אורנה פורת מוכרת לרבים משנותיה הארוכות כשחקנית בתיאטרון הקאמרי. היא בלטה שם בהופעתה המרשימה, במשחקה המעולה ובמבטא הייחודי שלה בין שחקני הדור הוותיק בעלי המבטא הרוסי והפולני, ושחקני הדור הצעיר הצברים. הצעירים מכירים את שמה כמייסדת "תיאטרון אורנה פורת לילדים ונוער". מעטים יודעים גם שהיא הייתה נשואה ליוסף פורת (1996-1921), איש השירותים החשאיים של ישראל, יליד קלן שבגרמניה, ובעברו קצין מודיעין בריטי וצייד נאצים. אבל סיפור חייה הייחודי של אורנה פורת, לשעבר אירנה איימי קליין, נותר עלום לאורך השנים, ורק מתי־מעט הכירו אותו.
לסיפור חייה של אורנה פורת מוקדש כעת ספרה של בתה, ליטל, שמגדירה אותו כ"בדיונגרפיה", כלומר: ביוגרפיה שמשולבת בבדיון. הספר יוצא דופן בנוף הספרותי שלנו ולא רק מבחינת גודלו החריג (500 עמודים) שמאפיין בדרך כלל רומנים קלאסיים, אלא גם מבחינת סיפור־החיים שהוא מגולל.
הסיפור מתחיל בעיר קֶלן של שנות העשרים של המאה הקודמת, השנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה. גרמניה מתמודדת עם התוצאות הקשות של תבוסתה במלחמה. המעמד הבינוני מרושש ונאבק לשמור על איכות חיים כלשהי ועם החשש לגלוש מטה, אל מעמד העניים, המובטלים, חסרי הבית והרעבים. בגינות של בתי־הקומות מגדלות הנשים הבורגניות ירקות – כרוב וכרובית, בצל ותפוחי אדמה – כדי להאכיל בהם את המשפחה במקום לבזבז כסף במכולת. את הבגדים תופרים, או לפחות מתקנים, בבית, ומעבירים בין אדם לאדם ובין אח גדול לאחיו הקטנים.
אביה של אורנה – היא אירנה – וילי קליין, מתמודד עם מה שלא הבינו באותם ימים: פוסט־טראומה. תמונות רעיו החיילים המתים בשוחות ספוגות דם וזוהמה אנושית, תוקפות אותו ללא הרף. וילי הוא רק אחד מדור שלם ששרד את ארבע השנים המכוערות של אותה מלחמה, שרבים יצאו אליה בתופים ובחצוצרות וחזרו כגוויות כרותות איברים על עגלות רתומות לסוסים ופרדות. אבל בדרך כלל הוא איש טוב, לבבי ואוהב, רק שמרן בדעותיו ונוטה להתפרצויות. לדעתו, אשתו ובנותיו צריכות לתפקד כמקובל כעקרות בית, שהרי מקומה של אישה במטבח. הוא אוסר על בתו הבכורה אירנה, המוכשרת ותאבת הספרים והדעת, להמשיך בלימודים אחרי בית הספר היסודי, ללכת לתיכון ולרכוש השכלה.
תיאור מאבקה של אירנה על לימודים הוא אחד הפרקים היפים בספר: היא נחבאת בפינה נסתרת בחצר בית הספר התיכון, מתחת לחלון הכיתה שבה הייתה אמורה ללמוד, מאזינה לשיעורים ורושמת במחברת כל מה שהיא מצליחה לשמוע. רק כשהיא נתפסת בקלקלתה ומובאת לפני המנהל, הוא גורם לאביה להסכים שתבקר בבית הספר – בתנאי שזה לא יעלה פרוטה למשפחתה. בכיתה היא מתיידדת עם סופי, ילדה יהודייה שמסייעת לה להשלים את מה שלא הצליחה ללמוד דרך החלון. מלחמה לא פחות קשה צפויה לה מאוחר יותר, כשתרצה ללמוד תיאטרון ומשחק.
למזלה של אירנה, אימה אליזה אוחזת בהשקפות הרבה יותר מתקדמות על תפקיד האישה. היא אומנם מעמידה פני שמרנית כדי לא להתנגש עם בעלה, אך יש לה דרכים משלה להתבטא. הסצנה שבה היא מעבירה לבנותיה, אירנה ולילי, את דעותיה על השכלה וקריירה לנשים באמצעות משחק תמים־כביכול בבובה, היא אירוע תיאטרלי למופת, גם אם הוא מתרחש במטבח הביתי שלהם. היא אפילו מקצה חלק מהגינה הביתית שלה לגידול פרחים, במקום לגדל עוד ירקות למאכל.
ספרים עולים באש
השכנה מלמעלה, וַלְקיריה, מזועזעת מכך. היא מייצגת בספר את הסטריאוטיפ של האישה הגרמנית "האידיאלית" בעיני הנאצים. היא גם מצטרפת למפלגה הנאצית, ועוקבת בעבור המשטר אחרי כל מי שאינו תואם בדיוק את האידיאולוגיה שלו. וַלְקיריה מלשינה, למשל, לגסטפו על בנו המפגר של בעל חנות המכולת. בהתאם לתורת "השבחת הגזע" הנאצית, הנער המסכן, שלא הרֵעַ ולא הפריע לאיש, נלקח מהוריו ומחוסל ב"בית חולים" שמיועד להגשמת האותנזיה. למדיניות החיסול הזאת נלוותה תעמולה שהסבירה לגרמנים ש"חבל שהכסף שלהם" ילך לאחזקת מוגבלים, חולי רוח ומפגרים, במקום למטרות "מועילות יותר". אירנה הייתה מיודדת עם הנס, הנער המפגר, והידיעה על חיסולו היא אחד האירועים שמעלים אותה בהדרגה על מסלול תודעתי חדש ומנוגד לאווירה הכללית של גרמניה הנאצית.
השנה היא 1936, והספר מתאר בפרטנות את שטיפת המוח והתעמולה הנאצית נגד היהודים. התעמולה שאירנה נתקלת בה היא בינתיים בעיקר ויזואלית: קריקטורות גסות ב"שטירמר", ביטאון הנאצים, ומודעות רחוב שבהן מתואר היהודי כיצור מעוות פיזית ונפשית, יצור מפלצתי, סחטן כספם של הגרמנים וכו'. זוהי רק ההתחלה, ורק אנשים מעטים ואמיצים מסיקים ממנה מסקנות.
אחד מהם הוא מנהל בית הספר התיכון, מר שאאפ. הוא רואה ושומע וחרד מן העתיד. ליתר ביטחון הוא מכין לאירנה תוכנית לימודים חדשה: מכווצת ואינטנסיבית יותר, כדי שתספיק לסיים את הלימודים בשנתיים במקום בשלוש. הלימוד האינטנסיבי משאיר מעט זמן לקשרי ידידות, והחברות שלה עם סופי מתרופפת בהדרגה. אבל בנובמבר 1938 אירנה יוצאת מבילוי בקולנוע, והרחוב המוכר, שבו "פסעה כל חייה כמעט… לפתע זר לה. גם הלילה אחר… מרחוק חורכות להבות גבוהות את הרקיע. בניינים שלמים עולים באש… אירנה נסוגה אל רחובות צדדיים… מדלגת מעל ספר גדול, חרוך למחצה ומעלה עשן. בכריכתו מוטבעות בזהב אותיות בשפה שהיא לא מכירה… עולה בדעתה שכבר ראתה אותיות דומות בספרים בביתה של סופי…". היא חומקת בין החצרות עד שהיא מגיעה אל ביתה ומתקלחת שעה ארוכה, "אבל הרטט שאחז בה אינו עוזב…".
ששת בתי הכנסת בעיר קלן עלו באש במשך הלילה. בבוקר אירנה רוכבת על אופניה לבית הספר. היא לא ראתה "את בני האדם שהוכרחו לטאטא את שברי הזכוכית שכיסו את המדרכות…", וגם לא את האנשים שהוכו והושפלו ברחובות. "היא גם לא יכלה לראות איך החל הגירוש, בטפטוף קטן של אנשים צועדים בשתיקה בתהלוכה מוזרה… נושאים מזוודות, תרמילים ותיקים… על חולצותיהם טלאי שעליו רקומה האות J". באותו יום חברתה סופי לא מגיעה לבית הספר. איש לא ידע למה. אחרי הלימודים הולכת אירנה לביתה והוא ריק מאדם.
"שמינית יהודי"
האירועים רודפים זה את זה. ב־1 בספטמבר 1939 פורצת מלחמת העולם השנייה. המנהל שאאפ ואשתו האנגלייה עוזבים את גרמניה. באותו זמן מגלה וילי, אביה של אירנה, שלימודי התיכון של בתו, שהוא סירב לשלם עבורם, לא מומנו ממלגה עירונית אלא מכיסם הפרטי של שאאפ ואשתו. הגילוי הזה, וההחלטה של אירנה ללמוד משחק, "מקצוע שאין בזוי ממנו", פוגעים בגאוותו: מי יודע מדוע המנהל שאאפ מימן אותה ומה היא נתנה לו בתמורה, שואל וילי את עצמו. ועכשיו היא רוצה להיות שחקנית תיאטרון! בחברה הבורגנית ההגונה נחשב המשחק בתיאטרון, ובייחוד בעבור נשים, למשהו שעולה רק במעט על העיסוק בזנות. אירנה מתעקשת, ואביה מגרש אותה מהבית: "זה בית מכובד ויש פה ילדה קטנה", הוא צועק ומצביע על אחותה לילי, "אני לא אסכים שתשחיתי גם אותה… יש לך עד הבוקר", הוא מודיע.
אירנה עוזבת את הבית, ובסיוע סודי של אימה היא מסיימת את בית הספר לתיאטרון. אבל בנובמבר 1940 היא נשלחת ללשכת גיוס. "היא באמת פטריוטית אמיתית ושמחה להביא תועלת. אבל צבא? אולי יש אפשרויות אחרות?" – "כן", אומר לה החייל בלשכת הגיוס, "אפשר להתנדב לשירות לאומי". הוא מפרט את האפשרויות. למשל "התנדבות לשרת בביתו של קצין גבוה, ברוך ילדים, שאשתו זקוקה לעזרה במשק הבית". אירנה שמחה. היא יכולה אפילו לבחור היכן לשרת, ואם יהיה לה מזל היא תשובץ בעיר שיש בה תיאטרון מקצועי.
כך היא מגיעה אל ביתו של קצין הגסטפו גוטמן, הממונה על האזור. יש לו שלוש בנות, ואשתו ובנותיו מקבלות אותה בחמימות. היא הולכת איתם לכנסייה בימי ראשון וחוגגת עם הקצין גוטמן וחבריו מהגסטפו את יום ההולדת של "אדולף היקר". כאשר שנת השירות מסתיימת, אירנה – מצוידת בהמלצה של הקצין גוטמן – מתקבלת לתיאטרון המקומי. היא גם מוצאת חדר בביתה של גברת שפיגל – חדרה של שחקנית שסולקה מהתיאטרון על ידי השלטונות, ושאירנה קיבלה את התפקיד שלה.
גברת שפיגל היא בעלת בית חטטנית אבל גם נדיבה. היא פותחת באֵדים את המכתבים שמגיעים לדיירים וקוראת אותם, מתחקרת את אירנה על משפחתה וחייה, וגם מדווחת לה על שאר הדיירים ולא שוכחת לציין שרובם חברי מפלגה, כמוה. היא מספרת לה על השכנים ממולה, משפחת שוורץ, ש"לא בטוח שהם חברי מפלגה אבל הם נחמדים מאוד ומשלמים בזמן", ויש להם בן צעיר, צייר. אירנה אינה מתעניינת. לפניה משימה דחופה יותר: להשתלב בתיאטרון המקומי. אבל באחד הימים, אחרי ההצגה, היא מגיעה לחדרה ושומעת מבחוץ צעדים כבדים ונקישות בדלת. זוהי דלתה של משפחת שוורץ. בני הזוג הם נוצרים מהורים יהודים. לפי חוקי הגזע הם נחשבים ליהודים, ושוטרי הגסטפו באו לקחת אותם. אבל בנם הוא "שמינית יהודי", ולכן הוא לא צריך ללכת עם הוריו.
אירנה המומה. "אלה היהודים הראשונים שלה וזה לחלוטין לא מה שציפתה לו… היא מחפשת אך לא מוצאת שום דבר יוצא דופן או שונה. כאילו מדובר בסתם אנשים. שום רמז לניבים מפותחים, קרניים או טפרים… היא זוכרת כל מילה שנאמרה ונכתבה על בני הגזע הזה. שכולם יצורים מהגיהינום, עלוקות ומרעילי בארות. זה מה שאמרו בבית הספר, בתנועה, בעיתונים… פתאום פקות ברכיה. היא נזכרת בכאב בפעם האחרונה שראתה את הַנְס (הנער המפגר) ברכב הגסטפו. נעלם – לעד… אבל היא מגייסת את כל כוח רצונה ומחליטה לא לחשוב על זה לעת עתה…". ימים אחדים אחר כך, ברחוב, אירנה רואה קבוצת נערים שמתעללים בשוורץ הצעיר. הם קוראים לו "שמינית" וסוקלים אותו באבנים. היא עוזרת לו להגיע לדירתו, ומעכשיו היא דואגת להביא לו מדי פעם מרק חם לאכול. שוורץ "משתגע מדאגה. מאז שהוריו נלקחו – הוא לא שמע מהם דבר. אירנה מנסה לעודד אותו: הרי הם בידיים גרמניות, הם בוודאי זוכים ליחס סביר… כמה רע זה יכול להיות?"
הפתק שלא נמסר
נקודת המפנה הממשית חלה אצלה במאי 1942. הצגת התיאטרון התקיימה סוף־סוף ללא הפסקות חשמל או תקלות. אבל לאורך ההצגה, מאחורי הקלעים, מסתובב "צל אדם", כחוש ואפור פנים, לבוש מדים. אבוד ותועה. האיש אומר שהוא מחפש את אשתו. כשהיא מגיעה היא מהססת לרגע, אך מאשרת לבסוף שהוא בעלה. היא כמעט שלא הכירה אותו: הוא כל כך הזדקן, איבד ממשקלו והשתנה. האיש מתמוטט ופורץ בבכי קשה. מרוסק, הוא חוזר ואומר "לשם אני לא חוזר. מצידי שיירו בי…". שוב ושוב הוא פורץ בבכי וחוזר על דבריו, אחר כך הוא נרגע מעט ומתחיל לספר על בוכנוואלד. "על גיהינום עלי אדמות, על אסירים מורעבים… על ילדים שגופם הושחת, על אישה שמצליפה בנשים הרות בשוט… ועל עצמו. איך הוא ממלא תפקיד בגיהינום הזה, שומר שאף אסיר לא יברח… אירנה נסוגה אל חשכת הבמה. המחשבה שקיננה כל העת בפאתי מוחה ושאירנה סירבה להבין, התפוצצה כעת בתוך ראשה כמו זיקוקים…". היא יודעת שהאיש דיבר אמת, "ויודעת גם שכשתוכל, כשהמלחמה תסתיים, היא תעזוב את גרמניה שלא על מנת לשוב. היא לא תוכל לעמוד על במה ולחלוק את רגשותיה עם בני עמה הרוצחים, שידיהם מגואלות בדם…".
בינתיים היא חשה צורך נואש להימצא בין ידידים. היא הולכת ליער, שם גילתה מחנה של צוענים והתיידדה איתם. עכשיו, במצוקתה, היא מבקרת אצלם שוב ומגלה שאחת הנשים נורתה על ידי החיילים. היא שואלת במה אפשר לעזור, והם אומרים שדרוש להם מישהו שיעביר מדי פעם מעטפות או פתקאות קטנות לכתובת כלשהי בעיר. היא לא צריכה לדעת מה כתוב בניירות, למקרה שתיתפס. אירנה מעבירה את המעטפות ליעדן, ואת הפתקאות היא מחביאה בתליון צדף שתלוי בשרשרת לצווארה מאז הילדות. בפעם הבאה שתגיע ליער תהיה עדה לחיסול הצוענים ביריות עד האחרון. פתקה אחת שלא הספיקה למסור תציל אותה בסופם של טלטולים רבים וסכנת חיים, ותפתח לה שער לחיים חדשים בארץ ישראל, עם הקצין הבריטי־ישראלי ששבה אותה בסוף המלחמה, יוסף פורת.
ספרה של ליטל פורת גדוש בפרוזה דייקנית לפרטי פרטים, על סף הפיוט. עם רוח וגשמים, נופים ואווירה, ותיאורי סביבה ואנשים. היכולת שלה לרדת לעומקם של אנשים ורגשות היא מרשימה, וסגנון הכתיבה נדיר. הקריאה בספר מחייבת אורך נשימה ופּנִיוּת שלמה. סבלנות לפרטים ונכונות להיכרות מעמיקה והזדהות עם הדמויות הרבות, וצעידה קשובה וסבלנית בעקבותיהן במסען הארוך בנסיבות קשות ורעות.
לאחר השואה התרכזו הדיונים על אודות הגרמנים והשואה בשאלת האחריות: מי יזם ונתן את ההוראות ומי ביצע אותן. וגרמניה אכן הכירה באחריותה לשואה. אבל נותר עוד סעיף לשאלה, שרק לאחרונה החלו לתת עליו את הדעת – סעיף הידיעה: מה ידעו הגרמנים ומה עשו עם הידיעה, לטוב ולרע. סיפורה של פורת על קורותיה של ילדה אחת בגרמניה, מספק, במכוון או לא, גם כמה תשובות לשאלה הזאת.
