ההקנטות קטנות, בדיחות פרטיות וּויכוחים בלי הנחות שזורים באינטראקציה הכובשת של האחים הרוש. המפגש ביניהם כל כך קולח שלרגע נדמה שאנחנו על הספה בסלון של ההורים, ולא בשיחה רצינית על המופע המשותף החדש שלהם.
הם גדלו בדימונה המדברית, שלושה מארבעה בנים. יגל (38) נשוי ואב לחמישה מצור־הדסה, ראש בית המדרש לפיוט של "כולנה", מנהל תזמורת המקאם של דימונה מוזיקאי, משורר ומלחין. אוריה (32) נשוי ואב לשלושה מבית־זית, מוזיקאי, מורה למוזיקה ומופיע עם האלבום שלו "בגעגועי". ועודד (36) נשוי ואב לארבעה, "ואני הכבשה הלבנה בבית והיחיד שנשאר בדימונה".
למה הכבשה הלבנה?
"מגיל קטן קראו לי משתכנז. כשהיינו בטיול למרוקו המציאו לי כינוי 'אומברני', שזה אומר זר. כאילו מבחוץ. כאילו אני לא באמת קשור. זה היה בצחוק אבל גם הגוונים שלי לא כל כך עוזרים לי להשתלב במשפחה".
אוריה: "השתזפת עם השנים, תדע לך".
עודד: "אני עובד על זה. בכל אופן, אני כותב ומגיש בכאן 11, וסמנכ"ל של עמותת 'דרך עמי' להעמקת זהות יהודית על שם עמנואל מורנו".
שלושתם עסוקים ביצירה ורגילים לאור הזרקורים, אבל רק עכשיו התחברו ליצירה משותפת. המופע "ידידי השכחת", הוא התוועדות משותפת עם סיפורים מבית אבא לצד ביצועים מחודשים לפיוטים וניגונים.
"האמת, מלא אנשים כתבו לי הודעות שהם בטוחים שזה בזכותם", אומר עודד. "שפעם הם אמרו לנו על זה משהו. כנראה כולם צודקים. כנראה כל אחד נטע את זה מתישהו. האמת, אין יותר מדי קשר בין תחומי היצירה שלי לשלהם. הם מנגנים ביחד ויש להם הרכבים משותפים אבל אני לא קשור. כל עולמות היצירה שלי הם בתקשורת בכלל, אבל אנשים אמרו 'רגע, אותך אנחנו מכירים מפה ואותו אנחנו מכירים משם, למה אין לנו את זה בכרטיס אחד?'"
בפועל מה שהניע אותם ליצור את המופע היה פרק בסדרה של עודד בכאן 11, "קול התור", שנגעה בפרשות השבוע מזווית אקטואלית. "לקראת שבת וילך, שמתעסקת בשירה ותשובה, הצעתי שאראיין את אחי", עודד נזכר, "זה ישב בול כי השירה היא זו שהחזירה אותו בתשובה". אבל בתאגיד לא אהבו את הרעיון. "אמרו לי, תקשיב, אנחנו תאגיד שידור ציבורי, זה גבולי שאתה נותן עכשיו במה לאחיך. אבל אז דווקא הבמאי אורי גרודר רצה את הסיפור. הוא אמר וואלה, זאת הזדמנות לראות את שניכם על המסך – דווקא יש לזה קטע".
הם לא ממש ידעו על מה הם הולכים לדבר בפרק אבל המצלמה נדלקה והקסם קרה: "פתחנו שם דברים שגם ביני לבין יגל לא פתחנו אף פעם. על התקופה שבה יגל לא היה דתי ואיך זה השפיע על מערכות היחסים במשפחה. אתה מצפה שכשתפתח משהו זה קודם כול יהיה בסיטואציה אינטימית וכשתרגיש בנוח, תצא איתו החוצה. אבל דווקא כשהמצלמה נדלקה, משהו השתחרר. ובאמת אחרי השידור הגיעו המון תגובות והיו מאות אלפי צפיות. הרבה אנשי חינוך כתבו לנו שזה מעמת אותם עם נקודה שהם לא היו ערים לה או מישהי שהבן שלה חזר בשאלה ופתאום זה חיזק אותה לקבל את הדרך שלו. אנחנו היינו עסוקים בשיח של אחים והצופה ראה בו בכלל שיח של תשובה, של סבלנות, של חינוך, של כבוד למסורתיות – כל אחד למסורת שלו. ואז אמרו לנו שוב ושוב, וואו, תעשו עם זה משהו".
אוריה, הם הפכו לסלבים בעקבות הסרטון, ואיפה אתה?
"הוא (מצביע על עודד) התקשר אליי".
כמו אח טוב, עודד מוסיף: "נתקענו בלי נגן, לא הייתה ברירה".
עודד: "אנשים מפחדים ממחלוקת אבל היא הזדמנות לקרבה, אתה יכול לשמוע על מלא בתים שהתפרקו שלא היו בהם ריבים בכלל, לא היו צעקות אבל גם לא היו שם חיים"
אוריה: "אלה תכנים שאני עסוק בהם, הדיאלוג עם הבית, עם תשובה וניגון. יש דבר ידוע שחזרה בתשובה זה תהליך של הלוך וחזור כל הזמן. הרבה פעמים שואלים 'האם אתה מתחרט על מה שעשית?', ואנשים אומרים 'לא, כל מה שעשיתי הוביל אותי למה שאני היום'. אז אני כל יום מתחרט על אלף דברים שעשיתי. ואני חושב שהחוויה הכנה הזאת עוברת בינינו ואל האנשים, זה סיפור אמיתי ואישי שאנשים מזדהים איתו".
סיפור המסגרת שמלווה את המופע קשור לחזרה בתשובה של יגל, שבגיל 13 בעט בכל המסורות של הבית. "זה סיפור שלם של איך חזרתי לשמירת מצוות ולאוצרות התרבותיים שהיו כנוסים גם אם לא בבית עצמו אז בבית התרבותי הרחב. ומה שהחזיר אותי הביתה הוא דווקא צלילים וניגונים, משהו בפואטיקה של השירה שהסתובבה בבתי הכנסת ובשולחן שלנו. אני יצאתי החוצה בעקבות טענות פילוסופיות כבדות משקל וחזרתי לא כי קיבלתי עליהן תשובה, אלא מתחושה של ניגון".
הוא היה סטודנט חילוני לפילוסופיה באוניברסיטת בן־גוריון, כשבמסגרת של סטודנטים מוזיקאים שלחו אותו למשימה לאתר פיוטים נשכחים כדי לחדש אותם עם אמנים מוכרים. "חבר אמר לי 'איך חקרת מוזיקה טורקית ופרסית, אבל את המוזיקה שלך אתה לא מכיר. עזוב מה אתה חושב על כל מה שיש שם, לך לבית כנסת ברמה של מוזיקאי – זו יושרה מוזיקלית לבדוק מה יש לך בבית'".
בליל שבת חורפי אחד יגל קם והלך לשמוע את שירת הבקשות בבית הכנסת של סבא שלהם. "זו הייתה תקופה שבתי כנסת לא היו מקום הבילוי המועדף עליי", הוא מספר, "אבל קרה לי שם ממש היפוך הלב. נכנסתי ושרו פיוט של רבי ישראל נג'ארה, השילוב של המילים והלחן יחד עם החזרה לבית הכנסת והשעה המאוחרת. יש משהו בשעה הזאת שאתה מאוד רפוי, אתה מתעורר לתוך השירה הזאת. והכול קרה. אמרתי לעצמי, איך הסתירו ממני שפה כזאת. הכרתי דברים דומים מהמסורות הסוּפיות ומהמסורות המיסטיות של האסלאם ופתאום ראיתי שזה מפעפע במסורות שלנו. האמת היא שהתגובה הראשונית הייתה בהלה מוחלטת, יצאתי מבית הכנסת ולא חזרתי לשם איזה שנה".
ממה נבהלת?
"הייתה לי שם ממש חוויה חזקה, עם בכי ודמעות, חוויה שלא הייתי מוכן אליה. היה בי משהו שידע שאחרי דבר כזה הדרך חזרה נסללה. זה גם מאוד מעניין שלפעמים ויכוחים נוקבים – והיו לנו לא מעט ויכוחים – לא נפתרים בטענות, יש איזה ניגון שפתאום פותח".
עודד: "אנחנו מגיעים מהנגב, שם יש אדמת לס, במקור זה לא בעברית אבל הלבישו על השם ראשי תיבות 'לא סופגת'. אי אפשר להשקות חזק בנגב, האדמה נאטמת ואז לא עלינו יש שיטפונות. לכן הטפטפות הומצאו בנגב. וזה מזכיר את מה שיגל אומר, בוויכוח מטיחים מים על האדמה בעוצמה, ההוא אומר טיעון ואתה משפריץ לו טיעון חזק נגד והוא נאטם. וטפטפות הן כמו ניגון: לא מילים שחוצבות, לא זרם חזק לפרצוף, אלא ניגון שנכנס לאט־לאט. ורק ככה זה יכול לעבוד".
אוריה: "פעם עשינו ערב לזכר מאיר אריאל, ותרצה אלמנתו סיפרה ששאלו אותו 'למה אתה לא משורר, הרי המילים הן הסיפור שלך'. הוא אמר שמילים בלי מנגינה הן ערומות, למילים לבד אין אחיזה. וללחן יש יכולות להמתיק, גם כשבן אדם מביא את המילים הכי אינטימיות שלו ולפעמים הכי כעוסות, המוזיקה מרככת אותן, נותנת להן להישמע".
יגל: "זה עולה גם בהתוועדות שלנו. אידיאולוגיה היא לא חזות הכול. אנחנו מאוד אחוזים עליה והיא חשובה, וחשוב גם לקדם מדיניות, אבל זה לא הכול. והסיפור פה בארץ לא מתמצה בקרב בין אידיאולוגיות. יש עוד קומות שמלאות במשמעויות עמוקות. ניגון לפעמים חושף את הקומות האלה, עם שירים שמספרים סיפור משותף מעבר לאידיאולוגיה. המילה הזאת היא 'אי־דיאלוג' – אין בה אפשרות לדיאלוג לשיח שמגיע מתוך רמה מסוימת של סימפטיה, שיש לנו סיפור משותף. והתגובות החזקות למופע מגיעות כי אנשים רוצים שיזכירו להם שיש משהו מעבר".
החיבור בין האחים בשיח פתוח על הבמה גם דורש מהם לשמור על הגבולות אחד של השני. "שאלתי את יגל אם הוא מתחרט על איזו חוויה", עודד נזכר, "הוא ענה שכן אבל שהוא לא יפרט אותה. בסוף, עם כל הרצון לשתף בתהליך שעברת בבית, לא רק הפיזי, בכלל בבית הגידול שלך, אתה רוצה גם לשמור עליו. אתה רוצה לדעת שאתה מכבד את ההורים שלך כי לפעמים אם תפרט בפומבי את התהליך שלך, אתה עלול לא לכבד אותם".
יגל: "במוזיקה ישנו תמיד הפרדוקס הגדול של המסורות. אנחנו מתעסקים עם מוזיקה מסורתית ונשענים על העבר. למשל יש לי אלבום שיוצא עכשיו, 'כתר מלכות לאבן גבירול', שהוקלט במופע בפסטיבל העוד הבינלאומי בניהול של אפי בניה ובהפקת בית הקונפדרציה, וכולו מורכב מלחנים חדשים לפיוטים של אבן גבירול – ובעבודה עליו הרגשתי איך מצד אחד הייתי חייב להיות מחובר למסורת ומצד שני המסורת עם כל העוצמה שלה יכולה לבלוע אותך, ברמה שאתה כלום בתוך הדבר הזה, ומזווית אחרת אם אתה יותר מדי מחדש אתה כבר כותב משהו אחר. צריך להיות מאוד יצירתי ביכולת שלך לנסח מחדש דברים".
עודד: "לאחוז יד אחת בעבר, יד אחת בעתיד. זה מתח חי, אני מרגיש שאני חי אותו כל הזמן".
אתם רגילים ליצור בנפרד. מה יצירה משותפת עם אחים מביאה?
יגל: "יש משהו אחר עם אחים. קודם כול, אנחנו רגילים לחשוב על אחווה במובן של חיבור אבל המקרא רוצה להגיד שאחווה זה דבר מאוד מורכב. המצב הסטנדרטי של אחווה הוא מחלוקת".
אוריה: "כשאני מחפש תשובה אמיתית אני ארים טלפון לעודד – אני יודע שהוא לא חוסך מילים. לאו דווקא אקבל תמיכה עיוורת, אבל אני יודע שהמילים אמיתיות ושהוא רוצה את טובתי באמת".
יגל: "זה הסיפור, האחווה יושבת על מחלוקת, ולפעמים מחלוקת מאוד עמוקה".
יגל: "הישראליות אומרת לנו, 'חסר לנו: קצת שמח, קצת פיוטים, את זה תמלאו'. כמו תבלין שחסר באוכל. אבל היא לא תגיד למשל, 'אנחנו מתפרקים מהפסיקות ההלכתיות שלנו ומקבלים את הרב משאש'"
עודד: "אנשים מפחדים ממחלוקת אבל היא הזדמנות לקרבה, אם היא נעשית באמת. אתה יכול לשמוע על מלא בתים שהתפרקו שלא היו בהם ריבים בכלל, לא היו צעקות אבל גם לא היו שם חיים. אין סכין מתחדדת אלא בירך חברתה. זאת הזדמנות לצמוח, אנחנו רואים את זה ברמה הלאומית וגם ברמה הבינאישית, בין האחים. בסדרה שאני עובד עליה בכאן, 'תרגיל בחיבור', אני מפגיש בין אנשים מקצוות העם, וגם שם המטרה היא לראות איך אפשר לדבר ולא להסכים ובכל זאת לסיים בחיבוק. ויש עוד נקודה: אוריה ויגל הם המרכז בהופעות שלהם ואני המרכז בסרטונים שלי. כשאתה במרכז אתה יכול לבחור איזו דמות אתה רוצה לגלם – אבל זה לא יכול לעבוד כאן. כאילו, אתה יכול לעבוד על 500 אנשים בקהל, אבל על אח שלך אתה לא יכול לעבוד, הוא היה איתך בחדר".
אוריה: "אמנים חולמים להביא כנות ביצירה, אבל באמת יש הרבה מסכים וקשה להגיע לשם. אבל כאן יש פרטנר מולך שעוזר לך להפיל את המחיצות האלה בצורה טבעית".
עודד: "לפחות כמה מהן".
אוריה: "לא את כולן. לא צריך להגזים".
טריגר נוסף להרכבת המופע בפועל היה טלפון שקיבלו האחים לקראת כנס של מורי החמ"ד. אחרי סרטון ההכתרה בעל הניחוחות הגזעניים של אולפנת חורב, הוחלט להוסיף תכנים שמנגישים את המסורתיות, וכך הגיעו אל האחים הרוש. "הם אמרו שמופע כזה יכול להיות תשובה הולמת ומכובדת", עודד נזכר, "שהם באמת רוצים להנכיח את כולם בכבוד. אגב, כשמי שהזמינה אמרה את זה, עוד לא היה מופע. היא האמינה, על סמך ההיכרות שלה איתנו, שנוכל להביא תיקון לנזק שעשה הסרטון".
יגל: "אחת התגובות הכי חזקות שהיו אחרי המופע הראשון מול אנשי החמ"ד הייתה שסוף־סוף יש תכנים כאלה. זה הפתיע אותי: מה, עד כדי כך לא נוגעים בזה? גם בסיפור של הסרטון בחורב, אני מניח שהבנות עשו סרטון בתום לב, והתגובה הייתה יותר משמעותית. אנשים אמרו רגע, זה מהדהד, משהו שבאמת קיים".
עודד: "אני דווקא לא מקל ראש בהומור. הסאטירה של ארץ נהדרת משפיעה על מדינת ישראל יותר מהמהדורה המרכזית שמשודרת שעה לפניה. אין לי כעס חלילה כלפיהן, הצחוק הזה חשף נקודה מאוד אמיתית שקיימת כנראה בעיניים שלהן. דווקא הצחוק מאפשר להוציא אמת".
יגל מסביר שאחד הדברים שהתבהרו שם הוא שהתרבות המזרחית מקבלת מקום מאוד מוגדר בציונות הדתית, מסתכמת בכמה פיוטים, סליחות ומימונה. "אני מאוד מאמין בעולם של הפיוט, אבל חשוב להבין שהוא תפיסת עולם, הוא מחובר לעוד מקומות ומקורות. צריך לשים לב שזה שפינו מקום לפיוט לא ישאיר את כל התרבות בפינה, ובזה יגידו: הנה, הקול של המודר חזר לתפקד. כי לקול הזה יש עוד הרבה לתת. לשיבה אל המודחק יש עוצמות אדירות, כשהוא חוזר זה כמו איזה צונמי. ואחת הטקטיקות להתגוננות, כמובן לא מכוונת, היא שהתרבות המרכזית נותנת לו מקום מאוד אנקדוטלי ואז הוא לא בולע אותה. ולכן אני חושב שהתרבות המזרחית בתוך הישראליות מקבלת חיבוק דוב מאוד־מאוד מוחץ.
"הישראליות אומרת, אנחנו עדיין התרבות המארחת ונגיד לכם מה חסר לנו: חסר לנו קצת שמח, חסר לנו קצת טקסטים מדהימים של פיוטים, אז את זה אתם תמלאו. כמו תבלין שחסר באוכל. אבל היא לא תגיד למשל, אתם יודעים מה? אנחנו מתפרקים מהפסיקות ההלכתיות שלנו ומקבלים את הרב משאש כפוסק של הציונות הדתית, שזה הדבר הכי מתבקש מבחינה השקפתית".
עודד קוטע אותו: "לא, אני לא רוצה שיוותרו על מישהו אחר, רק שיקבלו גם אותי. זהו. הרגשתי את זה כשהגעתי למכון מאיר אחרי הצבא. ידעתי בשכל שאני רוצה ללבוש ציצית אבל הלב לא היה שם. ניסיתי ללמוד את ההלכות, אולי זה יעורר לי את הלב. לא קרה יותר מדי. ואז דיברתי על זה עם אחד הרבנים שאמר לי תקשיב, התהליך של התשובה הוא בהדרגה וזה בסדר גמור. שים ציצית עם פתילות בפנים ולאט־לאט אתה תראה שתרצה להוציא".
מה שעודד לא ידע אז הוא שספרדים נוהגים תמיד ללכת עם פתילות בפנים. "בהתחלה שמתי ציצית בפנים מבושה. חשבתי 'אני לא שם, אני לא בן אדם עם הציציות בחוץ'. והיום אני מכניס את הציציות מגאווה כי אני יודע שלי יש מסורת שבאה ואומרת שלא נהגנו להוציא, הרב משאש כותב אפילו שזו עזות להוציא. פתאום הבנתי שיש פה מישהו מולי שלא מבין את הדופק שלי. אם הוא יצר מדרג של בלי ציצית, עם ציצית אבל בפנים, ועם ציצית בחוץ זה יותר, אז אני בשלב ביניים. ולא רק אני, כל הספרדים בשלב ביניים. וזה מבורות, כי הוא לא בן אדם רע חס וחלילה. אבל זו תודעה שנוצרה כאן, שהספרדיות או המסורתיות הן פחות חזקות או מדויקות. יש מדרג: חילוני, מסורתי, דתי, חרדי. בשיח שלנו מסורתי זה אחד שעושה קידוש ואז הולך למשחק של בית"ר, נכון? אני רוצה להגיד שלא, יש מסורתיות שהיא בפני עצמה והיא יכולה להקפיד קלה כבחמורה. ומה שיגל אומר, ואני חושב שזה מה שצריך להיות במציאות מתוקנת, אני לא מוכן להיות תבלין בסלט, אני רוצה להיות מרכיב בסלט".
אוריה: "התרבות הישראלית מבוססת על השפעות. בהתחלה רוסיות, ובהמשך אמריקניות ובריטיות, זה בסדר שיש גם השפעה של מוזיקה ערבית"
יגל: "אני לא רוצה להיות בסלט".
עודד: "אני ממש רוצה להיות, כי אם יש פה פאזל שהתפוצץ לאלפי חלקיקים אחרי מרד בר כוכבא ועכשיו הוא חוזר, אז יש חתיכה ועוד חתיכה ועוד חתיכה, אני לא רוצה להיות לא המסגרת ולא המסמר אני רוצה להיות חלק שווה בתמונה הכללית".
יגל: "הרבה פעמים מדברים על זה במונחים של מזרח ומערב, קול שולט וקול מודחק – יחסי כוח כאלה. אני אומר רגע, זה לא עניין של כוח, מדובר באוצרות של העם היהודי, זה לא קשור רק אליי. אם הקול הזה לא מונח על השולחן זה הפסד של כולנו. משהו בנו חסר. אם ראש הלכתי מסוים לא נמצא, אנחנו עם פחות כלים לטפל בסיטואציה. זה לא קשור להיכן אותם דברים השתמרו".
יש קול מזרחי שמדבר על ערביות יהודית, על חשבון הישראליות.
עודד: "ערבים בארץ זו מילה טעונה אבל אנחנו גדלנו עם ערבית באוזן, היא לא מפחידה אותנו. אום כולתום שרה לנו בסלון ואני מרגיש חופשי להיכנס לכפרים בדואיים".
יגל: "אנחנו קודם כול יהודים. אבל מואזין יכול לעורר אותי, אני נהנה לשמוע אותו. באלול אני הרבה פעמים קם לסליחות בעקבות המואזין. פעם לימדתי בישיבה המוזיקלית כינור דוד בעטרת, לימדתי תורת המקאם ובכל פעם שהיה מואזין היינו עוצרים את השיעור ומנתחים את המקאם של המואזין".
עודד: "כן כואב לי שכשיש עיד אל־פיטר או עיד אל־אדחא, אני רואה את כל החברים מהצד השמאלי של המפה מתרפקים על זה ומאחלים רמדאן כרים ורואים בזה דבר יפה, וכשמגיעה המימונה השיח הופך להיות רדוד לגמרי. הייתי רוצה שאת הערגה וההערכה שיש למסורת הערבית תהיה גם למסורת היהודית מארצות ערב. אנשים שמגיעים אלינו למימונה פתאום לא רואים מופלטה ופוליטיקאים אלא את יגל ואוריה יושבים ומנגנים שעות ומסבירים על המימונה, יש שם עושר תרבותי".
אוריה: "יש משהו בניסוח בתרבות הישראלית שמבוסס על השפעות. אם זה בתחילת ההתיישבות אפשר לראות השפעות רוסיות כבדות, אחר כך השפעות אמריקניות של פופ ובריטיות של רוק וזה בסדר שיש גם השפעה של מוזיקה ערבית, שגם היא תחלחל בפנים.יש לתרבות הזאת הרבה מה לתרום".
