בעצלתיים: בין רומן בדיוני למאמר עמוס במידע היסטורי

ספרו השישי של מתן חרמוני אינו בדיוק רומן. לפחות לא רומן "לפי הספר", שמורכב מדמויות ומעלילה מתפתחת לקראת התרה וסיום. זהו טשולנט ובו ערבוב בין קטעי עלילה בנוסח רומן היסטורי־בדיוני ובין דידקטיקה – מאמר היסטורי־מדעי, כולל כרונולוגיה וביבליוגרפיה. לתוכו יצק חרמוני תכנים ואזכורים מחמשת ספריו הקודמים, שנעו בין הגולה היהודית – ממזרח אירופה עד אמריקה – לישראל (או לתל־אביב) של ימינו ולבעיות המשפחה והפרנסה הפרטיות של הסופר.

כבר בתחילה זוכים הקוראים להפניה דידקטית אל מידע היסטורי שמקורו בשניים מספריו של הסופר והחוקר יעקב יערי־פולסקין, שעוסקים באותה תקופה של התיאטרון העברי בראשית המאה העשרים: "מחיי יוסף חיים ברנר" ו"חולמים ולוחמים" (שניהם מ־1922). גם ספרה המעמיק של פרופ' אניטה שפירא, "ברנר" (2008), זוכה להתייחסות ולאזכור. בהגינות, בדקדקנות ובפרטנות של מאמר על תולדות היישוב היהודי או התיאטרון בארץ ישראל, מציין חרמוני את ספרו של מייסד התיאטרון הארץ־ישראלי הראשון מנחם גנסין, "דרכי עם התיאטרון העברי", ואת המידע על אודות מייסד הלהקה המתחרה, עקיבא ליילס, המופיע ב"לקסיקון של תיאטרון יידיש של נח פרילוצקי" (נקרא במקור "יידיש טעאטער" (ורשה (1921.

לידיעת הקוראים: שמו המקורי של ליילס היה מרמלשטיין, אך הוא "קרא לעצמו, כמנהג הימים ההם, על שם האישה שבחייו, לאה… שככה קראו גם לאשתו וגם לאמא שלו…". להקתו היפואית של ליילס כללה שלושה שחקנים וחמש או שש שחקניות. ליילס טען, לדברי חרמוני, ש"הציונות, יותר משהיא סוציאליסטית, היא אוטופיה של 'הבונים החופשיים'". להוכחת טענתו הוא קובע שראש העיר מאיר דיזנגוף תכנן את העיר החדשה כשרחובותיה הראשיים יוצרים בהצטלבותם סרגל זווית ישרה או צורת מחוגה, "סמלם של הבונים החופשיים". כל אלה הם אולי פרטי מידע מעניינים כשלעצמם, אבל כמו ציטוטים רבים בהמשך אינם ממין העניין והם פחות משוליים לסיפור עצמו.

כך גם המובאות והאזכורים מעיתונות התקופה כגון "הצבי" או "הפועל הצעיר", שבהם קרא אפרים ברודר, גיבור הספר, "בעיקר את המודעות. האותיות הגדולות. ואת זמני יציאת הרכבות מיפו לירושלים ומירושלים ליפו, ועל הרכבת שיצאה מחיפה לדמשק ולביירות, וזו שיצאה מיפו והגיעה עד לתימן. ואולי עוד רחוק יותר…".

ויש גם כתבת ביקורת על הופעת "התיאטרון העברי" בירושלים, שהתפרסמה ב"הצבי", עיתונו של איתמר בן אב"י, ב־1910: "זהו ציור מהחיים בגולה, שֶפה בא"י עוד לא זכינו לראותם… הגב' ברוידא (כלומר: חיה ברוידא, אשתו של ברנר) שיחקה יפה. לשאר המשחקים היו תפקידים שאין להם ערך רב. המחזה בכלל לא עשה את הרושם הדרוש. (אולי משום) שהמחזה היה קצר מדי ועד שהספיק הקהל לרכז מבטו אל הבמה הורד המסך…".

להקת שחקנים קטנה וממורמרת

סיפור המעשה הוא סיפור קורותיו של שחקן עברי. "הפעם הראשונה שנתקלתי בשמו של אפרים ברודר הייתה בבית הקברות של סקוקי, אילינוי", כותב חרמוני. על אחת המצבות היה חקוק השם 'Alfred Brody', "ולצד הכתובת האנגלית הבחנתי גם בכתובת עברית… ראיתי שכתוב שם "אפרים ברודר, שחקן עברי, תרמ"ט-תשכ"ט". שעות אחדות אחר כך, בספריית אוניברסיטת לויולה שבאזור שיקגו, "נתקלתי בספר 'תמונות יפואיות' של י"ח טביוב מ־1918… היו שם תמונות שעבורי לפחות היו חדשות. בין השאר התמונה שבה… מצולם אפרים ברודר עם (להקת התיאטרון העברי בתל־אביב) באותו ערב האחד והיחיד שעלה איתם לבמה בתור השד במחזה של פינסקי".

בגיל 15 ברח אפרים מהבית, ולאחר תלאות וטלטולים הגיע לעיר טרנופול. השנה היא 1904, והוא פוגש לראשונה את נחום צובלפלאץ. נחום מתכנן להגיע ליאסי ולהצטרף ללהקת שחקנים, ואחר כך ללונדון ולאמריקה. ארבע שנים מאוחר יותר, ועם קצת כסף מעבודות סבלות בשוק, אפרים נוסע ליאסי ופוגש שוב בנחום. "בְּיאסי… הייתה להקת שחקנים אחת קטנה וממורמרת…" שחבריה היו "יותר פושעים מאשר שחקנים".

אל הלהקה הזאת התקבל נחום, ובעקבותיו חברו הצעיר אפרים ברודר. נחום ממש שיחק במחזה, ואילו אפרים עמד בפתח התיאטרון ושר לקהל שנאסף ליד קופת הכרטיסים. השיר מופיע במלואו, וחרמוני, כדרכו, מוסר שמצא את השיר בקובץ שירי תיאטרון יהודיים שהתפרסם בניו־יורק ב־1894. אבל אותנו מעניין אפרים ברודר. הלהקה ביאסי התפרקה תוך זמן קצר, ושני הנערים המפוטרים דנים בהמשך דרכם. נחום מחליט לנסוע לאמריקה; אפרים – לארץ ישראל.

הימים ימי העלייה השנייה, שנת 1909 בקירוב, לפני מלחמת העולם הראשונה ועדיין בתקופת השלטון העות'מני. הנמל היחיד בארץ ישראל הוא נמל יפו. נמל חיפה נבנה רק בתקופת המנדט ונחנך ב־1933. אבל בעמוד הראשון של הספר נמנית חיפה בין הנמלים פורט־סעיד, יפו וביירות, ובעמ' 53 נכתב כי "לאפרים לקח חודש תמים מהיום שהגיע לחיפה ועד שהגיע ליפו…". האם חרמוני, שיודע הכול על ברנר וביאליק ומנחם גנסין והתיאטרון העברי, נכשל הפעם והוריד את אפרים לארץ בנמל שלא היה קיים אז?

חזותו האפלה מושכת עין

בכל מקרה, אפרים ברודר מגיע ליפו. הוא יודע שעליו להרוויח כסף אבל אינו יודע כיצד. ואז מתמזל מזלו והוא פוגש שניים שישנו את חייו: את מרדכי בן הלל הכהן, איש עסקים מצליח ופעיל ציבור מוכר, ממייסדי אגודת הסופרים העבריים; ואת רחל בק, שהופכת לאהובתו וגם מצטרפת לתיאטרון העברי של מנחם גנסין. מרדכי בן הלל שואל את אפרים למעשיו. אפרים משיב "אני משחק עברי", ובן הלל מצייד אותו במכתב אל גנסין ומבקש שיקבל את הצעיר לתיאטרון.

בספרו של גנסין שהוזכר קודם מצוי "תצלום משנת 1910… כל חברי הלהקה לבושים בבגד לבן… ומי שעוד בתמונה הוא אפרים ברודר. לבוש במכנסיים שחורים, חולצה שחורה וחובש מגבעת שחורה, שערו גולש על כתפיו וגם המנעלים שהוא נועל הם שחורים… התמונה הזו צולמה ממש לפני שעלו לבמה… אפרים שיחק את תפקיד מלאך המוות – שנתפר במיוחד בשבילו… החזות האפלה שלו מושכת את העין…".

הלהקה של גנסין אינם מניבה הצלחה גדולה לאפרים ולאהובתו היפה, אבל המזל משחק לאפרים שוב: נח סוקולובסקי, יהודי בעל חזון, מופיע בארץ ועמו מצלמת ראינוע, וצמד השחקנים יוצא למסע ברחבי ארץ ישראל. על גבי עגלת מספוא נוסעים הצלם סוקולובסקי, משרתו התימני ושני השחקנים, ועימם מצלמת אירוסקופ אירופית. הם מצלמים את נופי הארץ ואת ירושלים, תל־אביב והמושבות "למען הנצח" והקונגרס הציוני ה־11, ואפילו ה"מי ומי" ביישוב היהודי מתייצבים לצילום. המסע מסתיים ביריחו, על חוף ים המלח.

למחרת קמים אפרים ורחל ומגלים שסוקולובסקי איננו. לקח את המשרת, המצלמה וסרטי הצילום עם העגלה והפרדים – ונעלם. מסביב סופת חול משתוללת. "המדבר מתאכזר ליושביו ולאלה שנדדו לתחומיו במקרה. כמו אפרים ברודר". בתחנת הרכבת של בית־שאן פוגש הדוד אלפרד מאמריקה בבחור גבוה וצעירה גבוהה לצידו, מכוסים אבק וללא פרוטה בכיס, שהגיעו מיריחו. הם עולים לרכבת לביירות ומשם "אל עלילות אחרות שאינן כתובות בעברית". אפרים סב לאחור ומביט: "זה היה המקום הנידח ביותר בעולם".

עשיר בסגנון, דל בעלילה

הכתיבה של חרמוני, יותר משהיא יוצרת ספר, מזכירה מופע של מספר סיפורים שפונה אל הקהל, מספר ומשוחח איתו, מסביר ומשיב לשאלות. אלא שגם מספר סיפורים מחויב לכלל יסודי אחד: תזמון. תקצר מדי – הקהל לא יבין ויתעצבן; תאריך מדי – הקהל ישתעמם, יקום ויסתלק. וכאן חולשתו העיקרית של הספר. מאחר שהתוכן העלילתי אינו מספיק למלא דפי ספר, משלים חרמוני את הנפח בדבֶּרֶת אין סופית ובציטוטים, הערות ביניים ורכילויות שאינן תמיד ממין העניין. ויותר משזה משעשע, אותי לפחות זה עייף ואפילו שיעמם. אבל אולי דווקא בכתיבה הזאת חרמוני אותנטי יותר ונאמן למציאות ולאמת ההיסטורית העמוקה? מי שמוקיר סגנון על פני התרחשויות ועלילה, אוהב להאזין לדרשנים יידישיסטים ואת אווירת השטעטל המזרח־אירופי אפילו ביישוב החדש בתל־אביב – זה בדיוק הספר בשבילו. עשיר בדיבור, בסגנון ובהומור, ודל בעלילה.

הערה לסיום, מחוץ לספר: להפתעתי מצאתי ביוטיוב את הסרט "חיי היהודים בארץ ישראל" מאת נוח סוקולובסקי, 1913, בקריינותו של יהורם גאון. בכיתוב המצורף נאמר: "מבט יוצא דופן על חלוצי העלייה הראשונה והשנייה נחשף לראשונה בסרט זה. הסרט נוצר ביוזמת נוח סוקולובסקי וחברת 'המזרח' באודסה לקראת הקונגרס הציוני ה־11 בווינה. הצילומים נערכו בא"י באביב תרע"ג 1913 ותיעדו את היישוב העברי הישן והחדש ביהודה, בשפלה ובגליל (כולל הקומונה קצרת הימים שייסד טרומפלדור במגדל, לרגלי הארבל. בסרט תמונה נדירה שלו, חורש בידו האחת. ח"פ). הסרט האבוד נתגלה בפריז באקראי ב־1997 בנגטיב מקורי בארכיון של המרכז הלאומי לקולנוע בצרפת".