בבית העלמין בצפת נקבר בתחילת השבוע הסופר יואל הופמן, מבכירי הספרות העברית לדורותיה, וציפור נדירה בנוף תרבותנו. מי שקראו מיצירתו הפכו לאוהבים מושבעים שלו, ושיקעו את יצירתו המקורית והחכמה בחייהם. ועם זאת, נדמה כי לרוב אין ממהרים למנות את שמו של הופמן בין הסופרים הבולטים של דורנו, כאשר מונים את שמות הסופרים והסופרות הגדולים המובנים מאליהם.
חייו ויצירתו של הופמן היו כחידה שאי אפשר לפ־ענח עד הסוף. הוא התגורר בצפת ובמעלות, לא התראיין ולא הצטלם לרגל צאתם לאור של ספריו, נהג להתפלל בבית הכנסת מדי יום, ולפני כעשור נסע לקברו של הבעל שם טוב באוקראינה. בשנים האחרונות שכל שניים משלושת ילדיו.
הופמן הביע בפומבי את חמלתו על סבלם של בעלי החיים, ונשא דברים נוקבים נגד הניסויים בחיות. בהלווייתו לא נישאו הספדים, רק הוקרא לבקשתו פרק קד בתהילים, על פסוקיו המונים את החיות הגדולות והקטנות, "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ". הופמן כתב שלעומת הבריאה, אדם נוקף בושה אם הוא כותב ספר: "אוּלַי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה קְשׁוּרִים לַחֵטְא הַקַּדְמוֹן. בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם. וְכִי תִּרְאֶה צִפּוֹר תֹּאמַר צִפּוֹר. תִּרְאֶה אָדָם – תֹּאמַר אָדָם" ("קוריקולום ויטה", 2007).
הופמן, חתן פרס ביאליק, שחיבר כתריסר ספרים ותרגם כחצי תריסר, ושיצירתו תורגמה לשפות רבות, ניצב במקום מיוחד בשדה הספרותי הישראלי, ואולי אף במעמד־על, בזכות ייחודה של יצירתו וייחודה של אישיותו. רוב יצירתו מתנודדת על קו התפר שבין פרוזה לשירה. המילים מנוקדות ומוענקת חשיבות לצורת הפִּסקה ולחיתוך השורות, אבל רצף הקטעים מספר סיפור, ובתוכו דובר אלינו גם הסופר עצמו, מביע דעה על סיפורו שלו ומכוון אותנו הלאה או לאחור, כותב בלשון רבים ומערבל בין זיכרונותיו לזיכרונותינו שלנו.
למשל: "וְיֶשְׁנוֹ עוֹד אָדָם שֶׁרָצִינוּ לְדַבֵּר עָלָיו אֲבָל שָׁכַחְנוּ אֶת/ שְׁמוֹ וְשָׁכַחְנוּ אֶת מַרְאֵהוּ./ אֲנַחְנוּ זוֹכְרִים רַק אֶת הַדְּבָרִים הָאֲחֵרִים. שֶׁהָיָה בְּמֶרְחָק/ שֶׁל גּוּף אָדָם מִפְּנֵי הָאֲדָמָה. שֶׁקָּרַב וְרָחַק. שֶׁהַלַּיְלָה/ כִּסָּה עָלָיו וְהַיּוֹם הֵאִיר אוֹתוֹ וּדְבָרִים מֵעֵין אֵלּוּ./ זֶהוּ הָאָדָם הַמְּדֻיָּק בְּיוֹתֵר שֶׁאֲנַחְנוּ זוֹכְרִים. וְעַל כֵּן/ אֲנַחְנוּ מִתְגַּעְגְּעִים אֵלָיו כָּל הַיָּמִים וּמִפְּנֵי שֶׁאֵינֶנּוּ/ זוֹכְרִים אֶת שְׁמוֹ הַגַּעְגּוּעִים גְּדוֹלִים יוֹתֵר מִכְּפִי/ שֶׁאֶפְשָׁר לוֹמַר.// הָאָדָם הַזֶּה הוֹלֵךְ אִתָּנוּ לְכָל מָקוֹם וְאִלְמָלֵא הוּא/ הָיִינוּ מֵתִים מִשִּׁבְרוֹן הַלֵּב. וְאִם הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה נִדְמִים/ לְמִישֶׁהוּ כְּהִתְחַכְּמוּת שֶׁיִּבְחַן אֶת עַצְמוֹ./ הָאָדָם הַזֶּה הוּא גַּם גִּבּוֹרוֹ שֶׁל הַסֵּפֶר שֶׁאֲנַחְנוּ כּוֹתְבִים/ עַכְשָׁו (וְשֶׁל כָּל הַסְּפָרִים הָאֲחֵרִים שֶׁכָּתַבְנוּ). אִלּוּ/ זָכַרְנוּ אוֹתוֹ לֹא הָיִינוּ צְרִיכִים לִכְתֹּב" ("מצבי רוח", 2010, כתר).
תמיד נושא עימו את העבר
חוויית הקריאה בספריו של הופמן מענגת ומעוררת מחשבה מאין כמותה. היא מאפשרת התבוננות מחודשת במראות שגורים ומייצרת קרבה מיוחדת בין הכתוב ובין הקורא, אמפתיה לצער שלא ידענו ופליאה מתנופה מחשבתית ומחדות הבחנה שטרם הכרנו. חתן פרס ישראל לתרגום, שמעון זנדבנק, כתב על הופמן: "הוא קוטע דברים באמצע, מערב מין בשאינו מינו, פולט דברי שנינה פרדוקסליים, מציג רשימות סתמיות, עושה ריאליזציה של מטבעות לשון ועושה הכל כדי להיות אקסצנטרי".
את ספרו הראשון בפרוזה, "ספר יוסף" (1988), שכלל ארבעה סיפורים קצרים מופתיים הקשורים ביניהם, פרסם הופמן כשהיה כבן חמישים. עד אז הוא חקר פילוסופיה מן המזרח, בעיקר זן־בודהיזם, תרגם שירת הייקו לעברית וכתבים מהשפה היפנית, בראשם "קול היד האחת" (2005) – ספר התשובות לחידות של חכמי הזן במנזרי יפן. הופמן טען ש"בדברי ימי ההגות, במזרח ובמערב, זן־בודהיזם הוא אחד מהיפים שבניסיונותיו של האדם להבין משהו. שלא כמו בפילוסופיה המערבית יש בזן תנועה. יריקה. שיר. מה לא? אבל מי שמרחיק עד סין או עד יפן כדי להבין את הדברים האלה דומה לאדם שמבקש להשתיק את צליל קולו בצעקה".
התנועה הפכה לאחד מסממני הכתיבה של הופמן, כפי שהראתה החוקרת טל פרנקל־אלרואי, כיוון שהופמן האמין, כמו בודהיסטים, בהשתנות מתמדת ובהתהוות נצחית של כל מרכיבי העולם. הופמן למד לתואר שלישי באוניברסיטה התיאולוגית בקיוטו, ועל פי החוקרת רחל אלבק־גדרון היה לחוקר בעל שם בשפה היפנית ובכתבים בודהיסטיים. הוא לימד פילוסופיה של המזרח הרחוק באוניברסיטת חיפה, ובשנים האחרונות כיהן כפרופסור אמריטוס בחוג לספרות עברית והשוואתית ובחוג לפילוסופיה באוניברסיטה זו.
עם צאתו לאור, התקבל "ספר יוסף" אצל קוראים וחוקרים באהבה ובהתפעמות. אלה התרשמו משימושו הייחודי של הופמן בשפה, ומן ההערות הרבות ששילב בשולי הדפים של הספר: תרגם מילים בשפות זרות, הסביר בקצרה, התערב בעולם הסיפורי והבליט את הזרות של דמויותיו, מהגרים שהגיעו לכאן וחלק מהם נותר בגלות.
סיפורו האהוב ביותר של הופמן ושובה הלב מכולם, שנחשב לאחד הסיפורים החשובים ביותר שנכתבו בשפה העברית מאז ומעולם, הוא הסיפור "קֶצְכֶן". במרכזו ילד יתום מאם, שמטופל בידי הדוד והדודה שלו, עולים ממרכז אירופה בישראל בשנות החמישים, ומכונה קצכן, חתול קטן בגרמנית. אביו מאושפז במוסד למתמודדי נפש, והוא נשלח לקיבוץ אך בורח ממנו. גבר בדואי שהוא פוגש לוקח אותו אל המוסד שבו שוהה אביו, והשניים מנסים לייצר לעצמם עתיד. הסיפור כתוב באופן וירטואוזי מנקודת התצפית של הילד ועל פי הכרתו את העולם: "פתאום נשקפו פניו מתוך המראה שבארון. קירב קצכן את פניו לפנים שבמראה עד שאפו נגע באפו שבמראה. אחר כך הושיט את לשונו כדי שתיגע בלשון שבמראה. 'הנה שני קצכן', חשב. אחר כך אמר לעצמו שאולי ישנן גם שתי דודה אופנהיים".
החוקרת מיכל ארבל עמדה על תפקידה הערכי של השפה המעורבת של הסיפור, עברית של תימנים ועברית של ערבים ועברית של עולים מאירופה: "הזרוּת בשפה מייצגת – ומכוננת – זרוּת חברתית ולאומית. הוריו של קצכן, דודו ודודתו – כולם זרים. הם מהגרים בעל כורחם, גולים; הם מורחקים בעל כורחם ממרחב, מתרבות, משפה של מולדת אל מרחב, תרבות ושפה שאינם רוצים בהם בלב שלם. הגלות היא מצב של פיצול, של עגינות, משום שהגולה אמנם מופרד מן המולדת, מ'ארץ האב' ומ'שפת האם' – אבל גם עדיין מחובר אליהן; הגולֶה נושא את הוריו בתוכו וכך הוא נושא עימו גם את העבר".
לאחר "ספר יוסף" פנה הופמן מן המבנה השגור של סיפור קצר והמציא לעצמו תת־ז'אנר משלו, בין פרוזה לשירה, בין הטרגי לקומי, בין הסאטירי לפילוסופי. הוא אמר: "את 'ספר יוסף' כתבתי מתוך פוזה של סופר – היה זה משהו ממני אבל זה לא היה ממש אני… כשיצאה ממני ההגות, יכלה השירה להיכנס באופן נקי". בכך רמז על הזמנה לקרוא את ספריו הבאים כספרי שירה.
"הבנו שאיננו יכולים לעוף"
הופמן נולד ב־1937 בברשוב שבטרנסילבניה, והתייתם מאמו בינקותו. אביו, שנולד בהונגריה והתגורר בווינה, עבד בתעשיית העץ, וכנראה נשלח למחנה טרזיינשטט. העיתונאי בני ציפר סיפר שכאשר ביקשו מהופמן בגרמניה לבחור שורה מיצירתו כדי לעשות ממנה כרזה, הוא בחר את המילים "ברלין, החזירי לי את אבא שלי". התינוק הופקד בבית יתומים ואחר כך טיפלה בו אמו החורגת.
הופמן דיבר גרמנית וגם הונגרית. שברי שפות זרות כגון יידיש, גרמנית וגם ערבית, שולבו, כאמור, ביצירתו הסיפורית. כשהיה פעוט הגיע עם משפחתו לארץ ישראל והתגורר בילדותו ברמת־גן. את חוויות ילדותו חלק עם קוראיו בספריו, ובפרט ב"קוריקולום ויטה" (2007): "כְּשֶׁהָיִינוּ יְלָדִים הֵבַנּוּ יוֹם אֶחָד (בִּשְׁעַת הַיְּקִיצָה) שֶׁבָּאֱמֶת (כְּלוֹמַר בְּעוֹלָם הָעֵרוּת) אֵינֶנּוּ יְכוֹלִים לָעוּף וְלִבֵּנוּ נִשְׁבַּר".
ספר הילדים היחיד שפרסם הופמן, "בפברואר כדאי לקנות פילים", קיבל מעמד של ספר פולחן בעיני מבוגרים רבים. הוא פותח במילים "מורים אינם מספרים", ואז מונה עשרות דברים כאלה, ביניהם: "שיש מפלצת שבולעת את עצמה, ששיער הופך לצמחים, שחופרים בור כדי להכניס בו אדמה, שיש מלאכים, שאלוהים בא כשבוכים, ובוכה בעצמו, שאפשר לתלות מעיל על קרן שמש, שבגן העדן אין ספרים, שתינוקות נולדים מקצף של גלים".
רבים סבורים שהופמן ראוי היה לקבל את פרס ישראל לספרות, אך נדמה שהסופר לא העסיק את עצמו בכך. הוא טען שהוא כותב ספרות שעניינה החיים שבתוכם מתהלכים חוקרי הספרות, ובכלל, גם הסופר הוא חוקר של אורחות העולם, של הזיכרונות ושל השאלות הגדולות, שנותרות פתוחות, ושתיוותרנה מסקרנות ויפות וחיות וממשיות גם לאחר מותו: "הַתְּנוּעָה הַזֹּאת שֶׁבֵּין שְׁנֵי הָעוֹלָמוֹת הִיא תְּנוּעָה מְדֻמָּה. הֲלֹא גַּם אֲנַחְנוּ מִישֶׁהוּ כּוֹתֵב אוֹתָנוּ. וּמִישֶׁהוּ קוֹרֵא אוֹתָנוּ. וּמִישֶׁהוּ מְבַקֵּר. וּמִישֶׁהוּ גּוֹנֵז".
ד"ר נוית בראל היא משוררת ועורכת כתב העת הספרותי "הליקון" וסדרת הספרים "הדשא הגדול" בהוצאת פרדס
