"למקווה יש פוטנציאל להיות מקום שמחבק נשים, מקום שבו אנחנו יכולות להרגיש שיש מישהי שרואה אותנו – אבל בפועל במציאות זה לא כל כך קורה"
את הסרט צילם הצלם המוערך בועז יהונתן יעקב, שהוא גם האיש של ברקאי־יעקב. כדתל"שית שנשואה למי שעשה את הדרך ההפוכה, הטבילה במקווה מעוררת אצלה שאלות. "אני יצאתי בשאלה אבל אני חיה עם בועז ששומר מצוות, וזה גרם לי שוב לשאול את השאלות על הטבילה והמקווה. זה כבר היה רחוק מחיי, ובסוף מצאתי את עצמי עוסקת בזה. הייתה תקופה שניסיתי לטבול בים, אבל זה לא תמיד אפשרי. היום מבחינתי טבילה זו חוויה אנתרופולוגית. יש לי ביקורת על המקוואות והטבילה, אני לא חושבת שזה קורה באופן נכון, ודווקא מתוך עמדה של זרות אני מרגישה שיש לי את החופש להביא ביצירה נקודת מבט ביקורתית כלפי הדבר הזה".
שתי נשים נושאות את הסרט על כתפיהן. רונה (גלוריה בס), הגיבורה הראשית, ולצידה הבלנית שצריכה לבחור אם לסייע לאישה שנקלעה למקווה מתוך מצוקה. "כל הנושא של טבילה במים במובן הרוחני קשור להתחדשות והשתקפות, ובאמת יש בסרט הרבה מראות. הבלנית ורונה הן מראות אחת לאחרת, הן סוג של שיקוף. זו מראה בין מגזרים שונים. היה חשוב לי שרונה תבוא מחברה חילונית, שהיא לא תיראה כמו מה שאנחנו מדמיינים לעצמנו כשאומרים לנו 'אישה מוכה'. לא שיש דבר כזה, אישה מוכה קלאסית, אבל היה חשוב לי שהיא תיראה אישה ככל הנשים. שהצופה יהיה מאוד מופתע כשהוא יגלה יחד עם הבלנית את הסימנים על גופה ואת העובדה שהיא אישה מוכה. רונה? מה פתאום רונה? היא מצליחה, היא נאה, היא עצמאית".
הסצנה המרכזית מתרחשת בחדר הטבילה במקווה, וברקאי־יעקב מסבירה שזה לא במקרה. "זה רגע שבו הטהרה פוגשת את המוסר. האלימות נוכחת ומבקשת ריפוי אבל בפועל הוא לא מתרחש מתוך הטהרה, הבלנית שהיא עדה וגם השגרירה של היהדות הממוסדת הרבנית, יכולה להיות סוכנת השינוי או הדיכוי. הקונפליקט הפנימי שהיא עוברת ניכר על פניה אבל בסופו של דבר היא מכשירה את השרץ, אומרת 'כשר' ולא מושיטה יד לעזרה. ההתלבטות וההכרעה של הבלנית מסייעות לגיבורה לברוא את עצמה מחדש ברגע הזה. להכיר בפעם הראשונה בחייה במצבהּ. הטהרה יכולה להיות תחושה פנימית של זיכוך לאחר הבירור שהיא עוברת".
את הבלנית משחקת לירון בן־שלוש, שמציגה דמות מורכבת. "למקווה יש פוטנציאל להיות מקום שמחבק נשים, מקום מוגן, מקום שבו אנחנו יכולות להרגיש שיש מישהי שרואה אותנו – וכולנו זקוקות לדיאלוג הזה בחיים שלנו. מקווה יכול להיות מקום של הכלה והבנה, שמאפשר השלת מחסומים, אבל בפועל במציאות זה לא כל כך קורה. פעמים רבות נשים חוות את נוכחות הבלניות בצורה לא טובה, הן מרגישות לא נוח בחוויה הזאת. ברור שיש בלניות שהיו מתפקדות אחרת מהבלנית בסרט ופועלות באופן יותר מיטיב, ברור שיש גם בלניות שעושות עבודת קודש ונשים מתחברות אליהן. תמיד יש הכול, אנחנו בני אדם. אבל אני מרגישה שיש כאן כשל הלכתי – הבלנית יכולה להעיר לאישה שטובלת שהלק שלה הוא חציצה, אבל סימני האלימות מהבעל שאליו היא תחזור בסוף הערב, זו לא חציצה? נשים דתיות מוכות טבלו והייתה שם בלנית שראתה והיה הכשר לדבר הזה, זה קרה וקורה לצערי".
היא בת 44, גדלה בבית־אל, האמצעית מחמישה ילדים. אמה הייתה גננת ואביה היה אברך בישיבת עטרת כוהנים. מגיל צעיר היו בבית חיכוכים על רקע דתי, והיא ניהלה מערכת יחסים מסוכסכת עם אביה, שנפטר כשהייתה בת 19. נעוריה היו על רקע ימי אוסלו ורצח רבין, אירועים שהשפיעו על עזיבתה את העולם הדתי. "לא סבלתי את ההפגנות שלקחו אותנו אליהן מהאולפנה". רצח רבין היה מבחינתה קו השבר. "לא רציתי להשתייך יותר לציונות הדתית, ואני חושבת שזה היה דבר משמעותי אצל עוד דתל"שים בני גילי. הרגשתי מצוקה מול העמדות המוסריות והערכיות של הציונות הדתית. לנוכח גלי השנאה לא הופתעתי שרצח רבין בא מהעולם הדתי. חשבתי איזה אידיוט הרוצח, מה הוא עשה – המציאות הפוליטית סגרה עליי מאוד. הרגשתי שהמקום הציוני־דתי לא פתוח לכל מה ששונה ממנו. באינתיפאדה השנייה התחלתי לחשוב מה האלטרנטיבה, וישעיהו ליבוביץ' עשה לי סדר בראש. גם היום יש כאלו גלי שנאה שגורמים לי לחשוב שרצח רבין רק היה הספתח, ואת חושבת לאן זה יכול להתדרדר. אני מאמינה שמתוך התהום שאנו נמצאים בה, חייב לבוא חשבון נפש ותיקון".
היא למדה באולפנת עפרה, שם נחשפה למגמת הקולנוע, תחום שהפך לאהבה. "המשיכה ליצירה התחילה לפני כן, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שבאמת ראיתי קולנוע איכותי, וזה היה מאוד מעורר. גם היכולת להתבטא בכלים קולנועיים הייתה חזקה, מושכת ומשמעותית עבורי – במקום שגדלתי בו לא היה הרבה מקום לרגש ופתאום היה מקום לבטא אותו, והיה משהו שביקש לצאת החוצה. כבר מילדות ליוותה אותי תחושה של זרות, ופה הרגשתי שאני יכולה להגיע לאנשים. גם כאלה שביומיום אני לא מצליחה לתקשר איתם ואני לא החברה הכי טובה שלהם יצפו בסרט ופתאום משהו יקרה. הרגשתי שאני יכולה ליצור דיאלוג חדש".
"אני מאוד מאמינה בבועז (בתמונה). תמיד ארצה להקשיב למה שהוא אומר, השאלות שהוא ישאל תמיד יהיו מעוררות ואני מקווה שבאיזשהו אופן גם אני עושה את אותו הדבר כלפיו ומשמעותית עבורו"
אחרי שסיימה את הלימודים באולפנה, ברקאי־יעקב יצאה לשנת שירות ובהמשך למדה קולנוע בבית הספר סם שפיגל בירושלים. סרט הבכורה שלה, פרה אדומה – שזכה בפסטיבל ירושלים 2018 בפרס הסרט הטוב ביותר וסרט הביכורים (ביחד עם "הצלילה") ובפרס השחקנית לאביגיל קובארי – מגולל את סיפורה של בני, נערה שאמה מתה בלידתה וחיה במזרח ירושלים עם אביה יהושע, שרואה בהולדת עגלה אדומה אות לראשית בניין בית המקדש השלישי. הם מנהלים קשר קרוב ומסוכסך והדברים מסתבכים כשבין בני לבין יעל, בת שירות לאומי, ניצת סיפור אהבה.
נושא הטהרה מלווה את שני הסרטים של ברקאי־יעקב ומשקף שאלות פנימיות שמעסיקות אותה. "הרגע המצמרר שבו הבלנית אומרת 'כשר' היה כאמור הראשון שעמד מול עיניי וממנו נולד בי הסרט. אולי כי זה נוגע באופן הכי עמוק ותת־הכרתי במקום שבאתי ממנו. שאלות של טהרה וטומאה היו נוכחות ומשמעותיות לחיים עצמם. זו לא רק פרקטיקה. המקום שבו הטהור ביותר חברתית, ולכאורה גם הלכתית, הוא הטמא ביותר בעיניי מוסרית, הוא המקום ששוב ושוב הוביל אותי להפנות גב גם לחברה המתנחלית, אך גם לדת. בצער אני אומרת את זה. זה המקום שבו הטהרה משרתת עליונות יהודית ופוליטית, בזה עסקתי ב'פרה אדומה', וזו גם הטהרה ששייכת למנגנון רבני פטריארכלי שבו רווחת האישה מוטלת בסכנה, כפי שמתואר ב'מים עומדים'. זו גם הסיבה שאני לא יכולה להפריד את ההתרחשויות הפוליטיות כאן ועכשיו, מהסרט".
הסרט "פרה אדומה" אינו אוטוביוגרפי אבל הוא מכיל חלקים אוטוביוגרפיים מחייה של ברקאי, כולל מערכת היחסים המורכבת עם אביה, ומערכת היחסים הנשית שניהלה עד שקשרה את נפשה עם הצלם של הסרט, בועז יהונתן יעקב.
יעקב, אחד הצלמים העסוקים והמוערכים בישראל, צילם בין השאר את "בוקר טוב אדון פידלמן", "עג'מי", "ד"ר פומרנץ", ואת הסדרה "מעורב ירושלמי". הוא בנו של מפיק הקולנוע רוני יעקב. מגיל אפס הוא נשם קולנוע והסתובב על הסטים של ההפקות שאביו היה אחראי עליהן, ובהן "דיזנגוף 99", "תעלת בלאומילך" ועוד. דווקא מתוך השוני בין שניהם, כשכל אחד עשה את הדרך ההפוכה, נבט סיפור אהבה שהוביל לחופה כדת משה וישראל. השניים הורים לשני בנים: יוסף בן חמש ויונה בן שלוש, ומנסים לנהל אורח חיים מכבד.
"זה משהו שהוא באמת בהתהוות", היא מודה, "אין לנו שום תורה סדורה בעניין. זה נבחן מחדש כל הזמן, כשלנגד עינינו עומדת הידיעה שאנחנו מחויבים זה לזה ושיהיה לנו פשוט כיף ביחד. כיוון שהילדים נורא קטנים, אנחנו מעצבים את האופי של הבית מתוך דיאלוג. אין פה משהו שהוא נורא ברור למשל לגבי שבת, אבל האופי של השבת בבית שלנו בכל זאת יותר דתי מחילוני. זאת אומרת, לא יהיו מסכים, לא ניסע בשבת, אבל אני אקפיד לחלל שבת", היא צוחקת. "בהגדרה שלי וגם כשהילדים שואלים, אני לא מציגה את עצמי כאדם דתי אז הם מבינים שיש שוני ביני לבין בועז, והם יכולים לראות אותי רגע עם הטלפון בשבת – אומנם באופן רשמי אין מסכים, אבל אם אני מקבלת הודעה שחשובה לי, אני אקרא אותה – או אדליק את האור, או אעלה במעלית שהיא לא מעלית שבת. יש גם משהו בירושלים שהוא מאוד מאפשר ואחר, יש פה הרבה זוגות על הרצף של דתי־חילוני־דתל"שי. אגב, ההבדלים בינינו משמעותיים גם מבחינת הגנים ששולחים את הילדים אליהם, ובבית ספר השאלה תהיה אפילו עוד יותר גדולה. זאת אומרת, אנחנו חושבים לשלוח אותם לחינוך שיש בו גם דתיים וגם חילונים ושהפתיחות היא חלק מהעניין. השאלה איזו מסגרת תתאים לנו די מטרידה, ודאי עכשיו, כשהחינוך במדינת ישראל נמצא בתחתית סדר העדיפויות, יחד עם כל מה שקשור לרווחה במדינה הזו. חינוך הוא שאלה שמטרידה הרבה הורים לא משנה אם הם דתיים או חילונים, וכן ברור שאנחנו נשלח למקום שהוא פתוח ופלורליסטי. אני חושבת שהיום יש נטייה להכניס אנשים למשבצות: או דתיים או חילונים, או שמאלנים או ימנים, וזה נורא מצמצם. הזהות היא דבר הרבה יותר נזיל מהדרך שבה אנחנו רגילים לחשוב עליה, החברה מבקשת מאיתנו להיות משהו מאוד מוגדר וברור, זה לא מאפשר לנו בירור עצמי וגם לא בירור עם האחר".
איך זה להיות שני יוצרים בבית אחד?
"זה מקור לדיאלוג מאוד פורה. כשצילמנו את מים עומדים, אמא של בועז אמרה לנו שיש תחושה שאנחנו יוצאים לדייט, וזה היה נכון במובן מסוים. הכרנו בתהליך היצירתי בפרה אדומה, זאת אומרת שהיצירה הקולנועית הייתה הבסיס להיכרות שלנו, זה לא שהיינו זוג ואז עשינו קולנוע ביחד. ההיכרות שלנו התחילה כדיאלוג שהוא גם יצירתי ואני חושבת שזה גם מה שמחבר בינינו".
יש אינטריגות? יש קנאה? זה מקצוע שאין בו משכורת ב־10 לחודש. איך מתמודדים עם זה כששניכם יחד בתחום?
"נכון שזה תחום שאין בו ודאות, אבל אני חושבת שמה שמחזיק אותנו זו אמונה חזקה גם ביצירה עצמה, וגם בכלל בתהליך שאנחנו עוברים ובמה שאנחנו עושים. כמו בסרט גם בחיים יש יחסי מראה, ובטח שבזוגיות, ולא משנה באיזה תחום עוסקים, הפרטנר יכול להציב מראה מולנו ולהראות לנו חסרונות. לכולנו יש נקודות עיוורון, והמפתח בזוגיות הוא שהפרטנר יכול לעורר אותך גם באותם מקומות ומתוך זה יוצרים משהו טוב יותר".
קורה מצב שאת אומרת לו או להפך – זה גרוע, זה לא יעבוד?
"לא יצא לי להגיד לבועז על משהו שהוא גרוע ולא יעבוד, אבל ברור שיש גם ביקורת, זה חלק מהפיצוח, חלק מהניסיון להבין איך הדרמה תעבוד יותר טוב, איך הסיפור יגיע לביטוי פואטי ואיך הוא יהיה נגיש לכל מיני קהלים. אז יש תהליך של פיצוח, אבל אני לא חושבת שיש ביטול או פסילה של משהו. אני מאוד מאמינה בבועז ובחוכמה ובכישרון שלו. זה אדם שתמיד ארצה להקשיב למה שהוא אומר, השאלות שהוא ישאל תמיד יהיו מעוררות ואני מקווה שבאיזשהו אופן גם אני עושה את את אותו הדבר כלפיו ומשמעותית עבורו".
צילמתם את פרה אדומה יחד ואת מים עומדים יחד, יש מחשבה על עוד פרויקטים משותפים? את תצלמי סרט בלי בועז?
"מבחינתי ברור שלא, למה שאני אעשה את זה? מעבר לעובדה שבועז הוא צלם מדהים היצירה היא חלק מהחיבור בינינו. אם זה יקרה זה יהיה ממש מפתיע ובלית ברירה, אבל אין סיבה. בכל אופן יש מחשבות על עוד פרויקטים משותפים". 
