בענפי הספורט שהתקדמו מאוד בישראל בשנים האחרונות, בולט במיוחד ענף השחייה. אחרי תקופה ארוכה של דשדוש במים הרדודים ותוצאות מאכזבות במעמדי שיא כמו אולימפיאדות ואליפויות עולם, מצליח הדור הצעיר של הענף לקבוע פסגות חדשות ופותח את האפשרות לחלום על הישגים שמעולם לא היו כאן. אחד השחיינים המצטיינים בישראל כיום הוא גל כהן־גרומי, שלפני מספר שבועות קבע היסטוריה מקומית כשהפך לישראלי הראשון שהעפיל לגמר אליפות העולם, במשחה ל־100 פרפר.
"כשהגעתי ליפן לא ציפיתי לעלות לגמר, אבל גם לא פחדתי לחלום. ידעתי שאני יכול לקבוע את הקריטריון האולימפי במקצה, וזה כל מה שעבר לי בראש בשלב המוקדמות", מספר כהן־גרומי שקבע לבסוף שיא אישי של 51.61 שניות במקצה הראשון והבטיח לעצמו מקום במשחקי פריז בשנה הבאה. "הבטחת הקריטריון הובילה אותי לעלות לחצי הגמר עם סוג של חופש, בלי לחץ ובהבנה שאין לי מה להפסיד. התרגשתי והייתי סקרן מה אצליח לעשות, כשאני מרוכז כל־כולי בשחייה".
כהן־גרומי החזיר לעצמו את שיא ישראל בחצי הגמר, כשנגע בקיר הסיום בחצי לאחר 50.98 שניות. זאת, כחודש וחצי בלבד אחרי שאיבד את השיא לתומר פרנקל – שיאן ישראל ב־100 ו־400 מטרים ואלוף אירופה לנוער בעבר. התוצאה החדשה העלתה אותו לגמר כאחד משמונת הבכירים בעולם השנה ב־100 פרפר.
"לבחור סגנון שחייה זה קצת כמו בהארי פוטר, שאתה בוחר שרביט והוא בוחר בך. במקרה שלי אני ממש מרגיש בנוח לשחות פרפר, אני אוהב את התנועה הגלית הזו ושוחה ככה גם כשאני בים"
"כשנגעתי בקיר וראיתי את התוצאה הופתעתי מאוד, כי לא ידעתי שיש בי יכולת לקבוע זמן כזה. זה היה רגע חזק מאוד. אחר כך ראיתי שסיימתי שלישי במקצה ושיש לי סיכוי למקום בגמר. תומר פרנקל הוא האחראי לעובדה ששחיתי בצורה כזו. הוא כישרון גדול ושחיין ענק. אנחנו חברים טובים ואני מעריך אותו מאוד, ולשמחתי יצרנו מעין מעגל, שהלוואי שהוא אינסופי, שבו אנחנו מצליחים לדחוף זה את זה לקצה ובכל תקופה אנחנו רואים את הקפיצות המקצועיות אצל כל אחד מאיתנו. הוא שוחה במכללת אינדיאנה ובמפגש בין המכללות שלנו (כהן־גרומי לומד באוניברסיטת מישיגן, ד"מ) בשנה החולפת הוא פשוט פירק אותי ואז שבר את השיא ב־100 פרפר, ועכשיו אני עשיתי קפיצה קדימה".
בגמר עצמו סיים כהן־גרומי במקום השמיני והאחרון, רחוק משיאו החדש ובתוצאה של 51.32 שניות בלבד. "זו הייתה הפעם הראשונה שלי במעמד כזה לבד, בניגוד למעמדי גמר שהגעתי אליהם עם נבחרת השליחים, שם הלחץ מחולק בין כולם, כאן הכול היה עליי ופשוט לא הצלחתי לישון בלילה הקודם. המחשבות עטפו אותי וניסיתי להבין עם עצמי איך אני יכול לעשות את הכי טוב שאפשר. לפני שיצאתי לדרך במקצה הגמר התרגשתי מאוד וזה כנראה הוציא אותי קצת מריכוז, ובניגוד גמור למה שאני עושה בדרך כלל, במטרים האחרונים הבטתי קצת לצדדים וכך איבדתי פוקוס. בשנה הקרובה אני עומד להשקיע עבודה מקצועית ומנטלית שמקרה כזה לא יחזור".
כהן־גרומי גם היה שותף לגמר עולמי נוסף, הפעם קבוצתי: 100 מטר חופשי כפול 4, שסיים במקום השביעי עם תומר פרנקל, דניס לוקטב ורון פולונסקי, שקבעו גם שיא ישראלי חדש בשלב המוקדמות. הוא סיים אליפות נהדרת עם מקום עשירי קבוצתי ב־200 מטר חופשי כפול 4 ומקום 20 במקצה האישי ל־200 מטר מעורב.
"האליפות כולה הייתה ניסיון טוב בשבילי, מבחינה אישית וקבוצתית, למדתי הרבה להמשך. בסוף כתבתי לעצמי את המסקנות ולהבא אעשה דברים טוב יותר, גם בהיבטים יומיומיים יותר, של איך לישון ומה לאכול".
אתה נהנה מההד התקשורתי סביב ההישג שלך?
"זה מאוד נחמד ששמחו על ההישג והשחייה עצמה מקבלת חשיפה, אבל אני באופן אישי פחות אוהב את זה. אין לי חשבונות ברשתות חברתיות ואני משתדל להתרחק מהעולם הזה. לי נחמד לעשות את שלי ולא יותר מזה".
מהן הסיבות לפריחה בענף השחייה הישראלי?
"אני חושב שזה מתחיל קודם ממזל שיש לנו דור מאוד כישרוני שרוצה לתת מעצמו הכול, דור שבגיל 15־16, זכה להתאמן עם מאמנים זרים כמו לוקה גברילו מקרואטיה ודיוויד מארש מארצות הברית, שהכניסו מקצוענות לענף ולימדו אותנו איך העולם שוחה, מה שהפך אותנו להרבה יותר טובים. מגיל 15 כבר ביליתי חצי מהזמן שלי בחוץ לארץ בתחרויות ומחנות אימונים, שחיתי לצד אינספור שחיינים מרחבי העולם, למדתי המון וזה שיפר אותי בצורה קיצונית".
התחושה שלכם היא שכרגע אתם כבר לא מסתפקים רק בהופעה במעמד בכיר?
"לחלוטין. בשיחת קבוצה לפני האליפות ביפן אמרנו זה לזה שאנחנו נמצאים כרגע בסיטואציה שכל אחד מאיתנו, מבחינת תוצאות ויכולת, יכול להגיע לחצי גמר או לגמר אליפות העולם, ושהשחיין הישראלי כבר לא מגיע רק כדי להשתתף במעמד, כי יש לנו הרבה מה להראות והרבה רצון להצליח".
ההצלחות של אנסטסיה גורבנקו השפיעו גם על נבחרת הגברים?
"חד־משמעית כן. אין ספק בכלל שההצלחות שלה דחפו את כולנו".
"תומר פרנקל אחראי להצלחה שלי באליפות העולם. הוא כישרון גדול ושחיין ענק, ולשמחתי יצרנו מעין מעגל שבו אנחנו מצליחים לדחוף זה את זה לקצה"
מה עדיין חסר לענף בארץ?
"מבחינה פיזיולוגית שחיין מגיע לשיא שלו בין גיל 22 ל־25, בעיקר אצל הגברים, אבל בארץ חסרה האופציה לפרוץ בגיל הזה, כי הצבא מונע את ההתפתחות בשנים החיוניות ביותר, בניגוד למה שקורה לדוגמה בקולג' בארצות הברית. זה מוביל למצב אבסורדי, שכשאנחנו מפסיקים לשחות, בכל העולם מתחילים. אני זכיתי למעמד של ספורטאי עילוי, שהפך אותי לאחד מיחידי הסגולה שיכול להמשיך להתפתח בגילים החשובים האלה. אני חושב שהבעיה הזו משפיעה על הרבה ענפי ספורט בארץ, לא רק בשחייה".
בקרוב יחל כהן־גרומי את השנה השלישית שלו במישיגן, שם קיבל מלגת לימודים מלאה כדי לייצג את קבוצת השחייה, ובמקביל הוא לומד לתואר במתמטיקה וסטטיסטיקה. "החוויה שאני עובר בארצות הברית מאוד טובה ומהנה", הוא מספר. "כשהגעתי לקח לי קצת זמן להתאקלם, כי הכול היה שונה וקצת מוזר. התרבות אחרת, הצעירים בגילי שפגשתי הרגישו הרבה יותר צעירים ממני, כאילו הם בני 15 ורק התחילו את התיכון, אבל לאט־לאט התרגלתי, זה הפך לחלק מהחיים שלי והיום אני נהנה מההבדלים".
איזה עולם שחייה מצאת בארצות הברית?
"השחייה באוניברסיטה שונה מאוד כי הדגש שם הוא בעיקר על קבוצתיות. יש ליגה והמטרה היא שהקבוצה תנצח ולא האינדיבידואל. מבחינה מקצועית אני לא בטוח שזה הדבר הכי טוב לעשות, כי לוקחים 30 שחיינים ואומרים להם 'אתם קבוצה אחת', בשעה שלכל אחד יש גוף אחר, גישה ומשחים שונים, אבל למזלי התוכנית התאימה לי מאוד והצלחתי להשתפר. מצד שני, הקבוצה נותנת המון כי אתה רוצה להצליח בשבילה".
עד כמה שונים התנאים שאתה מקבל בארצות הברית בהשוואה לארץ?
"מבחינת מתקנים, מה שקורה באמריקה פשוט מדהים, בכל פינה יש בריכה של 50 מטר, בשעה שבארץ יש שתיים בלבד. בארצות הברית פשוט מעריצים ספורט והכול נעשה ברמה הכי גבוהה. בכל מה שנוגע לטיפולים רפואיים החוויה שלי לצערי פחות טובה, הם פחות מקצועיים מבישראל. כשאני שם אני בעיקר מטפל בעצמי ומתייעץ עם אנשי המקצוע מהארץ".
קשה לשלב בין השחייה ללימודי התואר?
"לא קל לשלב בין הדברים אבל זה אפשרי, כי עוזרים לך מאוד ויש להם כבר הרבה ניסיון בתחום. מבחינתם ספורט זה קודש, אז הם מאפשרים לך להצליח גם בלימודי התואר, אם זה באמצעות שיעורים משלימים, הקלטות מיוחדות של שיעורים, מזיזים עבורך תאריכים לבחינות ובאמת עושים מה שאפשר".
כהן־גרומי (21) נולד וגדל בהוד־השרון והוא אח בכור לאחות ואח. ספורט הפך לחלק מחייו כבר בגיל מאוד צעיר ובתור ילד עסק בין השאר בג'ודו, בקפוארה ובריקוד. "הייתי גם בנבחרת האתלטיקה של בית ספר, שיחקתי כדורגל, אפילו שהייתי גרוע בצורה קיצונית, ופשוט אהבתי ספורט", הוא נזכר. לשחייה הוא הגיע בגיל שמונה. "אחרי השיעור הראשון נכנסתי בוכה לרכב של ההורים שלי, אמרתי להם שאני שונא את זה ולא רוצה לחזור לשם יותר בחיים. אבא שלי אמר שאין בעיה ואני יכול לפרוש, אבל רק בסוף החודש כי הוא כבר שילם עליו. ואז איכשהו הדברים הסתדרו".
גל הוא אחיינו של ערן גרומי, שחיין־עבר שייצג את ישראל במשחי הפרפר והגב באולימפיאדת ברצלונה 1992. "אני אוהב את ערן והוא דוד מדהים, אבל האמת שאין לו השפעה גדולה על הקריירה שלי. אני מגיע ממשפחה שפחות אוהבת לדבר או להסתכל על אחרים, אלא משדרת 'תעשה את הכי טוב שלך וזה מספיק'. אף אחד מעולם לא דחף אותי להיות שחיין, ואבא שלי לימד אותי לשחות כי זה משהו שצריך לדעת. רק כשהייתי בן 11, כשאנשים שאלו אותי, גיליתי שדוד שלי היה שחיין אולימפי".
הכישרון שלו בבריכה בא לידי ביטוי מגיל צעיר וכבר כשהיה בן 10 שבר שיא גילים ראשון, אחד מני רבים, במקצה ל־50 מטר פרפר. "העובדה שהצלחתי בבריכה משכה אותי להישאר שם, הרגשתי שאני טוב ושאני יכול יותר ויותר וככה זה פשוט המשיך. אני אדם מאוד תחרותי, קשה לי להפסיד בכל דבר לא משנה מה, גם אם זה במשחק מטקות מול חברה שלי מור, ואני חושב שבשחייה הצלחתי להביא את התחרותיות הזו לידי ביטוי". בגיל 16 הוא היה שותף להיסטוריה ספורטיבית ראשונה, לאחר שזכה עם נבחרת השליחים, 200 חופשי כפול 4, במדליית הזהב באליפות אירופה לנוער שהתקיימה בהלסינקי. "זה היה רגע מדהים, כיפי ובלתי נשכח. בשביל מעמד הגמר הקרבתי גמר אישי של 200 מטר מעורב, והיה שווה את זה, כי לזכות בזהב עם החברים שלך זה הרבה יותר כיף מהישג אישי, זה עוצמתי מאוד".
שנה לאחר ההישג, הוא זכה במדליית ארד אישית, ב־200 מעורב באליפות אירופה לנוער, וחודש לאחר מכן, באליפות העולם הראשונה שלו לבוגרים, שבר עם נבחרת השליחים את שיא ישראל וקבע איתם יחד את הקריטריון למשחקי טוקיו. "בגיל 16 התחלנו לטוס לכל מיני מקומות בעולם ואחרי שקבענו את הקריטריון לטוקיו, הבנתי שיש לי כאן באמת אפשרות להפוך למקצוען אמיתי בתחום", הוא מספר, "אני חושב שבדיעבד, הדחייה של המשחקים בשנה בשל הקורונה הייתה הדבר הכי טוב שקרה לי ולשחייה הישראלית כי היינו צריכים את השנה הזו כדי להתפתח, לגדול, להתחזק, וזה נתן לנו דחיפה רצינית. בשנה הזו גם עשיתי את הקריטריון האולימפי ב־200 מעורב ו־100 פרפר והתרגשתי מאוד להגיע לטוקיו".
בטוקיו נכנס כהן־גרומי לעוד פרק בדברי הימים של הספורט הישראלי, לאחר שהיה שותף להעפלה לגמר אולימפי היסטורי ב־100 מעורב כפול 4, גברים ונשים, יחד עם אנטסטיה גורבנקו, איתי גולדפדן ואנדראה מרוז, שקבעו יחד גם שיא ישראלי חדש וסיימו את הגמר במקום האחרון. "החוויה בגמר הייתה שונה ומיוחדת אפילו שלא שחינו שם מספיק טוב. הלחץ השפיע וגם לעובדה שלא היה קהל ביציעים הייתה משמעות, כי קהל נותן אווירה ואדרנלין, משהו שאני מאוד מתחבר אליו".
כהן־גרומי ויתר על משחה ה־100 פרפר בטוקיו למען הצלחת השליחים, וסיים את התחרות עם שיא ישראלי ומקום עשירי של נבחרת הגברים ב־200 חופשי כפול 4, ובמקום ה־30 ב־200 מעורב אישי. "אהבתי מאוד את טוקיו, למרות הגבלות הקורונה ושלא יכולנו לטייל. היפנים מדהימים, הכפר האולימפי זו חוויה מטורפת. צברתי ניסיון שלדעתי עזר לי עכשיו באליפות ביפן".
למה אתה מצפה לקראת משחקי פריז?
"אני חושב שלא צריך לצפות אלא להגיע, לעשות את הכי טוב וליהנות. קשה לי לדעת מה צפוי לקרות אבל בשנה הקרובה אשקיע את כל מה שיש לי בשביל להצליח שם. התחושה שלי שנבחרת השחייה תעשה דברים יפים בפריז".
להערכתך יש סיכוי שתשיג פעם מדליה אולימפית?
"לחלום תמיד אפשר. חשוב לזכור שזה לא רק תלוי בי, יכול להיות שביום נתון אשחה בצורה יוצאת דופן, אבל ארבעה לידי ישחו מהר יותר. אני יודע שאני אביא את הכי טוב בשביל להצליח לאולימפיאדה".
איך בוחרים סגנון שחייה?
"זה קצת כמו בהארי פוטר, שלא אתה בוחר שרביט אלא הוא בוחר בך. במקרה שלי אני ממש מרגיש בנוח לשחות פרפר, אני אוהב את התנועה הגלית הזו ושוחה ככה גם כשאני בים".
יש לך כבר תוכניות ליום שאחרי פריז?
"כרגע הכול פתוח, אבל אני מעריך שלא אמשיך למשחקי לוס־אנג'לס 2028, כי זה רחוק מאוד. בעוד שנתיים אסיים תואר וארצה למצוא עבודה, להתחיל את החיים ולדאוג לעתיד, כי שחייה זה לא בדיוק ענף שמשלם הרבה. השחייה היא קצת בועה שאני חי בה, ויש בי גם רצון לצאת ממנה החוצה".
תחזור לארץ בסיום הלימודים?
"השאיפה היא לחזור ואני מקווה שהדברים ישתפרו בארץ, כרגע התחושה היא של כאוס מוחלט. אני מרגיש את הגעגוע, כמה שאני רוצה להיות עם המשפחה, בת הזוג והחברים".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"אני עושה כל מה שאני אוהב, נהנה מהדרך ומהעובדה שאני משתפר. אני מעריץ את המשפחה שלי, יש לי בת זוג נהדרת ויופי של חברים ובאופן כללי טוב לי. אני בחמש".
