיבה. החלטתי לחקור את התחום. קראתי ספרים על כתיבה והתחלתי להעביר סדנאות. מה שקרה זה שבזמן שהעברתי סדנאות למדתי הרבה בעצמי. עם השנים הסדנאות שאני מעבירה התפתחו והשתדרגו".

להתכתב עם הילד הפנימי שבך

אלבוים, 55, נשואה לשלומי ואמא לשישה, מתגוררת עם משפחתה באלקנה. היא נולדה בבני־ברק, הצעירה מבין שלוש בנות, להורים שעבדו בליטוש יהלומים. בנעוריה למדה ב"תיכון על הגבעה" (היום אולפנת בני־ברק) במגמת ביולוגיה. לאחר התיכון עשתה שירות לאומי בבית ספר שדה שער הגיא, ואחר כך למדה לימודי ארץ ישראל וגיאוגרפיה בבר־אילן. לאחר נישואיה, התגוררה עם משפחתה במשך שנתיים בצפת, שם שימשה כמנחה בתוכנית מורשת צפת. לאחר שהתקבלה לעבודה כמנחה בתוכנית הטיולים "ארץ מורשת" באלקנה, עברה עם משפחתה ליישוב ומאז הם שם. באלקנה ערכה אלבוים את העיתון המקומי, ואחר כך כתבה כתבות וטורים בעיתון "מקור ראשון" וגם ערכה במשך שש שנים את מגזין הילדים "מקור לילדים" יחד עם אורית זימר. בין לבין למדה וטיפלה ברייקי (שיטת טיפול אלטרנטיבית) והנחתה סדנאות רייקי. "בטיפולים ובסדנאות פגשתי במהלך השנים אנשים שרואים דברים, הילות וגלגולים. משם לקחתי רעיונות לספרי הפנטזיה שלי.

"הייתה אז פריחה גדולה של ספרי הארי פוטר, ורצינו לפרסם ב'מקור לילדים' סדרת פנטזיה ישראלית. התחלתי לכתוב את הסדרה 'אמא קסומה' בלי תכנון ובלי ציפיות גדולות – עם פתקאות קטנות שרשמתי ברמזורים. כל שבוע כתבתי פרק בצורה מאוד משוחררת וכיפית, וקיבלתי תגובות טובות מילדים. שנתיים לאחר מכן שלחתי את כתב היד רק להוצאת ידיעות ספרים. הייתה לי תחושה טובה לגביו, לכן שלחתי להוצאה אחת ולא לעשר כמו שעשיתי בעבר. אחרי חודש התקשרה אליי העורכת ואמרה לי שהם רוצים להוציא אותו לאור. במהלך אותה שיחה הבן הקטן שלה בדיוק ביקש ממנה משהו והיא אמרה לו: 'אני לא יכולה לדבר כרגע. יש לי שיחה עם מישהי חשובה'. ואני אמרתי לעצמי, 'רגע, היא מדברת עליי?'. הספר יצא מהר יחסית והביא גל של אהדה שלא צפיתי שיגיע. כשראיתי את התגובות של הקוראים התיישבתי מיד לכתוב את הספר השני בסדרה".

כשכתבת את הספר הראשון היית חסרת ידע בכתיבה. ניסית פעם לחזור אליו ולנתח אותו?
"האמת שלקרוא ספר שכתבת לפני הרבה זמן יכול קצת לזעזע אותך, כי אתה פוגש את עצמך צעיר ולא מבושל. היום הייתי כותבת את הספר בצורה אחרת".

כאמור, אלבוים הוציאה לאחרונה את הספר החמישי בסדרת ”אמא קסומה”. הסדרה מגוללת את סיפורה של נעמה ארז, אם בעלת משפחה, החוזרת להיות ילדה בת 12 אחרי שהריחה בטעות פרחים סגולים קסומים. מאותו רגע היא מתגלגלת לשלל הרפתקאות מסמרות שיער שמפגישות אותה עם קוסמים ועם יצורים מעולמות אחרים ולהתמודדות עם משימות שהקוסמים נותנים לה מול ילדיה. "האתגר הגדול בסדרה הזו", אומרת אלבוים, "הוא לגרום לילדים להרגיש שלרעיונות יש בסיס הגיוני – שהם לא מופרכים. אתגר נוסף הוא להכניס אליהם ערכים. בכל זאת, יש עליי איזושהי אחריות כסופרת. זו המדריכה של בני עקיבא בתוכי, שרוצה שיהיה שם משהו ערכי".

סופרים רבים יתקוממו נגד האמירה הזאת. יגידו לך שסיפור כותבים מהבטן, לא בשביל הערכים.
"תראה, למדתי בין לבין מחזאות, וזה עשה לי משהו טוב. במחזאות יש מתודה מסודרת: מחזה חייב להיות עם קונפליקט, עם דמויות שיש להן רצונות ועם פרמיס – מסר. אריסטו, שניתח בספר 'הפואטיקה' את הטרגדיה 'המלך אדיפוס', אמר שאדם שכותב בלי מסר, משול לאדם שרץ ברחוב ולא יודע לאן. במחזה אין דבר כזה שאתה כותב ואין לך אמירה".

אבל אצלך המסר הוא חינוכי דווקא. יכולים להיות גם מסרים אחרים, למשל שהעולם הוא רע.
"נכון, אז טוב שיש לי מסרים טובים על חברות ועל עזרה לזולת, ובסדרה 'אמא קסומה' יש עיסוק רב בקשר שבין הורים לילדים, שזה נושא שבכלל מעניין אותי".

את כותבת הרבה על כוחות על־טבעיים וקסמים. מה החיבור שלך לכל זה?
"יש לי משיכה לעל־טבעי, למיסטיקה. התעסקתי בתחומים מיסטיים במסגרת הטיפול וההוראה של הרייקי. היו דברים שהייתי רואה או שאנשים בקורסים שלי היו רואים והייתי שואלת את עצמי: 'זה אמיתי או שאנחנו מדמיינים?'. זה כנראה משהו בתוכי, חיבור חזק למה שמעבר".

את קוראת ספרי פנטזיה?
"אני קוראת יותר רומנים היסטוריים או דרמות משפחתיות. אבל אני יכולה ליהנות גם מספר פנטזיה לנוער, ולפעמים אני קוראת אותם כדי להתעדכן מה כותבים היום".

מה ההבדל בין כתיבת פנטזיה לכתיבת פרוזה מבחינתך?
"כתיבה צריכה להיות טובה בכל מקרה. ההבדל המרכזי הוא שבפנטזיה אתה ממציא עולם, ואתה צריך להכיר אותו היטב. הכללים שעל פיו נוהג העולם הזה צריכים להיות מאוד מדויקים; אתה לא יכול לשנות אותם פתאום. אני בודקת כל הזמן שאני לא מתבלבלת בכללים ובהיסטוריה שהמצאתי. בסך הכול, זו חוויה לכתוב פנטזיה. אתה מתכתב עם הילד הפנימי שבתוכך, זה שביומיום אתה לא תמיד נותן לו לצאת החוצה".

הרעלת מחשב

הצלחת ספריה הביאה את אלבוים לכך שהכתיבה היא מרכז עולמה היום. "אני עובדת בכתיבה. זה אומר לקום בבוקר ולכתוב. במקביל אני גם כותבת בעיתון 'כנפי רוח' של מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא, כותבת מחזות לילדים, מעבירה מפגשים ספרותיים בבתי ספר ומנחה סדנאות כתיבה לילדים ולמבוגרים. יש תקופות שאני כותבת ויש תקופות שאני בבנייה של סיפור. החלק של בניית הספר והתכנון לוקח לפעמים כמה חודשים. אני מאמינה בכתיבת סינופסיס (תקציר) מסודר ובלדעת טוב מה הקונפליקט שעומד במרכז הסיפור. אחד הדברים הקשים בכתיבה הוא להבין מה הגיבור רוצה להשיג, על מה הוא נלחם. זה ליבו של הסיפור. אדם שלא מתכנן עלול לכתוב ספר שלם בלי לדעת מה הגיבור שלו רוצה.

"אחרי גיבוש הסינופסיס, מגיע שלב הכתיבה. בתקופות שאני בתוך זה, אני יכולה לעשות מיליון דברים אחרים, אבל זה תמיד רץ בראש. אני כאילו בשתי מציאויות. אני אוהבת לכתוב ברציפות, אם זה אפשרי, בתוך חודשיים־שלושה, כדי להיות באותו מצב רוח, באותה אנרגיה".

זה אפשרי כשיש ילדים בסביבה?
"כששלחתי את הספר הראשון 'סחלבים בשער הגיא' להוצאות לאור, התקשר אליי מאחת מהן סופר מפורסם, בשעת ערב, כשהילדים היו לפני הארוחה. הוא שמע אותם ברקע, נבהל ואמר: 'אוי, אני שומע ילדים! איך את יכולה לכתוב ככה? אי אפשר לכתוב ספר כשיש ילדים קטנים. אני מציע לך שתחכי כמה שנים עד שהם יגדלו, ואז תכתבי'. המשפט הרגיז אותי אז וגם כיום. אדם לא אמור לעצור את החיים ואת החלומות כשהוא מגדל ילדים. אם אתה חרוץ אתה יכול להספיק הכול. זה עניין של סדרי עדיפויות. פחות טלוויזיה, פחות בילויים, פחות שעות שינה בלילה".

כיום העבודה קלה יותר כי הילדים כבר גדולים.
"נכון, אבל לפעמים יש מצבים שהמציאות מכתיבה דברים אחרים. לכן אני משתדלת לתאם בלו"ז שלי מצב שבו אני עוצרת לחודשיים את החיים וכותבת. לפני כן אני מודיעה לבני המשפחה: 'תקשיבו, אני נכנסת לחודשיים־שלושה של כתיבה, אם אתם מדברים איתי ואני בוהה בכם או לא עונה באותו רגע, תבינו שאני במציאות אחרת'. זה תיאום ציפיות שאתה חייב לעשות עם הסביבה שלך, כי באותו זמן אתה לגמרי זומבי. ואז אני נכנסת ל־24/7 בלי הפסקה, חיה את הסיפור כל היום, דבוקה לעורף של הדמות המרכזית במין טוטאליות כזו".

נשמע כמו עבודה קשה.
"עבודה כיפית, אם כי לפעמים אני מרגישה שאני חייבת לעצור. נהיית לי 'הרעלת מחשב'. הכול קורן לי, הכול בוהק".

אפרופו כיף, יצא לי לראות אותך כמה פעמים עומדת ביריד שבוע הספר ומחייכת בשמחה. יש סופרים שמתלוננים שהם לא ממש אוהבים את המעמד. את באמת מצליחה ליהנות שם?
"בוודאי שאני נהנית, למה לא? נפל בחלקך דבר כזה, אז תיהנה. אני אדם עם חשיבה חיובית ואני בוחרת להסתכל על זה בכיף. בעיניי זה הדבר הכי מהנה בעולם לפגוש אנשים, לראות איך הם מתנהגים כשהם מרימים ספר שלי או של אחרים, וקוראים את התקציר מאחור. זה שיעור חשוב. אתה יכול להסתכל על זה כ'וואו' וללמוד מכל מי שאתה נפגש איתו, או להסתכל על זה כשבוע של מעמסה. אני בחרתי באפשרות הראשונה".

שליחי זיכרון

תחום נוסף, פחות כיפי, שבו עסקה אלבוים בכתיבה, הוא השואה. כבת לניצולי שואה הנושא היה נוכח בחייה, אולם היא התקשתה לגעת בו במשך שנים. "אבא שלי ז"ל היה במחנות עבודה, גויס בכפייה לצבא ההונגרי, נפל בשבי וברח. אמא הייתה באושוויץ, הגיעה לשם לפני גיל 16 עם הורים וחמישה אחים, ונותרה יחידה. הוריי תמיד סיפרו לאחיותיי ולי קצת, אבל לא רצו להכביד. כשהייתי בת 15, בערך בתקופה שמשרד החינוך הכניס את נושא השואה לבתי הספר ומדינת ישראל הייתה פתוחה יותר לשמוע את הסיפור האישי של הניצולים, באתי להורים שלי וביקשתי שיספרו לי הכול, בלי להסתיר. הם ישבו איתי ופתחו הכול. זה היה שואה עם כוס קפה בבוקר, שואה עם כוס תה אחר הצהריים ושואה עם שוקו בערב. לא משנה על מה דיברנו, זה היה מגיע לשם. ואני הקשבתי להם באהבה גדולה.

"במהלך השנים אמא שלי הפכה להיות 'אשת עדות', הרצתה בפני תלמידים וחיילים, ונסעה עם נוער לפולין. הייתי מצטרפת אליה להרצאות, מצלמת ומקליטה. יום אחד, כשהייתי בת שלושים ומשהו, היא ביקשה שאחליף אותה בהרצאה. זו הייתה הפעם הראשונה שעמדתי בטקס מול תלמידות כדי לספר על השואה. התחלתי לדבר ופתאום כל האמוציות השתלטו עליי. אני חושבת שהייתי אז בהיריון. פרצתי בבכי. לא הצלחתי לדבר. חזרתי הביתה ואמרתי לאמא שלי: 'אני מסוגלת להקשיב, אבל לא מסוגלת להעביר את זה הלאה'".

ובכל זאת לקחת את ההנצחה צעד אחד קדימה.
"השנים חלפו ואמא שלי הציעה שנעבור שלב ונתעד את הסיפור שלה בצורה מסודרת. תפסתי פיק ברכיים ולקח לי עוד שנה־שנתיים להתבשל. לפני ארבע שנים אמא שלי אמרה לי, 'אני לא הולכת ונעשית צעירה, אם את רוצה – זה הזמן. הזיכרון שלי עוד צלול'. באתי אליה במשך כשנה עם מצלמת וידאו ומחשב נייד, בכל פעם ישבנו במשך כמה שעות, היא סיפרה ואני כתבתי. השתמשתי בכישורים העיתונאיים שלי: שאלתי שאלות, עצרתי כשלא היה ברור והנחיתי אותה. הצטברו 18 שעות הקלטה על אושוויץ. ידעתי שזה לא הולך להישאר כמשהו פנים־משפחתי".

הסיפור היה גדול מזה.
"במשך כחצי שנה חשבתי איך לעבד את הסיפור. באותו זמן קראתי בעיתון שמכון 'שם עולם' בניהולו של הרב אברהם קריגר פותח את הקורס הראשון של 'שליחי זיכרון' לבני הדור השני. נרשמתי, ושם התחלתי להבין איך אני צריכה לכתוב את הספר. כמו בפרוזה, גם בספר הזה יש מסר וקונפליקט. המסר הוא עזרה לזולת ואהבת אדם גם ברגעים הקשים, והקונפליקט: האם לעזור לאחרים או לדאוג לעצמך? המסר נובע מהסיפורים שאמי בחרה לספר – כאלו שיש בהם עזרה לזולת. הכתיבה נמשכה כמה שבועות והתוצאה הייתה הספר 'נערה באושוויץ', שכתוב בשני קולות – הקול של אמי, שהוא הקול העיקרי בספר, והקול שלי, כדור שני אחרי שבעים שנה".

הכתיבה על הנושא עשתה לך משהו?
"כן. גם הקורס של 'שם עולם' וגם הכתיבה ריפאו בתוכי את האימה לדבר על הנושא. מאז אני מעבירה הרצאות על השואה לבתי ספר ולקבוצות ומספרת את הסיפור של אמי. אני אחת מקבוצה גדולה של בני דור שני שלקחו על עצמם להיות שליחי זיכרון. אמי העבירה לי את הלפיד וכאילו הסמיכה אותי להמשיך את דרכה ולספר את הסיפור שלה. זה לא קל, אבל זו משימה חשובה". במטרה לשלב בין מחקר השואה לספרות עברית למדה אלבוים תואר שני באוניברסיטת אריאל, במחלקה למורשת ישראל. היא כתבה תזה בתחום ספרות השואה על דרכי התמודדות של גיבורים ספרותיים עם זיכרון השואה, וסיימה את התואר השני בהצטיינות יתרה. כרגע יש לה מחשבות להמשיך לדוקטורט.

להוסיף טוב

כאמור, אלבוים כותבת גם מחזות. אל התחום הזה הגיעה לאחר שמצאה את עצמה בבית בעקבות סגירת המגזין "מקור לילדים”. "אחרי שש שנים אינטנסיביות שבהן הוצאנו גיליון בכל שבוע, פתאום הישיבה בבית יצרה משבר. הייתי אז בת 47, לכאורה צעירה, אבל מבוגרת מכדי להתחיל עבודות חדשות. פניתי לעיתונים ולמקומות עבודה וקיבלתי תשובות שליליות. אמרו לי: 'את מבוגרת'. מצחיק לומר על בת 47 שהיא מבוגרת, אבל ככה זה היה. ישבתי בבית ובהיתי במחשב. לא ידעתי מה לעשות. המשבר הזה עשה רע לא רק לי, אלא לכל המשפחה. הרבה עצב, וגם דאגה בפן הכלכלי. באותה תקופה בעלי שלומי פרש מהצבא לגמלאות והחל לשווק מופעים והצגות. הוא הציע לי לכתוב מחזות לילדים מהמגזר הדתי־לאומי, כי לא תמיד הצגות של תיאטראות חילוניים מתאימות להם". אלבוים נדלקה על הרעיון ופנתה ללמוד מחזאות באופן פרטי אצל המחזאית גורן אגמון. "אחרי מפגש אחד עם גורן הרגשתי שאני רוצה ללמוד ממנה מחזאות כמתודה מסודרת ולא באופן פרטי. הצעתי לחגי לובר מבית הספר למשחק 'אספקלריא' לפתוח חוג מחזאות בהנחיית גורן, ושם למדתי ממנה עם קבוצה באופן מסודר".

אהבת את הכתיבה הזו או שהיא הייתה יותר אילוץ?
"כן. אני אוהבת את עולם המחזאות, שיש בו קונפליקט בין הדמויות, מסר, עלילה, דיאלוגים. אני אוהבת שיש כלים לכאורה מתמטיים לכתיבה, שהיא הדבר הכי לא מתמטי. זה הוביל אותי לכתיבה של כמה מחזות לילדים ונוער, ביניהם 'מפתח הלב' עם תיאטרון שנושא שם זה, 'המעיל המופלא' עם תיאטרון 'עמוקה' ו'מה כבר ביקשתי' עם תיאטרון 'אלומה'. לפעמים אני גם מציירת את התפאורות ותופרת את התלבושות. לראות מחזה שלך מוצג על במה זו חוויה מדהימה".

מה ההבדל בין כתיבת ספרות למחזאות?
"מחזה נכתב עם הרבה אנשים סביבך, לטוב ולרע. יש מפיק ובמאי ושחקנים, ויש להם בקשות והערות. מההתחלה אתה יושב איתם כדי לגבש את היצירה. הם מכוונים אותך, אבל גם קרה לי שהמחזה תפס כיוון רחוק ממה שרציתי ולבסוף העדפתי לא להיות חתומה עליו. כשאתה כותב ספר, אתה לבד מול המחשב, ולכן לפעמים אתה לא בטוח שאתה הולך בכיוון הנכון. מצד שני, יש עריכה של עורך מקצועי שנותנת לך איזון".

במהלך השנים, עסקת בהדרכת טיולים, למדת היסטוריה, גיאוגרפיה, עשית טיפולי רייקי, ציירת, כתבת מחזות וספרים. את מוצאת קו מחבר בין הדברים?
"זה יישמע יומרני, אבל הקו המחבר הוא להוסיף טוב, לגרום לאנשים הנאה: ממחזה, ציור, טיול, מריפוי באמצעות רייקי. כיף לעסוק בדברים טובים ומשמחים. הלוואי שיכולתי להתנדב יותר. במשך ארבע שנים בעלי ואני התנדבנו כמשפחה מאמצת לשכבת נוער מאלקנה שבאו להתארח אצלנו בערבי שבת. במקום ללכת לישון ישבנו איתם עד שתיים בלילה, דיברנו ושמענו מה מעסיק אותם. זו הייתה חוויה".

לקראת סיום אני שואל את אלבוים אם היא מתכננת להוציא עוד ספר בקרוב, והיא מפתיעה עם יותר מאחד. "החודש סיימתי לכתוב את 'תעתועים 3', הספר השלישי שחותם את הטרילוגיה. תכננתי את הספר במשך שנתיים וכתבתי אותו במשך חודשיים, יום ולילה. בסדרת 'אמא קסומה' אני מתכננת עוד שני ספרים – שישי ושביעי. מלבד אלה יש לי עוד שלושה־ארבעה ספרים במגירה ובהוצאה לאור, ביניהם ספר על נשים מקראיות וגם ספר הרפתקאות לילדים שנקרא 'המטמון' ופורסם בעיתון 'ילדים' של 'פנימה'. יש גם רומן למבוגרים שנכתב לפני ארבע שנים וכבר עבר עריכה, ועוד היד נטויה".

יש איזה חלום להפוך לג׳יי־קיי רולינג הישראלית?
"לא יודעת מה זה אומר, אבל אני בטוחה שגם אם אגיע לזה, ארגיש שיש לי עוד פסגות לכבוש. אני לא נחה על זרי הדפנה. כשהייתי קטנה, אמא שלי זיהתה את הכישרון שלי בכתיבה ובכל פעם כשהייתי מקריאה לה קטעים היא הייתה מעודדת אותי: 'שבי ותכתבי'. הקול שלה בוער בתוכי ומכוון אותי עד היום: 'שבי ותכתבי'".