ילדה קטנה מוצאת גוזל קטנטן ואוספת אותו לביתה. חבריה מלגלגים על כך שהיא מטפחת גוזל עלוב, וגם מעגל המבוגרים לא מעניק עידוד או אמון."חֲבָל עַל הַזְּמַן", סַבְתָּא חוֹשֶׁבֶת/ "מוּטָב לְאַמֵּץ דַּג זָהָב אוֹ אַרְנֶבֶת"/ סַבָּא מַסְכִּים, "זֶה לֹא אֶפְשָׁרִי/ עָדִיף לְךָ אוֹגְרִים, הוּא מִדַּי שַׁבְרִירִי"/ אַבָּא שֶׁלָּהּ דּוֹאֵג לָהּ מְאֹד/ "לִבֵּךְ יִשָּׁבֵר, הוּא פָּשׁוּט לֹא יִשְׂרֹד"
עם מנות גדושות של אהבה והתמסרות, אפרת מגדלת את קֹטֶן־בֹּטֶן הקטן בחדרה. משקה אותו מים, מנגנת לו בחליל, הופכת את קופסת הקרטון לבית חמים. כך עד שהוא מסוגל לעוף.
בלב ספר ביכוריה הרגיש והנפלא של הבובנאית ורד לֶבֶּר עומדת אמפתיה עמוקה שמתחילה עוד מאיור העטיפה: אפרת רוכנת אל הקרקע, שעליה עומד הגוזל הזעיר. היא הגדולה ובעלת הכוח, אך המבט מופנה כלפי היצור הקטנטן. הוא המוקד. הסיפור איננו מדבר על אמפתיה אלא מראה אמפתיה, וההבחנה הזו חשובה כי ילדים מרגישים היטב מתי מנסים לחנך אותם. האמפתיה המתגלמת בפעולותיה של אפרת מצליחה ליצור הזדהות ולגעת בלבבות רכים, בפשטות וללא מאמץ. הסיפור עוסק בחמלה שבדאגה לגוזל, ובאמון העצמי של הילדה במעשיה בשעה שאחרים אינם מאמינים בה.
שחקן נוסף וכמעט שולי מעמיק את העלילה ומציג סיפור לא פחות מעניין: החתול. כבר באיור בפורזץ (הכריכה הפנימית), שבו אפרת מוצאת את הגוזל, החתול מופיע בפריים ואנו למדים כי הגיבורה היא ילדה שאוהבת חיות. ועם זאת, מהרגע שהגוזל נכנס לתמונה, החתול מורחק. הוא אינו מורשה להיכנס לחדר, והאינטראקציה היחידה שלו עם אפרת היא מחוץ לבית, כשהיא בגינת המשחקים.
רק בסוף הסיפור, כשהגוזל לומד לפרוש כנפיים, החתול מוזמן להיכנס שוב הביתה. כאן נכנס לסיפור ממד נוסף וסמוי, בבחינת "עת לחבוק ועת לרחוק מחבק". הגיבורה מבינה שאם היא רוצה להגן על היצור הזעיר אצלה בחדר, היא חייבת להרחיק ממנה יצור טוב ואהוב, אך כזה שעלול גם לפגוע בגוזל. לכאורה הסיפור היה יכול להתקיים בלעדי החתול, אך הבחירה לשלב אותו כדמות משנית מזמנת דיון מעניין על קשר ועל גבולות. לאהוב זה להגיד "לא" במקרה אחד ו"כן" במקרה אחר; להרחיק כשצריך ולקרב כשמתאפשר.
השפה בספר נגישה ועשירה, כזו שאיננה חוששת להתהדר בנכסי העברית. לבר הייתה יכולה לבחור במילים "פשוטות", אך הבחירות הלשוניות שלה הן פנינים שהופכות לנדירות יותר ויותר בספרי הפעוטות. "גּוּר דְּרוֹרִים גּוֹזָלִי, מְמֹרָט/ מְצַפֶּה מִן הַבֹּקֶר/ שֶׁאֶפְרָת תָּשׁוּב מִן הַגַּן/ וְתִתֵּן לוֹ/ אֵגֶל שֶׁל מַיִם/ וּפַת".
איוריה הנפלאים של כנרת גילדר עוטפים את הסיפור בטון רך, תמים וילדי. מהפרטים הקטנים הטמונים באיורים מתגלה ילדה רחבת לב שאי אפשר שלא להתאהב באהבה שהיא מרעיפה בנדיבות. במציאות שבה האורבני והטכנולוגי מרחיקים ילדים מן הטבע, סיפור כזה הוא נכס ספרותי בטיפוח אינטליגנציה רגשית וברגישות לעולם החי.
