"השבוע מתרחש אירוע היסטורי חשוב וחסר תקדים, ורק אתה יכול להיות זה שמסקר אותו". מילים דרמטיות אלה בקעו מתוך הקלטת הוואטסאפ שנשלחה אליי מטעם המערכת. מעטה של סודיות אפף את ההודעה, והנחתי שמדובר במיזם המשקף את מומחיותי בתחום השיווק והתוכן. האם מקור ראשון עומד לשווק גיליון מוצש שכולו כתוב על ביצה אחת או שמא להוציא לאור עלון שבת מהפכני שכולל גם דברי תורה בין הפרסומות? התעלומה נפתרה כאשר נמסרה אליי מודעה המבשרת על פתיחת בריכה אולימפית בבני־ברק, בפיקוח הרבנים. אכן, זהו אירוע שרק אני יכול לסקר את שכמותו, כיוון שיש לי את הביטוחים המתאימים למשימות שגם איתי אנגל לא היה לוקח על עצמו, כמו ביקור במטבח של מסעדת קורניק.
יגעת ומצאת: תאמין שזה לגמרי במקרה
את כתובת הבריכה לא הצלחתי להשיג בשום דרך. כשעה לפני מועד הביקור, קיבלתי שיחת טלפון אנונימית: "תכניס לווייז 'מקס סטוק לח"י בני־ברק'. שם תמצא שלטי הכוונה". הוראות מעורפלות אלה גרמו לי להרהר על הסיבות למעטה הסודיות. האם פתיחתה של הבריכה האולימפית מלמדת על תוכנית לכניסה מפתיעה של החברה החרדית למשחקים האולימפיים? הרי דווקא במשחקים אלה ההפרדה המגדרית מובנת מאליה, הספורטאים מקבלים פטור מהצבא והפעילות נתמכת על ידי המדינה. האם השחייה הצורנית תוחלף בקרוב בשחייה תורנית, הסגנון המעורב יכלול ליטאים וחסידים, ומה בכלל המינימום האולימפי לבגד ים צנוע?
את מחשבותיי קטע הווייז שהוביל אותי בבטחה אל המקס סטוק, שם אכן שמחתי לפגוש שלט קטן, טמיר ונעלם, המוליך היישר אל שום מקום. לאחר דין ודברים עם עוברי אורח התברר שהבריכה החדשה נמצאת בלב אזור בנייה, והציבור מגיע אליה באמצעות שאטל (מטרוניתא בלע"ז). כך או אחרת, מצאתי את עצמי מנווט את דרכי בתוך שכונת רפאים ענקית ההולכת ונבנית בעיקר בידי סינים ועוקרי הרים. בדרך המקרה, איתרתי את מתחם הבריכה, והצטערתי עד מאוד על שלא השכלתי לפזר פירורי חלת ויז'ניץ בדרך כדי שאוכל למצוא את דרכי חזרה.
למציל הזה קוראים, שימו לב, חיים, וגם הוא חילוני לא עלינו. עם זאת, מתברר שהוא כבר הספיק לזכות בברכת "שהחיינו" את אחד המתרחצים שצלל יותר מדי לעומק סוגיה כבר ביום הראשון לפתיחת הבריכה. מתרחץ אחר, כך סיפרו לי כמה סדרנים, אירעה לו קפיצת הברך של מתרחץ אחר היישר אל תוך צלעותיו, מצב שכמעט הסתיים בטביעה ייצוגית
בשלב זה התחלתי לפגוש חבורות־חבורות של מתרחצים טבולי יום היוצאים מן המתחם עטויי חיוכים מאוזן לאוזן, או ליתר דיוק מפאה לפאה. "סוף־סוף השקיעו בנו", "מתחם ברמה הכי גבוהה שיש", ו"לא פגשנו כזה דבר לציבור החרדי" הן רק חלק מברכות הנהנים ששמעתי בדרך הלא זרועה המובילה אל הכניסה. שם, חיכתה לי הפתעה.
אז אגמור בשיר מזמור: חנוכת הבריכה האולימפית
בעודי מצפה לפגוש מבואה בדמות שטיבעל רגע לאחר שהסתיים הקידוש, או בריכה ציבורית בדמות מקווה מים שלנו יותר מדי לילות, פגשתי מבואה מהודרת שאינה נופלת משום קאנטרי קלאב המכבד את עצמו. דלפק הקבלה לא כלל את תלמידי האר"י, אלא חרדים צעירים ומסבירי פנים, ובצידו דלתות הייטקיסטיות המנחשות אותי ונפתחות מעצמן. שני אלמנטים בידלו את המבואה מאלה של קאנטרי קלאב פחות תורניים. הראשון, שלט "שהחיינו" בסגנון פשקווילי, המכריז: "ברוכים הבאים לאירוע ההיסטורי בתולדות העיר: מעמד חנוכת בריכת השחייה החדשה". אין מה לומר, גיל ושמחה ממלאים את ליבנו. והשני, פתקי "נמצא ואפשר לקבלו על פי סימנים" שעיטרו את אחד הקירות.
בטרם נכנסתי אל ההיכל התעניינתי אצל אנשי הקבלה במה בדיוק באה לידי ביטוי השגחת הרבנים על המתחם. האם הם מוודאים שהמים אינם מאררים ושהמאבטחים בכניסה בודקים שאף אחד לא מביא בציקלונו שרץ כדי לטבול איתו בידו? אף אחד מאנשי הצוות וגם המתרחצים שפגשתי לאחר מכן, לא ידע להשיב על שאלה זו, אולם חלק ציינו שלמרות זאת הם בטוחים שההשגחה היא לימות השנה בלבד.
העיצוב המוקפד והניקיון הבוהק המשיכו מהמבואה אל תוך מתחם הבריכה עצמו, שלכל הדעות – מרשים. המתחם כולל בריכה בגודל אולימפי, בריכת פעוטות עצומה, סאונה יבשה ורטובה וכן חדר כושר, סטודיו וקפיטריה. המתחם יכול להכיל עד 1,370 איש, מתוכם 450 בבריכה המרכזית, ועוד 50 תינוקות של בית רבן בבריכת הפעוטות. בחישוב מהיר, אפשר לקיים במקביל 45 מניינים בתוך המים, מספר המתחרה אפילו ביכולת הקיבולת של איצקוביץ רגע לפני ניתוק פלאג המנחה. כדי לברר מי אחראי לפלא הזה ביקשתי לפגוש את המנכ"ל, המייצג את החברה שזכתה במכרז העירוני להקמת הבריכה, יהודי ששמו לירז הדר, שעל אף שהוא עוטה זקן, אינו חובש כיפה.
"אל תראה אותי ככה, אני גם מתפלל די הרבה"
"אל תראה אותי ככה", פותח לירז בהתנצלות המוכרת שבסופה אני עתיד ללמוד שסבא שלו היה מציל. "אני אולי נראה לך חילוני גמור, ואני גר בגבעתיים, אבל יש לי שלושה ילדים ושניים מהם בגן חב"ד", הוא מציין, וכאשר נתון זה לא מרשים אותי במיוחד הוא מוסיף: "גם יוצא לי להתפלל די הרבה". בדיוק כשיצאו מילים אלה מפיו, קיפץ לו נער חרדי מעל המעקה של בריכת הפעוטות, ממש מעל שלט "הקפיצה מעל המעקה אסורה" ואחד הסדרנים רץ ומשרקק אחריו במשרוקיתו. אין מה לומר, אני בהחלט מאמין ללירז שיוצא לו להתפלל די הרבה, ועל כן גם טורח להתעניין אצלו במספר הנפגעים שכבר יש לכוחותינו.
מתברר שלירז נערך כראוי. "יש לנו כאן צוות גדול יותר מבכל בריכת שחייה אחרת שלנו. אם במשמרת רגילה נמצאים בדרך כלל מציל אחד ושני סדרנים, כאן יש לנו שלושה מצילים וארבעה סדרנים". אני שואל אותו מה הוא למד עד כה על הציבור החרדי, והוא משיב: "אני ממש מופתע לטובה. המתרחצים נהנים, באים להגיד תודה, מתעניינים במחירים שלאחר תקופת ההרצה, וניכר שהם מאוד מתרגשים, יותר מהציבור הרגיל. זה יישמע לך קיטשי, אבל כשאתה רואה את ההתרגשות של כולם, מבוגרים וילדים, אתה לא יכול שלא להתרגש יחד איתם". כשאני לוחץ עליו להשמיע באוזניי בכל זאת קצת לשון הרע, אני מחלץ ממנו הודאה שהדיסוננס בין ההתרגשות הגדולה וכישורי השחייה המועטים יכול להיות מעט מלחיץ למי שאינם סומכים על הנס, ומכאן ההשגחה המוגברת והמהודרת שעליה הוא מקפיד.
נושא ההשגחה הגשמית מזכיר לי שעדיין לא גיליתי על מה ניתנת ההשגחה הרוחנית של הרבנים, אך לירז מפתיע בכך שהוא דווקא כן יודע על מה מדובר – ההפרדה. "יש כאן הפרדה בכל המישורים", הוא מסביר, "ביום של גברים כל הצוות יכלול גברים בלבד, מהמאבטח בכניסה, דרך אנשי הקבלה, המצילים, הסדרנים וההנהלה. ביום של נשים – הייצוג הוא נשי בלבד: מאבטחת, מצילות, סדרניות, וגם נציגה של ההנהלה שנמצאת במקומי".
אני שואל אותו מה דעתו, כחילוני, על עניין ההפרדה המגדרית והפרסומים שהיו סביבה עם ההכרזה על פתיחת הבריכה, והוא משיב שלטעמו אין בכלל שאלה: הציבור החרדי הוא ציבור גדול ומשמעותי בישראל, שעד עכשיו נאלץ להתפשר על זמני שחייה נפרדים במשורה, ובהחלט מגיע לו מקום שבו הוא יכול להתרחץ בהתאם לאמונתו. בנוסף, הוא רומז לי, במנויים יש כבר גם ציבורים שאינם חרדים, אלא כאלה שרוצים רחיצה בהפרדה שלא מטעמי דת. יצוין שהנושא המגדרי, אשר זכה להבלטה תקשורתית עם ההכרזה על פתיחת הבריכה, עולה כמעט בכל שיחה שאני פותח עם המתרחצים, שחוזרים וטוענים, בכאב אמיתי: "מה רוצים מאיתנו? מה לא שוויוני בזה שיש זמן שווה ונפרד לנשים וגברים, בבריכה בבני־ברק שנועדה לשרת את תושבי בני־ברק?"
בית טובעי העיר: מי מוחץ, מי מרפא ומיד מי אין מציל?
לירז ממשיך לענייניו, ואני נכנס סוף־סוף אל מתחם הבריכה. הבריכה עצמה מרשימה: 50 מטרים אורכה, 25 מטרים רוחבה, ומינוס כמעט 3 מטר קומתה (לא כולל מע"מ ולפי שיעור חזו"א). אולם, ההפרדה הקפדנית המובטחת, זו שעליה לכאורה משגיחים רבני העיר, הפתיעה לרעה.
בבריכה שחו זה לצד זה בערבוביה מוחלטת ספרדים, ליטאים וחסידים, בסגנון מעורב. לא היו שום מצופים המפרידים, כמקובל בבריכה אולימפית, למסלולים תורניים נפרדים. למעשה, המצוף היחיד בבריכה היה זה שהבדיל בין מים למים, כלומר בין העמוקים לרדודים, שלא תרם במאום להפרדה הנכספת אלא דווקא חיבר בין כולם, בבחינת "הנה מצוף ומה נעים שבת אחים גם יחד", ואין מציל.
כלומר, יש שלושה. אחד מהם ישב על כיסא מוגבה של אליהו, שעליו תלוי גלגל איחוד הצלה, השני פיקח מתוך המים על הנעשה במצולות, והשלישי סרק את הבריכה סביב־סביב.
כיוון שהבריכה נמצאת בתקופת הרצה, היא פועלת בימים אלה באשמורות שונות, ועל כן התחילו הרוחצים מהאשמורת הנוכחית לצאת מן הבריכה כדי להסתפג וללבוש בגדי שחור ולבן, מה שאפשר לי לשוחח עם אחד המצילים, תוך שעינו האחת ממשיכה להיות פקוחה על הבריכה, ומשרוקיתו בין שפתיו.
הנושא המגדרי, אשר זכה להבלטה תקשורתית עם ההכרזה על פתיחת הבריכה, עולה כמעט בכל שיחה בה אני פותח עם המתרחצים, אשר חוזרים וטוענים, בכאב אמיתי: "מה רוצים מאיתנו? מה לא שוויוני בזה שיש זמן שווה ונפרד לנשים וגברים, בבריכה בבני ברק שנועדה לשרת את תושבי בני ברק?"
למציל הזה קוראים, שימו לב, חיים, וגם הוא חילוני לא עלינו. עם זאת, מתברר שהוא כבר הספיק לזכות בברכת "שהחיינו" את אחד המתרחצים שצלל יותר מדי לעומק סוגיה כבר ביום הראשון לפתיחת הבריכה. מתרחץ אחר, כך סיפרו לי כמה סדרנים, אירעה לו קפיצת הברך של מתרחץ אחר היישר אל תוך צלעותיו, מצב שכמעט הסתיים בטביעה ייצוגית. במקרה אחר, קיים ילד את מצוות תשליך על אחיו, היישר לעמוקים. פורענויות קשות אלה ללא ספק השפיעו על המצילים והסדרנים, שנראים נחושים לשמור על הסטטיסטיקה הנקייה, ולא להפוך את המקום לבית טובעי העיר ח"ו.
בשלב זה, שבו הולכת ומתרוקנת הבריכה ממתרחצים, מדגימים לי אנשי הצוות את יכולותיהם האולימפיות: האחד שוחה בריכה שלמה בלגימה אחת וניכר שהוא יכול להשלים מאה בריכות בכל יום, האחר קופץ כנחשון אל המים בשיטת סלטה ושמנה, והשלישי, לאחר שהוא מתייעץ איתי בנבכי שו"ת הרא"ש, קופץ קפיצת ראש מושלמת אל המים.
בני–ברק אקטיב: האם קווי ה' יחליפו מוח?
עם תום האשמורת הנוכחית וההכנה לאשמורת הבאה, לירז מלווה אותי בדרכי החוצה ומצביע על המיקומים של חדר הכושר והסטודיו, שבעיניו חשובים לא פחות מהבריכה, שכן בכוחם לקיים את "נפש בריאה בגוף בריא", או בחרדית מדוברת: "וקווי ה' יחליפו כח".
ואכן, שמו של המתחם הוא BBA, ומתברר שאין המדובר בתואר ראשון חדש לציבור החרדי, אלא בראשי תיבות: "בני־ברק אקטיב". אני אישית לא מתחבר לשם הזה, ועצם השימוש במילה "אקטיב" הוא בעיניי יריקה בפרצוף הנרטיב היהודי של בטלה מספורט. בהקשר זה אציין שפעם מישהו כינה אותי "פעיל ימין קיצוני", ונעלבתי עמוקות בשל ייחוס המילה "פעיל" אליי. אני נפרד מלירז, שתוך כדי הליכה סורק את רמת הניקיון בבריכה בעיני רס"ר המתעקש למצוא בעיות, ובדרכי החוצה מציע לו לקרוא את חדר הכושר על שמו של רב שרירא גאון, ואת הסטודיו לחוגים על שם חוג החת"ם סופר. הצעותיי נרשמות, אם כי בחשדנות מה.
הביקור מסתיים במפגש עם עוד כמה רוחצים מרוצים במיוחד, שמתעניינים איפה תשודר הכתבה, ומותיר אותי עם שאלות גדולות. האם המתחם המצוחצח והמסוגנן יישאר כזה גם לאחר שהמוני בית ישראל יפקדו אותו בשלושת הרגלים? האם אצליח למצוא את דרכי חזרה אל מקס סטוק? והאם אכן בריכה לבטלה מסייעת ללימוד תורה ורגעי פנאי שכאלה יכולים לפתוח את הראש? מה שמתחוור לי בביקור זה הוא שהאפשרות לפתוח את הראש תוך קפיצה מעל מעקה חלקלק, היא בהחלט סבירה, בבחינת "קווי ה' יחליפו מח" רח"ל.
ועם כל זאת, ועל אף שאת רחובות בני־ ברק ומידת הנקיות שדבקה בהם דווקא יצא לי להכיר מקרוב, אני מרשה לעצמי להיות אופטימי. מנהלי ה־BBA, לוקחים את האתגר ברצינות. המתרחצים שפגשתי, כולם אנשים חביבים ומסבירי פנים, יודעים להעריך את מה שקיבלו, ואף להכיר טובה לעירייה ולזכיינים. במילים אחרות: יש מצב שלמוסדות הפנאי והנופש של בני־ברק תובב"א קם מתחרה חדש ועוצמתי. גן ורשה, מאחוריך.
