גם אם היו נותנים להודים עשרה ניחושים מאיזה כיוון יבוא עליהם הפעם העימות בין קהילת הרוב ובין המיעוט המוסלמי, ספק אם הם היו בוחרים באודופי. נכון, בעיר החוף הדרומית יש מקדש קרישנה חשוב וקהילה מוסלמית נכבדה, אבל המקדש הוא מקור גאווה לכלל תושבי העיר, ופה ושם אף נשמעת טענה שמלך מוסלמי הוא שהעניק להינדואים את האדמות שעליהן הוקם המקדש. ועל מה פרצה המהומה? מכל הנושאים בעולם, דווקא נערות מוסלמיות מהפריפריה הדרומית שחזרו לספסל הלימודים כשהן חובשות חיג'אב, ותגובה קשוחה של הנהלת בית הספר, הן שהעירו מרבצו את הפצע בין שתי הקהילות.
הכל התחיל בבית־ספר תיכון לבנות, מוסד הקרוי כאן "טרום קולג'", בעיר לא גדולה בדרום הודו. אחרי שיתוק קורונה ארוך, שהסתיים בשלהי דצמבר 2021, שבו התלמידות לספסל הלימודים. תריסר מהן חזרו עם כיסוי ראש. בית הספר סירב להכניס אותן, בגלל מדיניות תלבושת אחידה. תוך יומיים אימצו את התפיסה הזו בתי ספר בכל רחבי הודו, ואסרו להיכנס לבתי ספר ציבוריים עם כיסוי ראש וצוואר. הפגנות בעד ונגד מדיניות בית הספר פרצו במקומות שאיש מהם לא ביקר מעולם באודופי.
התלמידות עתרו לבית המשפט הגבוה של מדינת קרנטקה (הודו מחולקת ל־28 מדינות), אך טענותיהן נדחו על הסף. יתרה מכך, המדינה החלה לפטר מורים ומפקחים שהעלימו עין מתלמידות שעטו לראשן חיג'אב. התלמידות והארגונים התומכים בהם פנו לבית המשפט העליון בהודו. אחרי דיון מורכב, בית המשפט לא הצליח להכריע: בין השופטים היה תיקו. כעת המקרה נדון בפני הרכב מורחב של המקבילה ההודית לבג"ץ.
מנהל בית הספר: "שאלתי את אחת התלמידות, 'אם אביך יגיד לך שזה בסדר להוריד את החיג'אב, תיעני לו?'. היא התעקשה שאביה לעולם לא יאמר לה דבר כזה כי הוא מוסלמי טוב. התעקשתי על השאלה, ואז היא אמרה לי: 'אם הוא יגיד דבר כזה, הוא כבר לא אבא שלי'"
חדר המורים שבו מארחים אותי מנהל בית הספר באודופי, רודרה גאודה, וצוות המורים, אינו שונה בהרבה מחדרים דומים לו ברחבי העולם. תמונות גיבורים לאומיים, גביעי ניצחון מתחרויות ספורט, ושולחן ישיבות ארוך שאליו מוגשים ללא הפסק ספלי צ'אי. אחרי כל מה שאומרים עליו, גאודה רוצה לספר לעולם מה קרה מנקודת מבטו של בית הספר.
"לא היה לי שום מושג לאן המקרה הזה יתפתח, לא היה לנו שום ארגז כלים להתמודד עם מחאה ציבורית ועם התעניינות תקשורתית", הוא אומר, ומגולל את גרסתו לסיפור. "שערי בית הספר נפתחו אחרי תקופה ארוכה. התרגשנו, התגעגענו. כאשר הגיעו פתאום 12 בנות עם חיג'אב הסברנו להן, ממש בחדר הזה שאתה נמצא בו, שזה אסור בין כותלי בית הספר. גם אני וגם המורים ניסינו להבהיר שמבחינתנו אין לחרוג מתלבושת אחידה. ארבע מהן צייתו מיד והמשיכו לכיתות ללא חיג'אב. למחרת הזמנו את ההורים של שאר התלמידות. בדיעבד אנחנו מבינים שחלק מאלה שהציגו עצמם כהורים, לא באמת היו כאלה".
נוכח מבטי המופתע, המנהל ממהר להסביר: "זה בית ספר ציבורי מצטיין לבנות, והוא מושך אליו משפחות שמרניות וכפריות שגרות רחוק ואין בידן כסף לחינוך פרטי, ושלא היו שולחות את בנותיהן לבית ספר מעורב עם בנים. הממשלה משקיעה מאמץ רב ביצירת תעודות זהות מובחנות לכל ההודים, אבל זו לא חובה להסתובב כאן עם תעודה מזהה. בכל מקרה, כל ההורים הסכימו למדיניות בית הספר".
איך הסיפור הסתבך?
"נשארו כמה תלמידות, בהובלת אחת מהן שרק היא דיברה, שלא הסכימו להוריד את החיג'אב. הזמנו את אביה של אותה תלמידה, נהג ריקשה פה בעיר, יחד עם בתו. שאלתי את התלמידה, 'אם אביך יגיד לך שזה בסדר להוריד את החיג'אב, את תיעני לו?'. התלמידה התעקשה שאביה לעולם לא יאמר לה דבר כזה, היא יודעת שהוא מוסלמי טוב. התעקשתי על השאלה, הרגשתי שהאבא מבין אותנו ושיש קצה חוט לפתרון. ואז היא אמרה לי: 'אם הוא יגיד דבר כזה, הוא כבר לא אבא שלי'. התחלתי להבין שיש פה מצב פוליטי שגדול ממני. ראיתי גם מה קורה בצד השני. תלמידות הינדואיות התחילו לבוא עם בגדים מסורתיים, וטענו שאם למוסלמיות מותן אז לכולן מותר".
מבחינת בית הספר האירוע נגמר בשלום, והמוסד עצמו לא נכנס לסחרחורת של עימותים בין־קהילתיים. אבל כשאני מבקש להבין מהמנהל כמה תלמידות מוסלמיות היו בבית הספר ערב המשבר בדצמבר 2021, וכמה היום, מתגלה הפתעה קטנה גם עבורו. 56 תלמידות מוסלמיות לומדות שם כרגע, כעשרים פחות מבשנת הלימודים הקודמת.
הלכה או פוליטיקה
כמה דקות נסיעה לכיוון מרכז העיר, ואני יושב עם ג'אנאב יאסין מאלפה, נשיא Okkuta, ארגון־גג המאגד יותר ממאתיים עמותות מוסלמיות ומסגדים. מאלפה נחשב לפנים של המאבק למען זכותן של תלמידות וסטודנטיות להגיע עם חיג'אב למוסדות החינוך. הוא נקט קו פשרני בסוגיה, מסיבות הלכתיות וטקטיות.
"פגשתי את התלמידות, אמרתי להן שיש להן זכות מלאה לבוא עם כיסוי ראש לכל מקום שהן רוצות ושאנחנו נתמוך בהן תמיכה מלאה", הוא מספר. "מכיוון שאין לנו זרוע משפטית, הצענו שנחבר אותן לארגונים אזרחיים המתמחים בעתירות ויושבים בעיר הבירה האזורית שלנו, בנגלור. הצעתי את שירותי הגישור שלנו מול בית הספר, אבל שני הצדדים היו מאוד קיצוניים. גם הנהלת בית הספר שמופעלת על ידי פוליטיקאי מקומי, ולצערי הקיצוניות לא פסחה גם על התלמידות".
פרופ' פאדמאג'ה סאמאנט: "חיג'אב בעיניי זה אמצעי דיכוי. עד המקרה של אודופי היה קשר שתיקה סביב הסוגיה, כי מי שרצה לפתוח אותה הסתכן בהאשמה שהוא שונא מוסלמים ומיעוטים. התקינות הפוליטית פוגעת בנשים מוסלמיות. גם החברה ההינדואית עמוסה בבעיות, אבל אין אצלנו את קשר השתיקה"
בעצם אמרת להן לא לוותר.
"למעשה אמרתי להן את ההפך. למרות שיש לכן את הזכות, כך אמרתי להן, אתן צריכות לוותר. מי שאמר לכן שנערה ללא כיסוי ראש תגיע לגיהינום – הטעה אתכן. קודם כול זהו בית ספר לבנות, ובכיתה של בנות אין בעיה להיות ללא חיג'אב. זו לא עבירה דתית. וחוץ מזה, מותר לוותר על כיסוי ראש כדי לא לשבש את הלימודים, במיוחד כשזו השנה האחרונה שלכן בתיכון אחרי הפסקה ארוכה. אז כן, בנסיבות האלה מותר ללכת ללא כיסוי ראש. כך אמרתי להן, וגם עמדתי בראש קבוצת חכמי עולמא שניסתה לדבר אל לב התלמידות, אבל ללא תוצאה חיובית. לדעתי היו כוחות פוליטיים שהייתה להם יותר השפעה על הבנות".
אז התלמידות היו בעצם קורבן של כוחות קיצוניים?
"הן קודם כול קורבן של הקצנת שלטון הימין בהודו. גם השלטון המרכזי בניו־דלהי, וגם השלטון הימני בקרנטקה. למה בכלל נטפלו אל התלמידות האלה? אני יכול לתת לך לא מעט דוגמאות לתלמידות הודיות שבאו לקולג' או לתיכון עם כיסוי ראש ואף אחד לא העיר להן. הן לבשו תלבושת אחידה ובנוסף לה גם כיסוי ראש, ולא הפריעו לאף אחד. ברור שהייתה פה מזימה עם אינטרס פוליטי להתסיס את היחסים בין הקהילות. הצעתי לתלמידות להתפשר, אבל ברור לי שאם יש צדק בהודו, בית המשפט העליון יפסול את החלטת מנהל בית הספר ומִנהל החינוך של קרנטקה".
במהלך השיחה עם מאלפה מתברר שהוא לפני נסיעה למזרח התיכון, שתכלול ביקור ראשון בירושלים וברשות הפלסטינית. כאשר הוא שואל מה עניין אותי בסיפור של אודופי, אני מספר לו שביקרתי לראשונה באזור לפני למעלה משלושים שנה, ובאותם ימים לא תמיד היה קל לזהות מי הוא מי; המוסלמים נראו יותר דומים לשכנים שלהם. היום הם דומים יותר בלבושם למוסלמים במזרח התיכון.
"אלה לא תהליכים סותרים", הוא אומר. "החברה ההודית נעשתה דתית יותר בשני הצדדים, ועדיין, תוך עשור קפץ גם אחוז הסטודנטיות המוסלמיות מ־3% ל־16%, וזה תוך כדי התחזקות דתית. חוץ מזה, אנשים במערב לא מבינים מה הם רואים. יש לנו ב־Okkuta כמה מסגדים סלפיים. מי שלא מכיר חושב שזו זו סכנה ביטחונית, אבל אצלנו דווקא הזרמים הכי אדוקים הם גם הכי פחות פוליטיים".
התקוממותם של המדוכאים
פרופ' ק' פאניראג' הוא אקטיביסט אנטי־ימני, לצד היותו מרצה ללימודי תרבות, ולמרבה ההפתעה גם הנדסה, במוסדות אקדמיים מובילים בהודו. בעיניו עניין החיג'אב המוסלמי הוא רק עוד נושא מקטב, מתוזמן מלמעלה ופיקטיבי לחלוטין.
"צריך להודות שהפסקנו לעבוד", אומר פאניראג'. "האבות המייסדים של הודו נתנו לנו חוקה נהדרת, שוויונית ליברלית, ואנחנו האמנו שהטקסט הזה יציל אותנו מהשינויים שקורים בחברה. הרי עד שנות התשעים, ה־RSS (גוף אזרחי שהצמיח את כל מנהיגי הימין ההודי, לרבות שני ראשי ממשלה; ל"א) היה גוף חלש בדרום הודו. שוויון, זכויות אדם וערכים ליברליים היו באופנה, הצעירים נמשכו לשם וחשבנו שזה יימשך לנצח. אבל הימין עבד קשה כשאנחנו בחרנו לנוח, ובכלל לא ברור שבית המשפט העליון יפסוק לטובתנו.
"הימין ההודי יצר קרימינליזציה של חיי היום־יום של הקהילות החלשות בהודו", טוען פאניראג'. "קח את קולות המואזין, זה היה חלק מהפסקול שלנו. היום הצעירים ההינדואים מאמינים שהמוסלמים צוברים נשק במסגדים ליום פקודה. זה מטורף. תראה את היחס אל ה'דאליט' (הקאסטה הנמוכה ביותר במדינה, בעבר כונו טמאים או מנודים; ל"א). הם מותקפים שוב ושוב על ידי קאסטות גבוהות יותר, מותקפים פיזית ממש. רק אחוז אחד מהתקיפות מסתיים בהרשעה של התוקפים, מה שמביא כמובן לתת־דיווח. תראה את הנוצרים. הם חיו פה מאות שנים והם חלק מהתרבות, והיום תקיפה פיזית של מיסיונרים כבר לא מזעזעת את הציבור".
איסור החיג'אב חיזק את ההבנה בקרב קהילות מיעוטים שעליהן להתארגן כחזית אזרחית אחת נגד הפגיעה בזכויות הפרט. מי שמארגנים את החזית הזאת הם ליברלים דוגמת פאניראג', שמאמינים שהסדר החדש פוגע בקהילות רבות, ושהתארגנות משותפת שלהן תגרום לימין לאבד את הרוב שלו.
כאשר אני שואל את פאניראג' מה יכול לשנות את הסדר הקיים, הוא משיב בהחלטיות: "רק התקוממות של הדאליט. אנחנו הליברלים פריווילגים מדי, והסדר החילוני הישן עבר דה־לגיטימציה. המוסלמים הם ממש מוקצים, החשד מרחף סביבם כל הזמן. לעומת זאת, לגבי הדאליט יש קונצנזוס בחברה ההודית בנוגע לעוולות שהם עברו כקבוצה 'טמאה' ומנודה במשך מאות שנים ללא שום הצדקה. זה תור הזהב הפוליטי שלהם. אם הם יבינו שחוסר הצדק שהם חווים הוא חלק מחוסר צדק רחב יותר, יש לנו סיכוי לנצח".
פאניראג' אינו תמים. הוא כבר ניסה לגבש כוחות אזרחיים מול הימין, ונשא דברים מול ארגונים וקבוצות שונות. אלה ענו אמן חטופה לחזון השוויון והסולידריות, ומיד שבו אל המיומנות ההודית הוותיקה והמורגלת בסתירות בין ההלכה למעשה, ושילבו כוחות עם הימין השנוא. הפעם זה שונה, הוא אומר. הניסיון של שלטון הימין לקטב את החברה ההודית נתפר בתפרים גסים מדי. גם קהילות אחרות רואות את הסכנה.
ג'יהאד של אהבה
אני מתארח בבית ההארחה של רקהא ובובי ג'ורג'. הם חיים בבית מרווח בכפר סמוך לאודופי, על יד בית התפילה של הקהילה. לצד בית ההארחה הם מנהלים בית יתומות ובו סדר יום קשיח ונדיב כאחד, מהשכמה ועד כיבוי אורות. ביקשתי להבין אם כנוצרים מאמינים גם הם חווים פחד בהודו הנוכחית, אבל עוד לפני הריאיון, רקהא מפתיעה אותי בשאלה: האם אנחנו היהודים מאמינים בביאתו השנייה של ישו. מפתיע לפגוש אוונגליסטית חפה מידע על הפצע היהודי־נוצרי. התנ"ך היהודי נחתם לפני הגעתו הראשונה של ישו, אני נאלץ לצער אותה. האמת אהובה מכול.
רקהא ובובי חיים מנס לנס. מצבם הכלכלי הביא אותם לתחתית, עד שיד בלתי צפויה חילצה אותם. בכל פעם שהם חווים משבר, הם עוצרים הכל ומתחילים להתפלל. אין רגע בחיים שהוא רק שלהם. כל דקה היא מבחן אמונה, והם בטוחים שאם מעשיהם רצויים, אין צרה שהם לא ייחלצו ממנה. והם גם אנשים מעשיים ונדיבים ועמלנים. הם מבינים שהם חיים בסביבה עוינת. הפצת הבשורה של ישו היא עבורם ציווי דתי. הם אפילו לא רואים בכך המרת דת לנצרות.
בעיני הסביבה הם מהווים איום על סדר חברתי נושן ויציב, ובובי מתאר לי את ההמון המוסת שכמעט קיפח את חייו. אחר כך הוא מביא אותי למנהיג קהילה אחרת, ק"א אברהם, שהיה מאושפז חודשים ארוכים בעקבות לינץ'. קשה לשמוע תיאורי לינץ'. ההמון שלא רואה בך אדם, שמכה בך שוב בזעם, שחירש לזעקות שלך, שנרגע ומתפזר רק כאשר כוחות החוק מתקרבים. אברהם מתאר כל זאת ביובש שרק מגביר את האימה. אודופי היא מקום המפגש של מנהיגי הקהילות האוונגליסטיות, ואני תופס את בובי ואברהם שעות ספורות לפני שהם נוסעים לשם. לא עוד כל קהילה אוונגליסטית לעצמה.
מועצת הסטודנטים ההודים (ABVP)היא ארגון הסטודנטים הגדול בהודו. זהו ארגון ימני ואקטיביסטי הנותן רוח גבית משמעותית לממשלת הימין. אני פוגש את מנהיג הארגון באודופי, סומוק בהאט, בבית קפה. הוא נראה לחוץ, ומסביר לי באופן מרומז שהמלצר שמשרת אותנו הוא מוסלמי והוא מעדיף ראיון בסביבה בטוחה יותר.
סומוק וסטודנט נוסף שהתלווה אליו פורסים בפניי את משנתם. הם בכלל לא ארגון דתי. הם לא ארגנו את ההפגנות נגד החיג'אב מתוך ביקורת על הדת המוסלמית, אלא מתוך הסכנה שהמוסלמים מציבים לתרבות ההודית, תרבות ששותפים לה גם הסיקים, הבודהיסטים, ובימינו אפילו כמה נוצרים. המוסלמים פה נוקטים ג'יהאד, אומר סומוק. לא הג'יהאד הישן, לזה אין להם כוח. הם פועלים באמצעות ג'יהאד האהבה והאדמה (love jihad, land jihad). הם מפתים נערות להינשא להם, בעיקר משולי החברה ההינדואית, ונותנים לילדים חינוך בדלני שמשניא את הודו עליהם מקטנות. הם קונים אדמות ורכוש מבעלים בורים ותמימים כדי להפוך אותו לרכוש מוסלמי. הם נוסעים לעבוד במדינות המפרץ וחוזרים עם כסף ורעיונות מסוכנים. יצאנו להפגין נגד החיג'אב במרחב הציבורי של בית הספר, לא נגד הזכות שלהם ללבוש מוסלמי במרחב הפרטי.
להרגיל את הילדות
פרופ' פאדמאג'ה סאמאנט מלמדת גינקולוגיה בכמה בתי ספר לרפואה בהודו, ושימשה בעבר יו"רית הוועדה למניעת הטרדות מיניות בבית החולים KEM במומבאי, בירתה הכלכלית של הודו. בעיניה נושא החיג'אב ונזקיו הושתק זמן רב מדי. "חיג'אב בעיניי זה אמצעי דיכוי", היא אומרת, "חלק מהדיכוי של נשים הודיות. עבדתי לא מעט בשכונות מצוקה, והגיעו אלי לא מעט נשים מוסלמיות חסרות אמצעים לטיפול או ייעוץ. לפעמים התלוותה אליהם אחת מבנותיהן, עטויה בחיג'אב. הילדות הקטנות ניסו כל הזמן להסיר את החיג'אב, זה לא משהו טבעי לילדה בת ארבע. חם, מזיע, לא נוח. כאשר ניסיתי להסב את תשומת ליבן של האימהות, הן הרגיעו אותי ואמרו שאין דרך אחרת להרגיל את הבנות שלא יוצאים מהבית בלי חיג'אב. הן תתרגלנה בסופו של דבר, הן אמרו לי".
סאמאנט מספרת כי היא ניסתה להציג את נושא החיג'אב בכנס בינלאומי של סוכנות האו"ם אונסק"ו, שעסק בזכויות נשים. "המארגנים לא הסכימו להכניס את הנושא לסדר היום. מה שכן נכנס היה הפגיעה של משטר הקאסטות בזכויות נשים. אמרתי להם ששני הנושאים חמורים וניתן לדון בשניהם, אבל זה לא צלח. עד המקרה של אודופי היה קשר שתיקה סביב הסוגיה הזו, כי מי שרצה לפתוח אותה הסתכן בהאשמה שהוא שונא מוסלמים ומיעוטים. הארגונים הבינלאומיים קידמו את הכזב שמצב הנשים בהודו לא קשור למצבן הירוד של נשים רבות בקהילה המוסלמית. התקינות הפוליטית פוגעת בנשים המוסלמיות בהודו לא פחות מהערכים השמרניים של הקהילה. גם החברה ההינדואית עמוסה בבעיות וברעות חולות, אבל אין אצלנו את קשר השתיקה".
אנשי הימין שדיברתי איתם בטוחים שגם אם יתמהמה, פסק הדין של העליון נגד החיג'אב בוא יבוא. החוגים החילוניים עדיין תולים בו תקווה. מאלפה מצידו משוכנע שתבואנה עשר שנים רעות, אבל כתוב בקוראן הקדוש שסופה של האמת לנצח. הוא מאמין שעוד עשר שנים הגלגל יתהפך, ומצטט לי פסוק נוסף שלא ירדתי לסוף דעתו ועומקו.
