זה התחיל מאיזה קטע חברתי של כמה בנות מהסניף. בתחילת כיתה ג' או ד' היינו מתעוררות לפנות בוקר, כשהשעון המעורר התערבב עם קול המואזין, והולכות לסליחות. אפילו שאת רוב מילות הפיוטים לא הבנתי, בבית הכנסת המנגינות אפופות החלום היו נעימות ואשר חסנו עליו השלום היה מחלק לכולם תה סליחות – חם ששורף את הלשון ומתוק שמחמם את הלב – ומעלה קנקן גם לעזרת נשים. רגע לפני שחרית היינו יוצאות החוצה ועושות קצת שטויות, כמו לעלות על המגדל־מים או לשחק מחניים על הגג של בית הספר, אחר כך היינו קופצות למכולת לקנות שוקו ולחמנייה עוד לפני שפרקו את הארגזים ואז מביאות את התיקים והולכות יחד ללימודים.
עם השנים חלפה הסצנה החברתית אבל החיבה לתפילה המיוחדת בשעות הנקיות והקרירות נשארה. ההתבגרות הביאה איתה חיבור עמוק יותר למהלכי התשובה בסליחות, לתפילה שהיא קצת יותר קלופה וכנה בשעות שהתודעה מעורפלת ולמילים שנעות בין חרטה ובושה לביטחון באהבה וודאות בכפרה. לאחרונה גיליתי שאת הסימפטיה האישית שלי, שאני חולקת עם המונים, מישהו תרגם לפרויקט מיוחד שנקרא "סיור סליחות". זהו ספר אלבומי עם הסברים לפיוטים ומאמרים, לצד ביצועים מחודשים ומקוריים של אנסמבל הפיוט שמארח את הרב חיים לוק, שי צברי ונטע אלקיים. "הרעיון הוא להעניק לישראלי הממוצע מסע חווייתי אל פיוטי הסליחות והימים הנוראים", מסביר מישאל וקנין (52), שהגה ויזם את הפרויקט. ביומיום וקנין הוא איש עסקים, נשוי ליעל ואב לארבעה, הוא משמש דירקטור ויועץ לחברות גדולות במשק ועד לאחרונה שימש כיו"ר הדואר. לכאורה הקשר בין עיסוקיו לעולם התרבות היהודית נראה רופף אך למעשה הוא קרוב לליבו. "העולם של הסליחות והפיוטים הוא בסעיף התחביבים שלי, אבל זה תחביב מלא בתשוקה".
עד לאלול תשע"ט התחביב של וקנין נשאר ברמה המשפחתית, אבל אז באחד מלילות הסליחות הוא קיבל טלפון מזוג חברים, ענת ויורם טרובוביץ. "הם הגיעו לירושלים לחופשה קצרה וחיפשו אטרקציה לערב, הם ראו שכולם כותבים על סיורי סליחות והתקשרו לחבר הדוס שלהם לשאול למה כדאי להצטרף". וקנין הציע להם לוותר על מלכודות התיירים והפולקלור ובמקום זה ללכת לדבר האמיתי. "אמרתי להם, בואו איתי לסליחות, הם שאלו בחשדנות קלה מה זה דורש מהם, ועניתי שחוץ מלקום מאוד מוקדם לא הרבה, קבענו בבית כנסת עדס בנחלאות בארבע בבוקר".
מישאל וקנין: "הבנתי שהסתבכתי, אלו אנשים שבית הכנסת הוא לא חלק מהחוויה שלהם, אולי היו באיזה בר מצווה וזרקו שתי סוכריות. תהיתי איך אני מתווך להם את החוויה הזו, הם לא מכירים את הדינמיקה המקובלת, מתי שרים, מתי מקשיבים, מתי עומדים או יושבים, המנגינות זרות להם והמילים לא ממש מובנות"
כשווקנין ניתק את השיחה עם חבריו הוא הבין שזה בעצם לא ביקור כל כך פשוט. "אמרתי לעצמי שהסתבכתי, אלה אנשים שבית הכנסת הוא לא חלק מהחוויה שלהם, אולי היו באיזה בר־מצווה וזרקו שתי סוכריות, אבל לא הרבה מעבר לכך. תהיתי איך אני מתווך להם את החוויה הזו שמורכבת משפה שלא מוכרת להם בשום צורה ואופן, הם לא מכירים את הדינמיקה המקובלת, מתי שרים, מתי מקשיבים, מתי עומדים או יושבים, המנגינות זרות להם והמילים לא ממש מובנות. פשוט התיישבתי והתחלתי לכתוב דברי הסבר. לקחתי כמה פיוטים ולכל אחד נתתי הסבר קצר של איזה 150 מילים. צירפתי כמה הערות שמתייחסות לאווירה בבית הכנסת, כמו שישימו לב לשמש שמחלק תה וקפה כי בלי זה זה לא סליחות".
הם נפגשו לפני אור ראשון בכניסה לבית הכנסת הציורי, כדי לקבל הסבר קצר. "נתתי להם את הדף ועשיתי להם תדריך כמו לפני כניסה למוזיאון. בארבע וחצי התחילו הסליחות וכשיצאנו הם היו בהלם – 'וואי, זה שלנו ופשוט לא הכרנו'. מדובר באנשים שצורכים לא מעט תרבות, הם היו בכל תערוכה בעולם ובכל ביאנלה באירופה, אבל את מה שקורה כאן הם פגשו לראשונה. אמרתי לעצמי שאם ככה הסליחות נגעו בהם אז אם ננגיש אותן הן ייגעו בעוד אנשים. רציתי להפוך את זה למשהו יותר רציני, משהו לא רק לחברים התל־אביבים שלי. המטרה שלי הייתה לייצר קנוניזציה של הסליחות. שייכנסו לקאנון המרכזי התרבותי בישראל. זו התרבות הכי גבוהה שיש, אלה לא תפילות חול, יש שם טקסטים ממש מטלטלים ומוזיקה אותנטית שצריכה להיות חלק מהפסקול שלנו. ישבתי בלילות מול המחשב וכל פעם כתבתי הסבר על פיוט אחר. הגעתי כבר ל־55 טקסטים, כמות מכובדת, אבל הרגשתי שזה לא מספיק. רציתי שאת ההסברים תלווה גם ויזואליה שתמשוך את העין".
הוא הלך לספרייה הלאומית בירושלים וחיפש כתבי יד עתיקים של ספרי סליחות, "נפתח בפניי אוצר, הצילומים האלה נותנים לקורא את ממד הזמן, את החיבור ההיסטורי הרחב, הם ממחישים שזו לא איזו המצאה חדשה של דוסים אלא חלק מהארסנל התרבותי שלנו מזה מאות שנים. חיברתי לכל אחד מהפיוטים צילום מספר סליחות אחר ואפשר ממש לראות את ההשפעה של הסביבה, של ארצות המוצא, הסגנון של האיורים, צורת הכתיבה ואפילו הדפים משתנים לפי התפוצות השונות. אחד הדברים שאני אוהב מאוד הוא לראות את הדפים בכתבי היד מארצות ערב. הקוראן נכתב בתוך מלבנים ששרטטו על הדפים, אז ככה היו מוכרים קלפים ודפים באותן ארצות. אנשים היו קונים אצל הרוכלים את הדפים ומעתיקים לעצמם את כתבי הקוראן. כיוון שאלה הדפים שהיו בנמצא, גם היהודים קנו אותם והשתמשו בהם לכתבי הקודש שלנו".
כל כתב יד משויך לאוסף כלשהו, בשלב מסוים זיהה וקנין שחלק גדול מהכתבים שייכים לאוסף של משפחת גרוס והחליט לברר במי מדובר. "עשיתי בירור והגעתי לביל גרוס, התברר לי שהוא נחשב לגדול אספני היודאיקה בעולם, השגתי את הטלפון שלו ודיברנו. הסברתי לו על הפרויקט וביקשתי את עזרתו, הוא הזמין אותי אליו לתל־אביב וישבנו שעות ארוכות עד שהצלחנו למצוא לכל פיוט כתב יד עתיק".
בשלב הזה וקנין החזיק כבר בספר אלבומי מכובד אבל החליט להוסיף לו נדבך שייתן ערך מוסף גם למי שמכירים מקרוב את הסליחות וקמים בכל שנה לפנות בוקר. "התחלתי לבקש מאנשים שיכתבו מאמרים שייתנו הרחבה והעמקה למי שכן רגילים להתפלל, כדי שהספר יתאים לעוד קהלים. יצאו 18 מאמרים שכל אחד מהם מביא זווית אחרת שמחדשת עוד רובד, מההיבטים הרוחניים, המוזיקליים וההיסטוריים".
הספר כבר התגבש ונראה טוב אבל בנו של וקנין אמר לו שאם הוא רוצה שגם אנשים בגילו יתחברו לסליחות, חייבים להכניס מוזיקה בין כל המילים הגבוהות. "הוא כמובן צדק", אומר וקנין, "והתקשרתי ליאיר הראל, המנהל המוזיקלי של 'אנסמבל הפיוט', שהכרתי עוד משנות התיכון שלנו, אמרתי לו בוא נעשה אלבום עם כל הפיוטים".
החיבור בין הפרויקט של וקנין לאנסמבל הפיוט היה מושלם כמו כפפה ליד ונוצרו שני אלבומים ומופע סליחות מיוחד שיעלה ב־31 באוגוסט ברחובות, ב־12 בספטמבר בירושלים וב־13 בספטמבר באשדוד ובשידורי קשת 12. "אפשר להגיד שזה מעין סיכום של עבודה של כמעט שני עשורים". אומר יאיר הראל, העורך המוזיקלי של סיור סליחות, "האלבום הראשון שיצרנו, גרסת בית הכנסת, מתבסס על הקלטות שהתחלנו לעשות כבר בסביבות שנת 2005 לאתר 'הזמנה לפיוט' עם הרב חיים לוק, שהוא גם המורה שלנו. ברגע שעלה הקונספט של גרסת בית כנסת לא הייתה לנו שאלה שהרב לוק יוביל את התפילה, מבחינתנו הוא הפייטן והחזן, המודל השלם ביותר שאפשר ללמוד ממנו. האלבום מדמה, בלי כלי נגינה, את איך הדברים נשמעים בבית הכנסת אז היה לנו ברור שהוא יתבסס על ההקלטות של החזנות שלו שנעשו בזמנו רק בליווי של שני בני משפחה שלו. נכנסנו כמניין זמרים מהאנסמבל והוספנו את הקולות שלנו כמו בדינמיקה של בית הכנסת, של שירת מענה בין חזן לקהל, ניסינו ממש לבוא עם הרגישות של איך שזה נשמע כשמתפללים בבית כנסת. זה היה מסע ארוך של הרבה ימים והרבה שעות, כמו תפילה ארוכה של ימים נוראים. רוב המשתתפים הם בעצמם חזנים בימים נוראים והתוצאה הייתה מרגשת. בואי נגיד שזה בית כנסת שהייתי שמח להתפלל בו כל השנה".
באלבום השני כבר הייתה להראל אפשרות להביא את השפה האמנותית של האנסמבל. "האלבום מורכב מחומרים שהולכים איתנו שנים ונצברים במופעי הסליחות שלנו. תמיד לצד פרויקט אמנותי כזה או אחר שאנחנו עוסקים בו, אנחנו חווים את מעגל השנה ומנגנים סביבו. גם הפיוט מאוד מחובר לזמן, ויש לנו מופעים שקשורים כמעט לכל נקודה וחג, אז כמובן בתקופת הסליחות יש לנו הופעות שמתאימות לזמן הזה וכל שנה נוספות לרפרטואר עוד שכבות. כל אלה, ביחד עם עיבודים נוספים שהכנו, מרכיבים את האלבום הזה. למשל עשינו עיבוד ל"ונתנה תוקף" של יאיר רוזנבלום, לא מסוג הדברים שאנחנו רגילים לשיר, ישבנו עליו עד שהצלחנו לפצח את מה שיש לנו להוסיף בו. חיברנו אותו עם שיר של לאונרד כהן, Who by Fier, החיבור בין שני השירים יצר סאונד חדש, חשמלי קצת, כמו לפרק ולהרכיב מחדש את השיר. גם בעיבודים האחרים יש משהו אחר מהדרך שאנחנו רגילים לשמוע את הפיוטים. למשל בשיר עם נטע, 'אחות קטנה', היה משהו מיוחד, הקול הנשי שהביאה נמצא גם בטקסט, ויחד עם ההדהוד של האנסמבל, הביצוע נשמע כמו משפחה שחולקת אוצר של מורשת אבל פתוחה מאוד אל העתיד".
יש היום הרבה מאוד מופעי סליחות, איפה המקום שלכם ביניהם?
"אנחנו מנסים לשמור על הייחוד שלנו, על קול אותנטי וכן. התודעה שלנו היא שזאת תפילה שקורית, אין משמעות לבמה ולקהל אלא מדובר בהתכנסות משותפת, שיש בה כמובן גם הרבה הקשבה לפרטים אמנותיים. לאורך השנים התווספו במופעי הסליחות שלנו שירים ולחנים מקוריים, והפרויקט היה הזדמנות לאסוף את כל החומרים האלה ולארח גם את שי צברי ונטע אלקיים, שניהם זמרים מדהימים עם נשמה גדולה שמתבטאת בשירה שלהם. גם האלבום יושב על חומרים שהתבשלו הרבה שנים, עיבודים שעבדנו עליהם הרבה. ניסינו, במופעים ובאלבום, לבנות את הטראנס שיש בסליחות, שמתאפיינות בחזרתיות על משפטים מוזיקליים, משהו שחוזר וחוזר ומצטבר, והיינו צריכים לשים לב שהחזרה היא כמו התפתחות ספירלית, כמו משהו שגדל. זה אולי הלב של רוב העיבודים, איך ליצור את הדינמיקה וההתפתחות, את התחושה האקסטטית של הדבקות". בשירים באלבום אפשר להרגיש באופן ברור את הכוח של אנסמבל גדול של נגנים שעוטפים את השירים ותומכים בעיבודים שעליהם הראל מדבר.
החיבור עם הטקסטים וההסברים בספר של "סיור סליחות" היה טבעי לחברי האנסמבל, שרגילים להתייחס ברצינות למילים שהם שרים. "למדנו מהרב חיים לוק שהבסיס הוא להבין את הפיוט, להגות נכון את המילים, להרגיש את התפילה שבמילה ובעזרת השירה להביא את מה שמעבר למילים, כך שאנחנו מאוד מתייחסים למה שאנחנו שרים. גם בחזרות אנחנו מקדישים זמן לשבת על הטקסטים, ללמוד את מה שכתוב בפיוטים וכל אחד מביא את ההבנה שלו. החזרות שלנו הן כמו בית מדרש – טקסטואלי ומוזיקלי. זה חלק מהאיכות של האנסמבל. התפילה נמצאת במרכז העבודה שלנו, לכן זה עובר גם דרך הכוונה במילים, ומאחר שאנחנו אנשים שונים יש גם כוונות שונות לכל אחד בנפרד אבל גם נוצר איזה יחד מאוד חזק".
הדרך המדוקדקת של המשתתפים ב"סיור סליחות" מורגשת בכל מילה וצליל. כל החלקים מתחברים לתמונה רחבה שכל שנותר הוא להיטמע בה ולכרוע על חוף הסליחה.
