שבועות ספורים לפני עקירת יישובי גוש קטיף, וכאשר על האזור חל כבר צו אלוף האוסר על כניסת מבקרים מן החוץ, הצליח צוות "הגלריה האחרת" ממכללת תלפיות בתל־אביב להיכנס ליישוב נווה־דקלים עם רכב עמוס יצירות אמנות של 22 אמנים, במטרה לקיים את תערוכת "קיץ/קטיף" במתנ"ס המקומי. יוזמי התערוכה, האמן אבנר בר־חמא ומבקרת האמנות והאוצרת ציפורה לוריא ז"ל, ביקשו להביע בשפה חזותית את החרדה והכאב מפני מימוש תכנית ההתנתקות. הייתה זו תערוכת מחווה לתושבי גוש קטיף, ביטוי של הוקרה לאנשים תמימים וישרים הנאבקים על מפעל חייהם.
התערוכה, שהוצגה עד לרגע נעילת דלתות המתנ"ס, הייתה מעין סיומת לתערוכות נוספות שהוצגו טרם ההתנתקות, בבית האמנים בתל־אביב ובאשכול הפיס באריאל. כך הסבירה ציפורה לוריא את משמעותה של הפנייה לאמנות בתקופה כה סוערת: "התערוכה פורצת מהמקום בו נופלים המחסומים הסבלניים של האסתטיקה והסובלימציה, כדי לפנות מבע לכאב מודחק שעד היום לא נמצא לו דובר…".
האמנות כשפה וככלי תקשורת טומנת בחובה יכולת לעצב תודעה, לקדם שיח ולהוביל לשינוי. מאז ההתנתקות התקיימו כמה תערוכות שעסקו בה מנקודות מבט שונות, בין השאר במוזיאון גוש קטיף בירושלים, בגלריה בקיבוץ בארי ובמוזיאון תל־אביב.
לציון 18 שנים לעקירה נפתחה בגלריה הירושלמית "גאולה" התערוכה "שברים", בתמיכת המרכז למורשת גוש קטיף וצפון השומרון. התערוכה מספרת בדרכה את סיפור הגירוש, התחושות הקשות שנלוו לו ותוצאותיו המרות.
"כמו מודחק השב תמיד ממעמקי התודעה הקולקטיבית, אנו שבים לעסוק במה שחשבנו שנמחה אל העבר ואולי הוא רק סיפור מגזרי נשכח", אומר אוצר התערוכה, אלחי סלומון. "השֵד הכתום של הזיכרון שב ומזנק מן הבקבוק בימים סוערים אלה סביב השיח הציבורי על הרפורמה במערכת המשפט. המבקשים לדגום את הדברים מתוך ההיסטוריה הישראלית הקצרה חוזרים ללא הרף אל הטראומה של קיץ 2005".
התערוכה, ששמה המלא הוא "שברים: חורבן. התנתקות. משפט", מציפה בעוצמה את התחושות הקשות שנלוו להתנתקות. מרוכזים בה לראשונה מבחר עבודות אמנות שנוצרו לאורך השנים סביב ההתנתקות, חלקן לא הוצגו מעולם. עוד מוצגות בתערוכה גם יצירות אקטואליות המגיבות לאירועי השעה ולשבר הנוכחי בחברה הישראלית.
העבודות בתערוכה נעות על הציר שבין עבר להווה, בין זיכרון וגעגועים לאקטואליות של הגירוש בימינו. הן מגלמות באמצעי ביטוי חזותיים את הכאב, השבר והאובדן שחוו המגורשים. בולט השימוש בחפצים יומיומיים ("רדי מייד"), באופן שמחזיר אותנו למראות הגוש, הן בתקופות הזוהר שלו והן בימי הפינוי. כך נוצרת הקפאה של הזמן, והפריטים הופכים למעין שרידים ארכיאולוגיים הנוצרים בתוכם זיכרון.
קריסת האתוס הגברי
עבודה עוצמתית שפוגעת ישר בלב היא ציור גדול־ממדים של פורת סלומון ובו מתוארים חיילי הפינוי. החיילים לבושים במדי הגירוש – תג עם שמם, אפודה ומשקפי שמש. הבעות פניהם מעוותות וגרוטסקיות, והצגתם כמרחפים, כאשר כפות רגליהם קטועות, הופכת אותם למעין בובות על חוט. האור־צל המוקצן על גבי הרקע השחור והחשוך, מעניק לחיילים מאפיינים של ברוטליות או אפילו שיגעון.
סלומון יצר את העבודה כסטודנט שנה ג' בבצלאל, מיד אחרי הגירוש. "זה היה מבחינתי סוג של סיכום. חזרתי עם תחושה מאוד קשה, ומה שעשיתי זה חיבור. לקחתי צילום ספורט של שחקני כדורגל במעמד בעיטת פנדל, כשהם עומדים כחומה וכולם גברים חזקים ויציבים. אבל ברגע הבעיטה משהו אצלם מתפרק, וכולם קופצים להגן על היקר להם. רגע מביך ומביש, שמבחינתי התחבר לתחושת השבר של קריסת האתוס הציוני לצד קריסה של האתוס הגברי הצה"לי".
דבי קמפל מציגה ציור גדול מסדרת המשאיות האייקונית שלה. הציור מבוסס על מראות הימים שלפני הפינוי, כאשר צה"ל התארגן למבצע הגירוש. קמפל הייתה אחת המשתתפות באותה תערוכה במתנ"ס נווה דקלים, והיא נדהמה לראות את כמות גדרות התיל והמשאיות שגדשו את האזור ערב הפינוי. המשאיות הדוממות, הממתינות לרגע פקודה, מקבלות תכונות אנושיות בציוריה של קמפל, ומסמלות את אדישות החיילים ואת "אפקט העדר".
עבודה מיוחדת שנבלעת מעט בין האחרות היא עבודה גרפית של איתמר חדאד. אותיות משתרגות ומתפתלות מתחברות למילים "ונטעתים על אדמתם". הצבע הירוק והתנועה המושכת כלפי מעלה נוטעים תקווה בלב המתבונן.
חני כהן־זדה, ציירת ריאליסטית, מציגה את הציור "אבן מאוסה": שני בלוקים חלולים ושבורים מוצגים על גבי שרפרף ישן. הבלוקים נאספו מהבתים המפורקים בגוש קטיף. הצבת הבלוקים במעין נונשלנטיות על שרפרף, בקומפוזיציה תמימה לכאורה, מעצימה את משמעות העבודה, כאשר נחשפים לסיפור העומד מאחוריה. האבנים אוצרות בתוכן את כאב העבר ואת השבר, לצד התקווה והאפשרות להיבנות מחדש מתוך ההרס. ואכן, לאחר שנים רבות שימשו אותן אבנים שבורות לייסוד אבן הפינה בבתים החדשים שבנו המתיישבים.
"בציור הזה אני מבקשת לתת כבוד והערכה לעוצמה הרוחנית שגילו המתיישבים", אומרת כהן־זדה. "כותרת הציור, בעקבות הפסוק 'אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה', מספרת על מחסום הדחייה וההרס שמצליח להיפרץ על ידי כוחות הצמיחה והתקווה".
לגעת בחלום
עבודה מרגשת ומרטיטה היא "על העיוורון" של גאולה פלסר, אמנית קרמיקה רב־תחומית. פלסר נולדה וגדלה 23 שנים במושב נצר־חזני בגוש קטיף. הוריה, ממקימי המושב, עסקו בחקלאות וחינוך. העקירה תפסה אותה באמצע לימודי התואר הראשון בבצלאל. תערוכת הגמר שלה, "גלות", הוקדשה לחוויה הזו, וכעת היא מציגה פרגמנט מתוך הפרויקט.
על גבי פיסות פורצלן דקיקות ושבריריות, מודפסות בהדפס משי שחור־לבן, יצרה פלסר תצלומים של ביתה ונופי ילדותה. לצד דימויי בתים, אגם ועצי דקל האופייניים לגוש קטיף, יצרה פלסר בליטות קטנות בכתב ברייל המבוססות על לוח השנה של אביה, מקיץ תשס"ה. אביה של פלסר חווה תהליך התעוורות בשנים שלפני הגירוש. עיוורונו של האב מהווה אלגוריה להתנתקות, תהליך שכולו הסטת המבט ועצימת העין.
"פיסות הפורצלן מוצבות כמו קרעי זיכרון, שברי מציאות, פלאשבקים בחלומות", מסבירה פלסר. "תבליט הברייל מעביר כמיהה למשש, לגעת, לחוש פיזית את הבית ונוף הילדות, שהוא נוכח לא נוכח. לנסות למשש חלל לא מוחשי, בלתי מושג. לגעת לא לגעת. חמקמק כמו בחלום".
מרכיב מעניין נוסף בעבודה של פלסר הוא חוסר האפשרות לחבר את פיסות הקרמיקה לכדי שלם. השברים נותרים שברים, פיסות של זיכרון וכאב שלעולם לא יוכלו להתאחות ולהתחבר חזרה. בשיר שכתבה פלסר היא מבטאת זאת באופן נוקב: "לחולל תכנית, לחלל מקום, להותיר חלל, קידוש החול".
עבודה נוספת שמציגה קרעים ופיסות זיכרון היא "תלויים. עונת מעבר" של לאה מרמורשטיין־ירחי. מוצגות בה שלוש פיסות קרטון ממוסגרות שהיא חתכה מהארגזים שצה"ל הביא לתושבים כדי לארוז את תכולת בתיהם. היא שלחה את פיסות הקרטון למסגור, וכעת היא מציגה אותן על הקיר זו לצד זו, כיצירת אמנות בפורמט של טריפטיכון. הלוגו השחור של צה"ל בפונט צבאי בולט בכל מסגרת, לצד הכיתוב החפוז בטוש של ייעוד כל ארגז: חדר הילדים, בגדי עונת מעבר וכן הלאה, ושמות של בני הבית: חזי ורותי כהן, גני טל.
"אחרי העקירה, חברים מכפר הרואה נסעו לגוש קטיף לעזור בפירוק החממות ובאריזת הבתים", מספרת מרמורשטיין־ירחי. "כשראיתי את מראות הארגזים של צה"ל שהובאו לתושבים, ידעתי שאני רוצה לעשות איתם משהו. ביקשתי מהאיש שלי שיביא לי משם ארגזים, וכך הגיע אלי ארגז של משפחת כהן. בחרתי את המקומות שעניינו אותי על הארגז ושחשבתי שהם משמעותיים. מסגרתי במסגרת מכובדת, כזו שארצה לתלות בסלון מול הפנים של האנשים".
שנים אחר כך נוצר קשר בין מרמושטיין־ירחי ובין בני המשפחה, חזי ורותי כהן. בזכות העבודה הממוסגרת, המשפחה התאחדה עם פיסות זיכרון מן העבר. הפיכת הקרטון השולי והזניח למעמד של יצירת אמנות מנציחה את הרגע והופכת אותו לחפץ על־זמני שבכוחו לספר את הסיפור כולו. הקרטונים מקבעים בתודעת הצופים את התחושות הקשות שהתלוו לגירוש: אבסורד, חידלון, חוסר אונים ומפח נפש.
לסיום, אי אפשר להתעלם מתצלום נהדר של מרים צחי ז"ל, החסרה כל כך בנוף המקומי מאז מותה. נראה בו כבש מלחך עשב וראשו עטור בסרט הכתום של המאבק. חדי העין ישימו לב למאהל הצבאי שהוקם בסמוך, כהכנה למבצע הגירוש. צחי, בראייתה העמוקה, יצרה כאן סמל ויזואלי, מעין "שה תמים" רגע לפני העקידה.
למלא את החלל
גלריה "גאולה" שוכנת בבית אורי צבי גרינברג בקצה רחוב יפו, במקום שבו היה משרדה של גאולה כהן, מייסדת הבית. בית אצ"ג הפך בשנים האחרונות למרכז תרבותי פעיל ותוסס המארח מפגשים ספרותיים, כיתות אמן, ערבי לימוד ושיח, סדנאות כתיבה, תערוכות ומופעים.
לדברי אלחי סלומון, שהוא גם מנהלו האמנותי של בית אצ"ג ועורך כתב העת "יהי", הגלריה נועדה "להוות תשתית לצמיחתה והתפתחותה של סצנת אמנות ישראלית אלטרנטיבית, אמנות בעלת ממדים אקזיסטנציאליסטים ואופי אקטיביסטי, יצירה ישראלית מקורית וחדשה ברוח מורשתו של אורי צבי גרינברג, אשר תהדהד רעיונות לאומיים וציוניים בשדה התרבות והאמנות הישראלית. הגלריה מציגה אמנות המחוברת למורשת הישראלית על כל פניה, אמנות המתקיימת בתחום שבין שורשים לשמיים, בין המקום הזה, אנשיו ועתותיו הרוגשים, ובין חלומות וחזיונות הכרוכים אף הם בתרבותנו הישראלית".
בגלריה מוצגות תערוכות הנוגעות בתחומי עיסוקיהם המרכזיים של אצ"ג ושל גאולה כהן, כגון ירושלים, עלייה והתיישבות, לאום וזהות יהודית. חלל הגלריה משתלב עם חללי הבית, ומתפרס על פני הספרייה וחדרים צדדיים נוספים. העבודות תלויות על הקירות לצד השולחנות ומדפי הספרים, ובמקביל לפעילויות המתרחשות במקום. המבקר בתערוכה חווה את האווירה במקום, אם כי חוסר הרציפות של העבודות וההפרעות השונות מסיחות את הדעת ומקשות על ההתבוננות ביצירות ועל החוויה הכוללנית המצופה מתערוכת אמנות.
בעשורים האחרונים, היצירה התרבותית והאמנותית מהצד הימני של המפה מתבססת ומתרחבת. אלה יצירות חדשות בנוף הישראלי, מרעננות ומקוריות. בכוחה של עשייה זו לפתוח לבבות, לחבר ולייצר הקשבה ואמפתיה בין חלקי העם.
התערוכה "שברים: חורבן. התנתקות. משפט", מוצגת בבית אצ"ג בירושלים עד 14 בספטמבר
