יש סופרים שחוצבים בסלע אותיות ומצרפים מילה למילה, מתקדמים בכל יום בעוד כמה עמודים אל עבר המטרה. אצל שמואל דניאלס הכתיבה פרצה החוצה בזרם בלתי פוסק של מלל. קצת כמו גיבור ספרו "הנביא מרחוב טשרניחובסקי", גם הוא ראה למול עיניו ספק־סרט ספק־חיזיון שנגלה לו: "זה היה ממש כאילו העלילה הוקרנה בראש שלי וכל מה שהייתי צריך לעשות זה לתרגם אותה לכתיבה", הוא מספר. "כל התהליך היה מהיר מאוד. סיימתי לכתוב את הספר בכמה שבועות".
"הנביא" (בהוצאת "פרדס") מספר על דוד, ירושלמי שהתחתן בגיל מאוחר וכעת, כשהוא נשוי ואב לארבעה זאטוטים, הוא מתקשה להסתגל לשגרה המתישה. ערב אחד בחלומו נגלה אליו קול עוצמתי שמודיע לו כי הוא נבחר להיות נביא. למרות רצונו להתעלם מהתפקיד, העובדה שחלומותיו מתחילים להתגשם באופן מדויק לא משאירה לו אפשרות לברוח מהייעוד שנכפה עליו והוא יוצא למסע לבירור משמעותו.
זהו רומן הביכורים של דניאלס (50), עורך דין שמכהן כיום כסמנכ"ל בחברת תשתיות. הוא קולח ועכשווי, משופע בתובנות קיומיות, בסרקזם נשכני ובאנקדוטות תלמודיות והיסטוריות שמשובצות בו לכל אורכו. נקודת המבט של גיבור הספר על החברה הישראלית אינה מתייפייפת, לעיתים אף חדה עד כאב, אולם אפשר לחוש כי הספר נכתב מתוך אהבה גדולה להוויה הישראלית, למי שאנו.
"אם הייתי מתחתן צעיר, לא בטוח שהייתי שורד את חיי הנישואין, זה מה שהיה נכון לי. לפני שמצאתי את מי שהפכה לרעייתי עברתי תהליך של שמיטה. אחרי עבודה פנימית ממושכת ואחרי גם לא מעט מערכות יחסים אמרתי לעצמי: זהו, עשית את מה שאתה יכול, הגיע הזמן למסור את המפתחות"
איך נולד הרעיון לספר?
"חלומות העסיקו אותי מאז ומעולם. יש משהו מוזר בחלום, אנחנו עוברים חיים שלמים, מתנהלים, מתקשרים בינינו אבל תכלס בחלק לא מבוטל מהזמן אנחנו ישנים, ובשינה מופיעים החלומות. זה מין אזור דמדומים שבו הכול קורה – אין גבולות, אין פיזיקה, אין מחסומים, אין עכבות, קצת נגיעה בעולם שמעבר. לא סתם הספר הראשון שפרויד כתב היה 'פשר החלומות'. הלא־מודע שלנו מקרין לנו סרט ומה שנשאר לנו הוא לנסות לפענח אותו ולהבין את עצמנו יותר. זה מאוד מסקרן. בגלל המשיכה שלי לעולם הזה נוצר מצב מעט מוזר, אנשים התחילו להתייעץ איתי וביקשו שאפענח להם את החלומות".
זה קצת להיות פסיכולוג.
"אני לא מבין בפסיכולוגיה אבל אני יכול לומר שכשאני מקשיב לאדם שמספר לי חלום שמטריד אותו נפתחת לי מעין אוזן שלישית שקשובה לכל ניואנס, לאינטונציה, למילים שהוא בוחר, לתיאור הסיטואציה והמקום. אני מזדהה באופן מוחלט עם האדם שמולי וממש יכול להרגיש את מה שעובר עליו ואת צפונות ליבו. כיום אני מזהיר מראש שלעיתים סיפור החלום עלול לחשוף דברים שהמספר אינו מעוניין בחשיפתם, כי היו לי בעבר מקרים לא נעימים".
נשמע מיסטי לא פחות מאדם שקול א־לוהי מתגלה אליו בחלום.
"אני אדם ארצי. עולם החלומות מעניין אותי אבל אני לא מתנהל על פיו. לכל אחד שמסתובב בעולם יש סיפור לספר, האדם כותב את הסיפור של עצמו במהלך חייו והוא עולם ומלואו. חלומות הם חלק מהסיפור, ושיתוף של חלום הוא אפשרות לקבל הצצה לעולם של האחר. זה מרתק".
באופן לא מפתיע, החיים של גיבור הספר דומים לחייו של דניאלס: הילדות שנעה בין העולם החרדי לזה הדתי־לאומי, היותו בן לאב ניצול שואה, החברים הטובים שמלווים אותו שנים, הישיבות הספונטניות במסעדות פועלים ירושלמיות, הדרך שבה פגש את אשתו, אפילו משחק הוויסט הקבוע.
רק על עצמי לספר ידעתי?
"נכון שהחיים של הגיבור מזכירים באופן מחשיד את חיי, אבל אל תשכחי שאני מעולם לא חלמתי חלום נבואי אחד. מנוע העלילה לא קרה לי".
אין לך בעיה עם החשיפה?
"בעיניי לא מדובר בחשיפה, הספר אינו אוטוביוגרפיה ולשמחתי לכל ספר יש גם כריכה שחוצצת בין הסופר לסיפור. הטקסט המקורי היה פחות חושפני אבל העורכת ורד זינגר, שאני מאוד מעריך, חתכה לי פרקים שלמים והכריחה אותי להתבונן פנימה אל תוך עצמי ולשלוף משם אמיתות כנות וקצת לשים יותר מעצמי על השולחן".
ואיך הסתדרת לראשונה בחייך עם עורכת שגוזרת ומשכתבת?
"מהרגע הראשון קיבלתי את הסמכות המקצועית שלה. היא אסרטיבית וחכמה וקלטה אותי במהירות רבה, אז תהליך העבודה היה פורה ומוצלח".
דניאלס התחתן בגיל 36 לאחר שבילה שנות רווקות ממושכות בביצת קטמון הדביקה והיה מהאושיות המוכרות בה. בצעד מעט יוצא דופן הוא ממשיך להתגורר בשכונה גם כעת, כשהוא מחזיק בסטטוס של נשוי ואב לארבעה. הוא ואשתו רחלי מפעילים מעין בית חב"ד לרווקים, עבור חבריהם שטרם מצאו את זיווגם.
מה עזר לך להתחתן בסופו של דבר?
"תראי, כל אחד יכול להתחתן. השאלה היא איך אתה חי ואיזו זוגיות אתה בונה. תמיד היה לי ברור שאתחתן רק כשאהיה בשל לכך, כי לכל אחד יש את הקצב שלו. אני לא רציתי להתחתן רק בשביל להיות נשוי, רציתי למצוא את עצמי בקשר בריא ולא להיות שרוי בדינמיקה של חיכוך. ולמרות זאת, האוכל לא תמיד יודע מתי הוא מוכן וגם אני עם כל ההתפלספות שלי הייתי זקוק לבעיטה הגונה בישבן. אם רחלי לא הייתה מציבה לי אולטימטום שאיננו משתמע לשתי פנים, כשהיא קוצבת יום ושעה להצעת הנישואין, קשה לי לומר אם אכן זה היה מתרחש".
ואיך אתה רואה את הביצה כיום?
"גם בזמן אמת אמרתי לכל החברים שלי שאנחנו חייבים לעשות הכול כדי לא להגיע רווקים לגיל ארבעים. אורח החיים הזה יכול להיות כיפי ומושך אבל מתישהו הוא עלול כבר להפוך לבעייתי. אתה גם נכנס כבר ללופ שקשה לצאת ממנו. אי אפשר לנהל חיי רווקות לנצח. מצד שני אני באמת חושב שאדם עלול להיקלע שלא באשמתו לסיטואציה הזו ואז צריך להרים את הראש ולהתבונן סביב, יש סיכוי לא רע שמכירים כבר את המיועד או המיועדת ורק נשאר לקבל את ההחלטה".
"אדם עלול להיקלע שלא באשמתו לסיטואציה של רווקות מתמשכת ואז צריך להרים את הראש ולהתבונן סביב, יש סיכוי לא רע שמכירים כבר את המיועד או המיועדת ורק נשאר לקבל את ההחלטה"
אבל לא כל אחד יכול פשוט לקבל את ההחלטה הזו.
"זה נכון. אם אדם מרגיש שהוא נתקל בקיר בטון וקשה לו לקבל החלטות, שילך לטיפול פסיכולוגי. זו עבודה פנימית. לכל אדם יש אחריות מאוד גדולה להיות קשוב לעצמו ולא לתת לקבלת ההחלטות להיות מושפעת מלחצים חיצוניים, להיות במסע פנימי אמיתי וכן שעשוי גם להביא איתו את מציאת בן הזוג. אם הייתי מתחתן צעיר, לא בטוח שהייתי שורד את חיי הנישואין, זה מה שהיה נכון לי. לפני שמצאתי את מי שהפכה לרעייתי עברתי תהליך של שמיטה. אחרי עבודה פנימית ממושכת ואחרי גם לא מעט מערכות יחסים אמרתי לעצמי: זהו, עשית את מה שאתה יכול, הגיע הזמן למסור את המפתחות, לשמוט הכול, לתת להוא שם למעלה לנהל את העניינים. לדעתי זו המשמעות האמיתית של אמונה".
הדיאלוגים ב"הנביא" קלילים וזורמים, ומתארים חיי יומיום שזוגות רבים יזהו בהם את עצמם: התחשבנויות קטנוניות, מטלות אינסופיות סביב הטיפול בבית ובילדים לצד נחמות קטנות.
דניאלס מרבה להדגיש בספר את אישיותו הנון־קונפורמיסטית של הגיבור, שקצת מאוהב בפוזיציה של האיש שתמיד עושה את הדבר הלא צפוי. יהא זה לחסל לחברתו הטובה חולת הסרטן את כל האוכל שחברותיה הביאו לה לבית החולים, לעודד את ילדיו להציק לאורחים או להטיח בפני חבריו הרווקים את האמת המרה בדבר הסיבות לבדידותם. דומה שבאופן מופגן, גיבור הספר נהנה להתעלם מנימוסין והליכות וגם אומר כל אשר על דעתו.
על אף שהספר מלא בתובנות אישיות, כשזה מגיע לאבהות שלך כמעט כל התיאורים נשארים ברמה השטחית, הטכנית.
"מיותר לציין שאין דבר שחשוב לי יותר בחיים מאשר הילדים שלי, אבל אני חושב שהדרך שהגיבור עובר בספר היא מסע רוחני שאין להם ממש חלק בו".
אבל הרי הילדים הם חלק מהמסע שלנו. אנחנו מבינים דרכם דברים על עצמנו, על הורינו, על הילדות שהייתה לנו. הם משנים אותנו ומשפיעים על הסיפור שלנו.
"אני מבלה המון עם הילדים שלי ואני אבא מאוד מעורב, אבל כיוון שאני דור שני לשואה אני גם מאוד חרדתי. הם כל הזמן צוחקים עליי וקוראים לי דאגני או פחדני. ואולי בכל זאת יש משהו בדברייך. הרבה פעמים אני צוחק עם חברים שלי ושואל מה לדעתם היה קורה אם היו מוציאים אותנו האבות מהמשוואה. חלק אומרים שהבית יתערער, חלק אומרים שלא ישתנה הרבה. אני חושב שיש לי מקום מאוד משמעותי מבחינת היציבות של המשפחה. אני מעניק לילדים תחושת סדר וביטחון בעולם שהוא די כאוטי. אני הטלפון הראשון שלהם בכל פעם שהם צריכים משהו, והם גם מתקשרים אליי כמה פעמים ביום".
הדמות של אשתך אומנם יוצאת מצוין בספר אבל שאר הנשים מתוארות כמבאסות עד מסרסות. קצת בומרי בשביל 2023.
"תראי, זה נכון שיש בספר דחקות של מילואים פה ושם. כתבתי אותו גם מתוך ההומור והשיח של החבר'ה. קצת קשה לי להסתכל על הספר מנקודת מבט נשית, אני כלוא בתוך עולמי. עם זאת, אני יכול לומר שאני מקנא בעוצמות שיש לנשים, אני לא מצליח להבין מהיכן יש להן כל כך הרבה כוחות, אישה ללא ספק מושלמת יותר מגבר".
בלי להרוס לקוראים, הסוף של הסיפור קצת מאכזב.
"אכן מדובר כאן בסיפור של החמצה, גם הגיבור מאוכזב מעצמו. הוא לא היה בשל ורצה להמשיך לחיות את החיים שלו בלי לצאת מד' אמותיו. מצד שני לא ניתן להתעלם מכך שבסופו של דבר הוא בחר במה שבחר גם מתוך אמת פנימית והכרה במוגבלויותיו. אבל בשביל להבין יותר לעומק את גיבור הספר ואת בחירותיו, באמת צריך לקרוא את הספר".
יש כאן אלגוריה על הציונות הדתית שלעיתים נתפסת כיושבת על הגדר?
"הציונות הדתית היא שם כולל להרבה תתי־קבוצות. בשנות השבעים כשהיית אומרת ציונות דתית ישר עלתה דמות סטיגמטית של משופם עם דובון ועוזי. ברור שלא זה המצב כיום. יש קבוצה לא מבוטלת בתוך הציונות הדתית שגיבור הספר משתייך אליה והוא עצמו קורא לה 'רגל פה רגל שם' מתוך נימה צינית וביקורתית. מצד שני, אני לא רואה בבורגנות הציונית־דתית סוג של פשרנות. זה דבר טבעי, כאשר חולף דור או שניים מעידן החזון והאידיאל, מתקיימים תהליכי בירור ומתקבעת אנרגיה שונה. זה אגב מה שקורה גם במדינת ישראל בימים אלה ממש".
לצד אבחנות חדות בדבר טבע האדם, דניאלס מרבה לבקר את השבטים השונים שמרכיבים את האומה הישראלית – מחברת הלומדים של החרדים שלא תורמת די את חלקה ועד מכינת עלי הספרטנית, שלא נותנת מספיק מקום לחולשה אנושית. "דווקא מתוך היכרות עמוקה עם כל חלקיה אני באמת אוהב את החברה הישראלית", הוא מסביר, "וזאת בלי להתעלם מהחסרונות של כל קבוצה וקבוצה. אנחנו עם מרתק ורבגוני בצורה יוצאת דופן. אף פעם לא משעמם כאן, לטוב ולרעת".
אנחנו בתקופה של פילוג קשה בעם. איך אתה חווה אותה?
"אני לא בטוח שהפילוג בעם כל כך עמוק וקשה כמו שהוא מוצג. בלי להיכנס לעמדה ספציפית בעניין, כל אחד מאיתנו מכיר לא מעט אנשים שמשתייכים למחנה הנגדי ורובו של הציבור עדיין מקיים דינמיקה בינו לבין הדומים לו. מה שכן, אני מאוד לא מתחבר לאלה משני הצדדים שכמו בפוקר מהמרים על מדינת ישראל 'אול־אין' גם אם בעיניהם מדובר על קידום מטרות ראויות. בנינו כאן מקום מדהים, באמת כיף לחיות כאן, אני כל כך מקווה שלא נהרוס את זה ואני מרגיש שזו תחושתו של רוב הציבור. חייבים להגיע להסכמות מתוך בסיס רחב. זה אפשרי לחלוטין.
"בהערת אגב, אני חייב לציין שדווקא מי שאמורים לכל הפחות להבין את עמדות המוחים ברחובות אלה החרדים והחרד"לים, שכן מטבעם הם מכירים בעליונות המשפט. הרי אם נדמיין עולם שבו בג"ץ מורכב מ'גדולי הדור' ויושבים בו הרב עובדיה יוסף, החזון אי"ש, הרב קוק, רבי יוסף קארו, מי שלא תרצי, את מעלה בדעתך שהחרדים ואולי גם רוטמן וסמוטריץ' לא היו מקנים להם עליונות ויכולת ביקורת על החוק? אז מה יוצא? שבמהות הם עצמם מקנים עליונות כמעט מוחלטת להכרעה 'שיפוטית' של גדולי הדור, הבעיה היחידה שלהם היא האיוש הנוכחי. אם תשימי את הרב אדלשטיין במקום ברק ואת הרב קוק במקום חיות הם היו הראשונים לרוץ ולחסום את איילון אם הכנסת הייתה מגבילה את שיקול הדעת השיפוטי שלהם".
רבים אומרים שזהו זמן שבו מתגלה מי פניו לחיבור ומי לפירוד.
"בזוהר יש ביטוי 'סטרא דקדושא שרי בפירודא וסיים בחיבורא'. המשמעות היא שהצד של הקדושה, החיבור, מחייב קודם כול שהצדדים יגדירו בדיוק מה מפריד ביניהם, מה נקודות המחלוקת ובאופן הכי אמיתי שיש. כלומר אם צד אחד מפחד שחוטפים לו את המדינה ויש לו חוסר אמון מוחלט בנבחרים ובמקבלי החלטות הנוכחיים, אז צריך לומר את זה וללכת לנקודות האמיתיות ולא למסכות או כיסויים, ואותו דבר גם ביחס לצד השני. רק מתוך ההגדרה האמיתית של המחלוקת אפשר להתחיל לחבר שוב. ולכן אם רוצים לגשר חייבים לשבת ולפרט את המניעים, התחושות, הפחדים והתסכולים באופן הכי אמיתי וממוקד שיש".
זה ייחודי בעיניך לעם שלנו?
"אני חושב שבדי־אן־איי שלנו כיהודים יש משהו שהוא בעייתי. מצד אחד יש לנו את הנטייה הטבעית למחלוקת ומצד שני ישנו חיבור שלא קיים במקומות אחרים. אנחנו קלים להצתה בין אם מדובר במחלוקת או חיבור, כמו שחז"ל כבר אמרו, 'אין אתה יכול לעמוד על אופי של אומה הזאת נתבעין לעגל ונותנין נתבעין למשכן ונותנין'. אני חייב לומר שיש לי גם מעט חשש שחלק ממנהיגי הציבור הדתי־לאומי הנוכחיים פועלים מתוך אמונה שחורבן בית שלישי לא יכול להתרחש וזה עלול להקנות להם גמישות בקבלת החלטות בסיכונים שאינם תואמי מציאות".
טוב, את זה גם אפשר להגיד על הצד השני, נטול האמונה הזו.
"כאמור, אף אחד לא אמיתי עד הסוף, ואף צד לא רואה את הדבשת של עצמו. פשוט אין קשב, לצערי. אני בעד שימוש בכלי של האמת ולא לערפל שום דבר. האמת היא קריטית לשם הגדרת המחלוקת, התסכולים והפחדים ולאפשרות ללכת קדימה. מה שנכון בין בני זוג וחברים נכון גם לציבוריות שלנו".
למה?
"חכמים אמרו שחכם עדיף מנביא. בעיניי חכם הוא איש של אמת. איש אמת עדיף מנביא. האמת היא כמו טלסקופ ומיקרוסקופ גם יחד, ככל שהעדשות יותר מלוטשות וממוקדות, פחות עם קליפות, נגיעות עצמיות והפרעות, כך אפשר לראות את מה שרחוק, יותר מקרוב. לכן איש אמת רואה הכול עמוק יותר. אנשי אמת בהיסטוריה כמו צ'רצ'יל, ז'בוטינסקי, היינה או רבי יהודה אלקלעי, יכלו להביט אל מעבר לאופק ולגעת בעתיד. לדעתי זה גם מה שנמצא בספר, האמת הפנימית והלא יומרנית של גיבור הספר כשהיא מתובלת באירוניה עצמית לא מבוטלת היא זו שהובילה מלכתחילה לבחירתו כנביא".
