"תגידי", אומר לי אייל חדד כשאני נכנסת לבית הקפה שבו קבענו. "מאחת עד עשר – כמה היית לחוצה לפני שהתלבשת בבוקר?".
"ברור שעשר", אני מודה בפניו בכניעה.
"זה בסדר", הוא מרגיע, "אני כבר רגיל. הדבר הראשון שאומרים לי כשפוגשים אותי זה 'שיואו, אתה לא מבין כמה חשבתי לפני שהתלבשתי'. אנשים לא לגמרי מבינים את המשמעות שיש לחיצוניות, מה אפשר להשיג באמצעותה. יש את אלה שמתעסקים בחיצוניות מטעמים של חוסר ביטחון, ויש את אלה שמבינים שתדמית היא חלק מהחיים".
אבל עדיין יש איזה מנעד בין לבוש נכון ללבוש מתאמץ.
"יש מנעד, אבל הרעיון הוא כל הזמן להגיע למצב שאישה מזהה מי היא ועל זה היא עובדת לבטא ולשפר את זה. הרבה פעמים בעידן שלנו אנחנו מחפשים את הקוד־קופון ואת ה'תקני, תקני, תקני'. בואי, זה לא יעזור שתקני. את לא בר רפאלי. את מי שאת, ועם זה אנחנו צריכים לעבוד ולהוציא את הכי טוב".
בקיצור, אז איפה אני במדד חדד?
"אז ככה – מכיוון שיש לך כתפיים צרות את יכולה ללכת גם עם הקרדיגן הלבן ששמת עלייך וגם בלעדיו. את הזברה שעל החולצה שלך תשאירי בספארי. מה יהיה עם הזברה הזו? ההדפס הזה היה חזק לפני שנתיים וכמו כל טרנד שמגיע לישראל, ישר גומרים לו על החיים".
וזה, אם תרצו, אייל חדד בקליפת אגוז: ישיר, בוטה לפעמים, מצחיק עד דמעות (את מי שבקטע) וסטייליסט שלפני שמונה חודשים היה מוכר רק למביני עניין בתעשייה, והיום הוא תופעת רשת מטאורית עם יותר ממאה אלף עוקבים באינסטגרם, 43 אלף בטיקטוק, וז'רגון משלו שזכה לחיקוי בארץ נהדרת, הכולל ביטויים כמו "אלליי", "לסל וחסל", "לא, לא, לא, ולא", שבאמצעותן הוא מבקר את בנות ישראל על הסטיילינג שלהן.
בקיצור, אתה הולך להגיד עכשיו אלליי על איך שהתלבשתי?
"אני אגיד לך אלליי. אבל את יודעת מה הכי מצחיק? שאנשים בטוחים שאני מהבוקר עד הלילה מסתובב ומדרג אנשים. הם עוצרים אותי בקניון ואומרים לי 'אל תגיד לי שום דבר היום, תפסת אותי לא מוכנה'. מאמי שלי, אני לא יודע איך לספר לך את זה – אם לא תשאלי, לא תקבלי ממני חוות דעת. מצד שני אם את שואלת, תהיי מוכנה לקבל תשובה ישירה. את לא יכולה להזמין פיל ולקבל כבש".
על ההומור שלו אפשר לנהל דיונים מפה ועד התצוגות של מילאנו, אבל עם העובדות קשה להתווכח: חדד מפוצץ מדי שבוע אולמות עם אלפי נשים שמגיעות להופעות שלו. חלקן מתנדבות במהלך ההופעה לעלות על "קוביית המדד" ולקבל הערות פומביות על הטעויות שעשו בלבושן לנוכח פרצי הצחוק מהקהל. חלק מהרגעים הקומיים האלו מועלים לחשבונות שלו ברשת וכמו כל קהל מגוון נמצאות שם גם אלו שלא מתחברות לז'אנר.
רק הבוקר קראתי פוסט של מישהי שאמרה שהיא לא מבינה למה נשים הולכות להופעות שלך כדי לחטוף על הראש. מה אתה עונה על זה?
"קודם כול אני אומר תפסיקו לחשוב שנשים זה עם מטומטם. את, אל תחליטי בשביל אישה מה טוב לה. בעיניי זה מה שמקטין נשים, לא מה שאני עושה. אם אישה בוחרת לבוא ולשמוע מה שיש לי להגיד, תני לה את הקרדיט שהיא מבינה לאן היא מגיעה. את חושבת שהן היו נוהרות במשך שנה שלמה להיכל התרבות ארבע פעמים בשבוע בשביל שמישהו ישפיל אותן? אין בעיה שאת לא מתחברת, זה בסדר, יש כפתור של אנפולואו. אני לא מקדונלדס. אני לא בידור להמונים".
"מה פתאום מגיע סטייליסט שעולה על הבמה ומפוצץ אולמות. אין דבר כזה בישראל. לא יודע אם יש דבר כזה בעולם. פעם חשבתי שרק אם אעשה תוכנית ריאליטי יכירו אותי ברחוב"
עם המספרים קשה להתווכח. חדד אפילו לא נהנה מתקופת הסתגלות ברשתות, מהרגע שהעלה לטיקטוק את הסרטון הראשון שלו קרה הפלא. "התחלתי לעשות תהליך אישי עם מעיין בן־ציון, שהפכה למנטורית שלי, ובתוך התהליך הבנתי שהילד שבי מבקש להגיע לקדמת הבמה ולהשפיע על העולם. בדיוק באותו שבוע דיברה איתי לקוחה ואמרה שהיא רוצה ללבוש את השמלה של ביונסה. עכשיו ברור שהקשר בינה לבין ביונסה מקרי בהחלט, אז אמרתי לה שאם היא רוצה ללבוש את השמלה הזאת היא חייבת להיכנס לתוך מחטב. והיא אמרה לי 'אבל זה כואב, איך אני אסתובב באירוע?' ואז אמרתי לעצמי שאני חייב לאפס את הנשים, כאילו, מה נראה לכן? יש מחיר. צילמתי סרטון והעליתי אותו לטיקטוק. היו לי אפס עוקבים באותו שלב. התעוררתי למחרת וראיתי שיש שם איזה 200 אלף צפיות. אמרתי אוקיי, קורה פה משהו. צילמתי עוד סרטון, היו לו 300 אלף צפיות ונוספו לי 20 אלף עוקבים. בטיקטוק אי אפשר להגיב להודעות, אז הצופים עברו לכתוב לי באינסטגרם ופתאום אני רואה שכמות העוקבים שם הכפילה את עצמה. כל בוקר אני קם למאות עוקבים חדשים שמגיעים מהטיקטוק. בהתחלה לא העליתי באינסטגרם כלום, אבל אחרי חודש התחלתי להעלות גם לשם, כי זה התפתח מהר מאוד. הכול פשוט קרה מעצמו, ממש מהשטח. לא היה לי שום דבר לפני כן. אני תמיד אומר שהגעתי לתל־אביב עם אפס שקלים ואפס קשרים".
View this post on Instagram
חדד (32), נולד וגדל בבאר־שבע עם שלושת אחיו, בן לאביו מוטי, חשמלאי במקצועו, ולאמו לונה, עקרת בית. "גדלתי בשכונות הכי פשוטות שיש, בבית שדאג לצרכים הכי בסיסיים שלי אבא שלי עבד כל חייו מאוד קשה בשביל זה. ובכל זאת מגיל אפס הייתי על במות. השתתפתי בכל ה'צעירי' שיש. אבא שלי היה מסיע אותי לאודישנים וללהקות מחול".
עוד כשהיה ילד הוא אימץ אמירה אופנתית משלו. "הייתי יוצא עם מכנסיים ירוקים מהבית ואבא שלי היה מסתלבט עליי. אחר כך היינו רואים איזה שחקן הוליוודי הולך עם אותו פריט, אז הוא אמר לי 'אני כבר לא מעז להסתלבט. אני יודע שכל מה שאתה לובש, בעוד שנתיים יהיה טרנדי'".
הכניסה שלו לעולם הסטיילינג התרחשה כמעט במקרה, קצת לפני השירות הצבאי. "חברה שלי, הזמרת דנה לפידות, פנתה אליי ואמרה לי 'אייל, יש לך טעם טוב, אני צריכה שתבוא איתי לקניון'. אמרתי לה מה פתאום, מה לי ולזה. אבל בסוף הסכמתי, עשיתי איתה קצת קניות וייעצתי לה לעשות כל מיני שילובים. בחרנו בגדים ועשינו צילומים וכעבור שבוע צלצלו אליי מהאולפן השקוף בערוץ 24 וביקשו שאגיש פינת סטיילינג בתוכנית של אורנה דץ. מאותו יום, שלושה חודשים קדימה כבר לא היה לי מקום פנוי ביומן".
הפיצוח של חדד הוא בהכלאה שהוא בחר לעשות בין עולמות הסטיילינג, שמהם הגיע, לעולמות הסטנד־אפ. תמיד היו סטייליסטים שדירגו סלבס בתוכניות, אבל אף אחד לא חשב להפוך את זה למופע בידור. "האמת שזה נולד מתוך החיים. אני מאמין בא־לוהים ויש לי הרבה שיחות איתו. אני מאמין שכל מה שקרה זה מעליי, שהגעתי לעולם עם איזשהו ייעוד ולכן פתאום הכול פשוט קרה". יחד עם תחושת ההשגחה חשוב לו להדגיש שההצלחה היא תולדה גם של עבודה קשה, "מאחוריי עשר שנים בתחום הסטיילינג. אני לא חושב שיש מישהו בישראל שלא הלבשתי".
ואכן, הרשימה ארוכה. טיילור מלכוב, מיכל הקטנה, מאור זגורי, מעיין אדם – אלו רק חלק מהשמות שעברו דרכו. "אני מגיע להופעות עם ניסיון. זה לא שאני אומר 'תלבשי מה שיפה לך' ועושה איזו דאחקה, באתי מתוך העולם הזה, שהוא מאוד רגיש והוא הבטן הרכה של כל אישה בישראל. אני יודע שיש גם דברים שפחות נעים לשמוע, אז מה?"
קרה פעם שמישהי נעלבה ממך בהופעה?
"לא קרה שמישהי נעלבה. יש לי אינטליגנציה רגשית מאוד גבוהה; בזמן המופע אני מיד מזהה מי באה לעשות איתי חיים ואל מי זה פחות מדבר. ברגע שאני מרגיש אי־נוחות אני לא מתקרב. אני גם בחיים לא אעלה לבמה מישהי שלא ביקשה. מה שכן, כשאני שואל בהופעות מי רוצה לעלות לקוביית המדד כולן מצביעות והאולם עולה על גדותיו. נשים קופצות מהכיסאות, ומי שלא עולה נעלבת ואחר כך שולחת לי הודעה".
למרות זאת, את ההצלחה של חדד מלוות כמעט מההתחלה ביקורות נוקבות על סגנון ההומור שלו, והקשות שבהן אפילו מאשימות אותו בשמנופוביה. "יש נשים שהתפקיד שלהן בטיקטוק זה להיות מגנות ההשמנה", הוא מתייחס לטענות, "הן אוהבות מאוד לדבר עליי, וזה גם מאוד ויראלי. עד היום לא הגבתי לביקורת, אבל עכשיו אגיב – להיות שמנה זה לא טוב ולא רע, זה פשוט מידה שאנחנו עובדים איתה. יש נשים שלוקחות את השומן שלהן והופכות אותו לקריירה, אני בכלל לא בערוץ הזה ולא בסרט הזה. אני מסתכל על מישהי – יש לה נתונים פיזיים, ואני חושב איך אפשר לממש מהם מאה אחוז מהפוטנציאל. מתוך הקיים. זה בעצם הסיפור, לכן הסטיילינג תמיד יהיה קשור למבנה הפיזי וגם לאישיות.
"נשים דתיות משתמשות בצניעות הרבה פעמים כתירוץ למה הן לא יכולות להתלבש יפה. זה כמו נשים בהיריון, למשל, כשאת חושבת כמו אישה בהיריון את גם תתלבשי כמו אישה בהיריון, וזה יכול להיות מאוד מדכא ומשעמם"
"אם עכשיו סטנדאפיסט יֵרד על תימנים יגידו שהוא גזען? אז אני אומר על מישהי שיש לה רגליים רחבות שלא תלבש סקיני כי בעיניי זה פחות מיטיב איתה ואני רוצה לעזור לה. זה הופך אותי לשמנופוב? וישנה המילה החדשה שהתחילו להגיד לי – מיזוגן. מה הקשר בכלל? אני מאחל לאותה מגיבה שכתבה את זה לתרום לנשים כמו שאני תורם להן. אני גם מזמין אותה להיכנס לאינסטגרם ולראות את מכתבי האהבה שאני מקבל מנשים ששיניתי להן את החיים. קיבלתי החלטה אסטרטגית, שאני לא מגיב לטענות האלה כי הקהל מצביע ברגליים ובידיים. אני בוחר להתרכז ולעשות את מה שאני עושה, וברור לי שההצלחה שלי מפריעה לאנשים. מה פתאום מגיע סטייליסט שעולה על הבמה ומפוצץ אולמות. אין דבר כזה בישראל. לא יודע אם יש דבר כזה בעולם. פעם חשבתי שרק אם אעשה תוכנית ריאליטי יכירו אותי ברחוב. אבל אם תצאי איתי היום לרחוב לא תוכלי להסתובב איתי. אני מצלם כמעט 50 ברכות יום הולדת ביום".
חדד, יש לציין בכנות, מצליח להצחיק גם מחוץ לסרטוני הרשת שלו. לא אחת הוא גרם לי להשתנק ולעיתים ממש התקשיתי להבחין מתי נגמרת הדמות ומתחיל הבן אדם. "שום דבר בדמות לא יכול לעבוד אם אין בו חלק ממך", הוא מדגיש, "אלו המון חלקים שקיימים בי. את חלקם אני מקטין ואת חלקם אני מגדיל בהתאם לדמות. יש ימים שאני קם ואני מאוד המדד, ויש ימים שאין לי עצבים".
ב־27 באוגוסט ישיק חדד מופע משודרג וב־7 בספטמבר הוא יגיע איתו להיכל התרבות בירושלים. "הולך להיות ספּר על הבמה שיספר נשים בלייב ועוד כמה הפתעות".
זה חלק מתפיסת העולם שלו לסטיילינג נכון, "כלל ראשון – סטייל זה לא רק בגדים. כלל שני – סטייל לא קונים בכסף. באות אליי נשים עם תיקי שרשראות, מכירה את הקטע הזה? ואני אומר להן ששרשראות זה רק באופניים. הן עונות לי 'אבל זה של איב סאן־לורן'. לא אכפת לי. הסטייל ממש לא קשור לאיזה מותג את לובשת ולנצח יהיה קשור לנתונים הפיזיים שלך. כלל שלישי – הסטיילינג תמיד קשור להתייחסות לקווי אורך: לאורך השיער שלך יש קשר ישיר אם תיראי גבוהה או נמוכה; למִפתח החולצה שלך יש קשר אם תיראי רחבה או צרה; וגם מה שתנעלי ישפיע אם הגוף שלך ייראה דקיק או רחב. כלל רביעי – לוק הוא תמיד כמו סלט. את לא יכולה ללבוש ג׳ינס ולשאול אותי איך הג'ינס. זה תלוי בנעליים שאת מתכננת לנעול ובסך כל הפריטים שאת מצרפת אליו".
בסרטונים שלו אפשר לראות נוכחות מרשימה גם של נשים דתיות ולא מזמן הוא אפילו הקדיש להן סרטון. מבחינתו צניעות היא לא מגבלה לסטייל איכותי. "נשים דתיות משתמשות בצניעות הרבה פעמים כתירוץ למה הן לא יכולות להתלבש יפה. זה כמו נשים בהיריון, למשל, כשאת חושבת כמו אישה בהיריון את גם תתלבשי כמו אישה בהיריון, וזה יכול להיות מאוד מדכא ומשעמם. אבל כשבתודעה שלך את מפסיקה לחשוב מתוך המגבלות האלה הכול יכול להיפתח. הרי נשים דתיות יכולות ללבוש הרבה דברים שגם החילוניות לובשות, אבל נתפס להן הראש באיזשהו שטנץ מאוד מבוגר. כל אישה יכולה ללבוש טישירט מזארה גברים וחצאית עיפרון גבוהה מבד סנפירים ולהכניס את החולצה בפנים. כל אישה יכולה לנעול סטן סמית' או עקב סטילטו. הרבה פעמים הן מגיעות אליי עם הקרוקומבוש על הראש".
קוראים לזה בובו.
"כן, את מכירה את הקרוקומבושים האלה שתופחים לשמיים? למה הם טובים? והן אומרות לי 'זה נותן לנו ביטחון'. אין שום קשר. אני מרגיש שנשים דתיות הרבה פעמים מוותרות לעצמן מראש. למה לסרבל? תפסיקו לחפש קרוקומבושים שלוקחים את כל הפוקוס, הם צריכים להשתלב, ואז הפוקוס נשאר על הלוק".
גם לגברים אתה עושה מדד?
"לא. קיבלתי החלטה שאני לא מדבר לבנים בכלל. להגיד לך שהבעלים לא באים עם הנשים שלהם לפעמים יהיה שקר. אני מרגיש חיבור מיידי לנשים. אם היה יושב מולי פה גבר הייתי כנראה מאוד נעול וסגור".
הוא לא מסתיר את המשיכה המינית שלו ("אני עם גברים") אבל מתעקש לא לעשות ממנה עניין, " מה שאתה עושה בחייך הפרטיים זה לא עניינו של אף אחד. אבל אני לא אוהב שאנשים הופכים את זה למקצוע".
כלומר?
"יש כאלה שמצפים שאהיה הסטייליסט הגיי, החברה. אין הרבה מהחיים האישיים שלי באינסטגרם, וזה מבחירה. אני כמובן חי בשלום עם זה וגם המשפחה שלי, אבל אני לא חושב שזה חשוב או רלוונטי".
איך הקולגות שלך, מפרגנים?
"אין לי חברים בתעשייה. יש את מעיין אדם שהיא החברה הכי טובה שלי, וחוץ ממנה אין. כל יום אני מקבל בקשות מסלבריטאים – בוא נשב לקפה, בוא להשקה הזאת, אני לא אוהב את זה. לא אוהב את הלקקנות הזאת ואת חבורת התיוגים הזאת.
"לסטייליסטים קשה איתי, אבל אני יכול להבין אותם, כשבן אדם נמצא במקום מסוים ויש מישהו שבא ועושה דברים דומים אבל מצליח יותר, זה קשה. אם הקהל לא היה מגיע בהמוניו ולא הייתי מקבל כזאת כמות של אהבה ברשתות החברתיות אולי הייתי עושה קצת בדק־בית, יכול להיות שזה היה מוריד אותי. אבל על כל אחד שמגיב נגדי יש קבוצה שלמה של נשים שכותבות להם מגילות. באות להופעות שלי סבתות, אמהות והבנות שלהן – שלושה דורות, מגיל 15 עד 60. חרדיות היו שולחות לי הודעות באינסטגרם עם פרופילים לא מזוהים. בהתחלה לא הייתי עונה כי לא ידעתי מי מדבר איתי, ואז הן אמרו לי 'בבקשה, אני דתייה, בגלל זה אין לי תמונה'".
עם ההצלחה מגיע גם החשש מהרגע שבו הכול ייגמר?
"כן, בטח. ואני עושה עם עצמי עבודה כל הזמן. הפחד קיים, אבל אני מאמין שברגע שהאש הזאת נדלקה זה כבר מעליי. זה חלק מהמסע הנשמתי שלי פה בעולם. ברגע הנכון א־לוהים החליט להפנות אליי את הזרקור ואז זה קרה. אני גם לא יושב על זרי הדפנה אלא עובד מאוד ביסודיות, ויש לי הרבה תוכניות, אני עובד כל הזמן כדי להביא את הדבר הבא. אני מאמין שלא התחלתי עדיין, זאת האמת. כל הסיפור הזה רק התחיל".מעיי
