כשנעם סמל, אז מנכ"ל התיאטרון הקאמרי, פגש באירוע של אגודת ידידי התיאטרון את ראש הממשלה דאז יצחק רבין, הוא הזמין אותו באופן אישי להצגה "הקמצן" של מולייר. "אני צריך לראות את 'הקמצן'? לי יש בממשלה וגם פה את הקמצן הכי גדול בעולם", השיב רבין והחווה בחיוך לעבר שר האוצר אברהם בייגה שוחט, שניצב לצידו, והוסיף: "גם מולייר לא הכיר קמצן גדול כזה". רבין נרצח לפני שהספיק לחזות בהצגה.
כאשר רון נחמן, ראש עיריית אריאל, הזמין את סמל ואת הקאמרי לחנוך את אולם התיאטרון החדש בעירו, החליט סמל להיענות להזמנה. בכך הקים עליו את שחקני התיאטרון ובמאיו, שחתמו על עצומה כנגד החלטתו. העצומה חוללה מהומה והנושא עלה לדיון בכנסת. "בהשקפת עולמי, דין היכלי תרבות כדין בתי כנסת. אם אני מוזמן אני נענה", כותב סמל בספרו האוטוביוגרפי, שבו הוא מגולל זיכרונות "מן החזית של התרבות הישראלית", מאז שנות השישים ועד ימינו.
שש שנים לאחר פטירת רעייתו, הסופרת והמשוררת נאוה סמל, מפרסם נעם סמל, מנכ"ל התיאטרון הוותיק בארץ – שניהל שלושה תיאטראות במשך 37 שנים, מהם 25 שנים כמנכ"ל הקאמרי – ספר זיכרונות שבו הוא עוסק כמעט בכל המי ומי של עולם הזמר, הבידור והתיאטרון הישראלי. מאסתר ואבי עופרים, ששירם "סינדרלה רוקפלה" ניצב בראש מצעד הפזמונים של ה־BBC והקדים את "היי ג'וד" של להקת החיפושיות, ועד חנה מרון, שחלמה תמיד למות על הבמה; מיוסי בנאי ועד אריק איינשטיין, שכתב לעיניו יחד עם אורי זוהר את "סע לאט"; מגיסו שלמה ארצי, שהוא היה מנהלו האישי הראשון, ועד ראשי ממשלה כמו בגין ונתניהו.
גם ידוענים עולמיים כליאונרד כהן, שהופיע יחד עם מתי כספי בפני חיילים במלחמת יום כיפור; נינה סימון, שפרצה עירומה מהסאונה באמצע ריאיון כדי להתלונן בפניו על שאלותיה המעיקות של העיתונאית; השחקנית הידועה ג'יין פונדה, ששברה רגל בביקור בכותל כאשר המוני צלמים עטו עליה; וחברי להקת הביטלס, ובהם רינגו סטאר, שממנו סירב סמל לקנות בלונדון מרצדס משומשת – מוזכרים בדרך קרבה בספר, שכולל אנקדוטות רבות על כל הדמויות הללו ואחרות.
חרדים איימו להטמין פצצות
זיכרונותיו המעניינים־ברובם של סמל כוללים לא רק אנקדוטות תרבותיות אלא גם עימותים פוליטיים. כאשר סמל כיהן כמנכ"ל של התיאטרון העירוני חיפה ושל הקאמרי, לא פעם ההצגות שהועלו שם חוללו דרמות לא רק על הבמה אלא גם מחוצה לה. המהומה הראשונה פרצה בתיאטרון חיפה, שהציב לו כדגל להציג גם מחזות בעלי הקשר אקטואלי, לא פעם בנושאים שנויים במחלוקת. זאת כחלק מתפיסתו של סמל לא רק לקלוע לטעמם של הצופים, אלא גם לנסות לאתגר אותם.
סמל מפרט בספרו כמה מהומות כאלה, בין השאר בעקבות מחזותיו של חנוך לוין, שהיה בעיניו גדול המחזאים, ויהושע סובול, שמחזותיו פרחו בעידודו של סמל ועשו להם שם גם בחו"ל. סובול כתב בין השאר את המחזות "הפלשתינאית" ו"סינדרום ירושלים", שעסקו בעימות במזרח התיכון ("המחויבות של תיאטרון חיפה לקיום היהודי־ערבי הייתה לחלק מתעודת הזהות של המוסד", כותב סמל) ועוררו מחלוקות קשות. במיוחד "סינדרום ירושלים". עשרות מפגינים נגד ההצגה הניפו שלטים עם הכיתוב SS, רומזים לשמותיהם של סובול וסמל, שהכריז שהתיאטרון לא ייכנע ללחצים. לבסוף סובול התפטר מעבודתו שם, וגם סמל פרש מתפקידו כמנכ"ל ומונה לקונסול התרבות של ישראל בארצות הברית.
גם מחזה אחר של סובול, "נפש יהודי", שהוצג בחיפה, עורר מחלוקת בשל הפרשנות שהעניק המחזאי לתפילת "אל מלא רחמים". סובול עצמו הסכים לבסוף לצנזורה עצמית ושינה שורה אחת בטקסט. גם "משיח", המחזה של מרטין שרמן, שעסק במשיח השקר שבתאי צבי, עורר סערה משום שכלל גידוף כלפי האל. ההצגה עוררה תרעומת רבה בקרב החרדים, והארגון החרדי "קשת" אף איים להטמין פצצות באולם התיאטרון. בוועדת הפנים של הכנסת הוחלט על עצירת המימון הציבורי לתיאטרון חיפה, החלטה ששונתה רק בעקבות התערבותם של שמעון פרס, זבולון המר והנשיא דאז חיים הרצוג, ולאחר שסמל הסכים להשמיט את הגידוף מן המחזה. שחקני התיאטרון איימו לצאת במחאה נגד המנכ"ל, אבל סמל מצא את הדרך להרגיעם. הוסכם שמדי ערב לפני ההצגה הם יעלו לבמה ויקריאו הצהרה על התנגדותם להחלטת המנכ"ל, ובהצהרה אף ישזרו את המשפט המצונזר.
גילה את שלמה ארצי
הקריירה של סמל כמנכ"ל זרועה במחלוקות אך גם בהישגים רבים, שהוא מפרט בספרו. "כניסת אמנים" הוא מעין "אורות הבמה", וגם כאן המסך עולה על חייו ופועלו של האיש שכיהן כמנכ"ל תיאטרונים בישראל יותר מכל אדם אחר ושטביעות אצבעותיו ניכרות בתיאטרון הישראלי, אף שלא היה שחקן או במאי בעצמו אלא פעל לכאורה רק מאחורי הקלעים. סמל, יחד עם עמרי ניצן, שהיה יד ימינו כמנהל אמנותי, אף זכו להכרה ציבורית כשקיבלו בשנת 2005 את פרס ישראל בשם התיאטרון הקאמרי.
סיפורי התיאטרון מייצרים עניין, אבל לעיתים הסיפורים האישיים מעניינים אף יותר. הספר האוטוביוגרפי עובר בתחנות תרבות רבות של ישראל מאז שנות השישים ומאז שסמל, יליד נס־ציונה, היה סטודנט למשפטים שהעדיף לבסוף את עולם התרבות.
תפקידו הראשון בתחום הבידור ניתן לסמל דווקא בזכות לימודי המשפטים. הוא פגש ברחוב את בן דודו, וזה הציע לו לייצג להקת רוק חיפאית נידחת בשם "נערי החצר", שהזמר המחליף שלה היה לא אחר מאשר מייק בראנט. סמל היה הראשון שעמד על כישרונו הגדול, הפך למנהלו האישי וסידר לו חוזה הופעות למשך שלושה חודשים במועדון בטהרן. הזמרת הצרפתייה סילבי ורטאן שמעה שם את בראנט, הזמינה אותו לפריז והוא הפך שם לכוכב־על. "אולי בזה ששלחתי אותו לטהרן ושחררתי אותו לפריז היה לי חלק בשרשרת האירועים שהביאה את חייו לסופם הטרגי", כותב סמל על הזמר ששכח לקיים את הבטחתו להזמין אותו להופעת הבכורה שלו בפריז.
המפיק הידוע אברהם דשא פשנל, מינה לאחר מכן את סמל למנהל הפקה של ההצגה "צץ וצצה", שהוא העניק לה את שמה בעצת אימו, רבקה סמל. ההצגה הפכה ללהיט גדול, ובזכותה התיידד סמל עם המשורר נתן אלתרמן, שנהג להזמינו לשתות "תה מלוכלך", דהיינו תערובת של תה עם קוניאק. בהמשך פתח סמל משרד ייצוג לאמנים בשם "בידור לעם", שייצג זמרים ובדרנים ידועים רבים. בין השאר הוא גילה את שלמה ארצי והכיר באמצעותו את אשתו לעתיד נאוה ארצי־סמל. לאחר הפעם הראשונה שראה אותה הכריז סמל באוזני חברו הטוב: "אני לא יודע מה יקרה לי עם שלמה ארצי, אבל עם אחותו אני מתחתן".
"החיים המקצועיים הם הערוץ המשני של שלמה ושלי, בראש וראשונה אנחנו משפחה", כותב סמל ומוסיף: "אצלנו במשפחה התרבות היא בת בית. המוזיקה יושבת בסלון. הספרות מונחת בחדר העבודה. התיאטרון מתרווח בחדרי המגורים ושולחן האוכל הוא הבמה לפולמוס". פולמוסים לא חסרו, בטח לא לאחר שהצגה של ארצי בשם "משחק 26", שסמל השקיע בה את מרבית הונו, ירדה מהבמה לאחר פעם אחת. ארצי היה נחוש להחזיר לסמל את השקעתו, אבל לבסוף, ובזכות פיקחותו של סמל, נמצא המוצא המשותף להיחלץ מהקשיים הכלכליים, לאחר שסמל סידר לזמר להופיע באירועים יחד עם מועמדי מפלגת שינוי. ההמשך, כידוע, כבר האיר פנים הרבה יותר לשלמה ארצי, שפנה לדרך עצמאית.
תקלה בתיאטרון הלאומי בסוריה
על השותפות בת תשע השנים שלו עם יוסי בנאי, "שפתח את לבי לאהבת התיאטרון", מצטט סמל את אימו של בנאי שנהגה לומר: "אם שותפות הייתה דבר טוב, אלוהים לא היה לבד". השותפות הזו החזיקה מעמד עד שסמל עזב את המשרד לטובת תיאטרון חיפה.
עוד מספר סמל כיצד עצה שהעניק לגילה אלמגור הפכה את ספרה "הקיץ של אביה" ללהיט בימתי; על פגישה עם הסופר המצרי וחתן פרס נובל נגיב מחפוז, שבעקבותיה קיבל את הזכויות להמחזת ספרו "פטפוטים על הנילוס"; על מפגש עם המשורר הרוסי יבגני יבטושנקו, מחבר הפואמה "באבי יאר", בדאצ'ה שלו ליד מוסקבה בימי הקומוניזם; ועל מפגש עם המנהל האמנותי של התיאטרון הלאומי בסוריה, שהוליד ידידות אך עלה ביוקר רב לריאד סאאד הסורי, כשהדבר דלף לתקשורת. סמל שאל את סאאד על הצנזורה בסוריה, וזה סיפר לו שכאשר ביקש להציג את המחזה "אנטיגונה", שר ההגנה ריפעת אל־אסד, אחיו של חאפז אל־אסד ודודו של הנשיא הנוכחי בשאר אל־אסד, פרץ לחדר החזרות מלווה בשומרי ראשו, והוא ופמלייתו פתחו בירי. "אנטיגונה" מעולם לא עלתה על הבמה הסורית.
עולם הבידור והתיאטרון כפי שעולה מתיאוריו של סמל, משופע לא רק בכישרון רב אלא גם באמוציות רבות, בסכסוכים אישיים וכספיים בין הכוכבים ולעיתים גם בינם ובין סמל עצמו. סמל מתגלה בין השורות כאדם שיודע לקרב אליו שחקנים, במאים וזמרים השומרים לו אמונים, וכמיומן מאוד בפתרון עימותים, אך גם כמי שחוטא בעצמו בקרבות אגו לא תמיד נחוצים. למשל, יחסיו המורכבים עם הבמאי והמנהל האמנותי עמרי ניצן, שהיה בן טיפוחיו, נטש אותו וחזר שוב לשמש תחתיו כמנהל אמנותי; ידידותו הקרובה עם שותפו יוסי בנאי, שהסתיימה בקרע כשסמל פרש מ"בידור לעם" והפך למנכ"ל תיאטרון חיפה; חברותו ההדוקה עם הבדרן גדי יגיל, שהסתיימה אף היא בקרע אישי ובמשפט, אם כי כעבור שנים הם חזרו שוב להיות ידידים; קשריו המורכבים עם ציפי פינס, ידידה־יריבה מעולם התיאטרון, ועוד.
כל מי שירצה לחקור בעתיד את תולדות התיאטרון, הזמר והבידור הישראליים, לא יוכל לדלג על "כניסת אמנים", המספק הצצה נדירה לחייהם של מגוון דמויות וכוכבים, וחושף סיפורים לא ידועים או כאלה שנשכחו כליל. עם זאת, בשניים או שלושה מפרקי הספר ניכרת גלישה לצהבהבות־משהו, בעיקר כשהוא עוסק בניסיון התאבדות של זמרת מפורסמת ובבגידות בתוך המשפחה, "גילויים" שאולי היה אפשר להימנע מהם, אלא אם כן המחבר רצה לקרוץ בזיכרונותיו גם לקופה הרושמת.
