את עידן אלתרמן אני פוגשת זמן קצר אחרי שפרסם ברשתות קליפ יצירתי לקידום הופעת הסטנד־אפ שלו בפרדס־חנה. בקליפ, שנעשה באופן עצמאי לחלוטין, הוא לבוש בבגדי שאנטי ומבצע טייק משלו לקול צלילי "קליפורניקיישן" של רד הוט צ'ילי פפרס: "דרים אוף פרדס־חפלה־קיישן, זה גם ריטריט וגם וייקיישן, עשינו כבר ליגליזיישן, פה כורכום הוא הווקסיניישן".
אתה בן 52 ונכנסת די מאוחר לרשתות החברתיות. בגיל הזה עלולים בקלות לצאת פתטיים.
"תשמעי, כולם עושים את זה. חברי כנסת ופוליטיקאים עושים טיקטוק היום, אז למה שאני לא אעשה?"
ולא חששת מהתגובות?
"אני לא חושב שפחדתי. הפוך, זו פלטפורמה שבה סוף־סוף אין צנזורה. אין עוד מתווך או רגולטור שאומר לך מה לעשות. חופש מוחלט. זה כמו שמוזיקאים היו מתוסכלים פעם מחברות התקליטים שאמרו להם 'תוריד את השיר הזה' או 'אנחנו רוצים סגנון כזה וכזה', והיום כל אחד יכול ליצור מוזיקה לבד בלי התיווך הזה. בעיניי זה נפלא".
כך, אם תרצו, נראה הקאמבק המפואר של אלתרמן ברשתות החברתיות: עם יותר מ־40 אלף עוקבים באינסטגרם ויותר מ־20 אלף עוקבים בטיקטוק, הוא בונה לאט ובטוח את השלב הבא בקריירה שלו.
"זה נותן לי תחושת שחרור", הוא מסביר. "את הקליפ על פרדס־חנה למשל הפקתי לבד תוך יומיים, והתגובות היו מטורפות. המון אנשים שיתפו אותו, וזה משהו שבשנות התשעים הייתי צריך להתחיל לדבר עם הטלוויזיה כדי שיאשרו לי אותו".
"השקעתי הרבה זמן מהחיים שלי בתוכניות מוזיקה ברדיו – אין שם שום פופולריות וגם לא כסף, אבל זה מעניין אותי. לכן גם הקראתי ספרים"
אבל אתה יודע איך זה ברשת – אתה זורק לשם תוכן, וזה מזמין כל מיני תגובות.
"למדתי שתמיד יש מישהו שייפגע ויש המון תגובות קשות. זה לא מקום שהוא תמיד נחמד. אנשים יכולים לכתוב 'אתה לא מעניין אף אחד'".
אאוץ'.
"כן. אבל זה לא כואב. צריך לזכור שפייסבוק והרשתות החברתיות לא מדמים מציאות בשום אופן. בן אדם שכותב לקומיקאי תגובה כמו 'אוי, איזה מזדקן', במטרה לפגוע או להעליב, אני לא בטוח שהוא אדם שפוי".
יש הרבה אנשים שהאישיות שלהם מפוצלת. ברשתות הם מרשים לעצמם להתבטא כמו שבמציאות הם בחיים לא יעזו.
"נכון, והפלטפורמה הזאת באמת מייצרת גם מטרילים למיניהם או כל מיני אנשים שמחפשים תשומת לב. יכול להיות שזה מישהו שבדיוק עקפתי אותו בכביש וקלט אותי והחליט להיכנס בי, זה לא משהו שאני יכול להתייחס אליו בשיא הרצינות".
הרומן של אלתרמן עם הרשתות התחיל בתקופת הקורונה. "אפשר להגיד שזה התחיל עוד קודם", הוא מתקן, "עם מערכוני 'יודית'. שם זיהיתי את הפוטנציאל של הרשתות. הסרטון 'יודית 2' הצליח ברמה מטורפת והגיע לשני מיליון צפיות. עם ההצלחה של יודית, שהייתה לפני הקורונה, הבנתי שאני יכול לעשות דברים כאלה לבד ואני לא צריך לחכות שיקראו לי מהטלוויזיה".
מאיפה באמת הגיע הרעיון למערכון הזה?
"זה קרה כשגל זייד, אחד השחקנים, קלט אותי בחדר האיפור עם שביל בצד דבוק למצח, ואמר שאני מאוד דומה להיטלר. לא עליתי על זה לפני כן. ופתאום אמרתי נכון, יש משהו שדומה להיטלר, ומשם התחלתי לחשוב על מערכון של מישהו שבחורה אומרת לו 'את מי אתה מזכיר לי?', ורק כשנוצר לו שפם מהשוקולד היא קולטת".
השהות הממושכת בבית עם הילדים אורי ושירה, הביאה גם אותם לקדמת המסך. אלתרמן נהג להעלות סרטונים שלהם שרים ומנגנים יחד ביצועים לשירים מוכרים, והם הפכו לכוכבים בפני עצמם.
לא חששת לחשוף את הילדים?
"שירה התגייסה לא מזמן, והרבה מהחברים שלה בכלל לא יודעים על השירים האלה כי זה עלה רק לפייסבוק ולאינסטגרם, ואלו פלטפורמות שהם לא נמצאים בהן. כולם בטיקטוק, ואנחנו לא מעלים את השירים לשם".
שירה כבר הספיקה לככב בתפקיד ראשי בסרט סטודנטים עם אניה בוקשטיין שרץ בפסטיבלים, ואפילו קיבלה תפקיד קטן ב"העיר הזאת", אופרת ראפ בלשית בבימויו של עמית אולמן המבוססת על הצגה שכתב ועלתה לא מזמן לאקרנים. גם אלתרמן בעצמו משחק שם, בדמותו של ברנבי ג'רבון, שליחו המסתורי של מנשה הפושע.
הייתה התלבטות אם לחשוף את הבת שלך?
"שום התלבטות. אם זה מה שמעניין אותה והיא רוצה לעשות את זה, אני לא אמנע ממנה. אותו דבר לגבי אורי. לאחרונה עלתה גם פרסומת שלנו לקק"ל".
ומה חושבת על זה מיה גרושתך?
"אמא שלהם גם מפרגנת מאוד".
"יש דברים שעשינו ב'ילדים סורגים', כמו חיקויים של ירקות, שלא היו תופסים היום. אבל מערכונים כמו היבוסי והחיתי בבית התפוצות בהחלט תופסים. יש מערכונים שהם לנצח"
כבר יותר מ־30 שנה שהוא עומד על במות. בתור שחקן, חבר בהרכבים קומיים, וכעת גם במופע שמשלב קטעי סטנד־אפ משלו, יחד עם מונולוגים ושירים בביצועו. הוא נולד וגדל בחיפה, בנם של דורון, מהנדס אזרחי, ורחל, פרופסור בטכניון, מתכננת ערים ומשפטנית. את לימודי התיכון סיים בליאו בק, שירת בלהקת פיקוד מרכז, וכבר בגיל 21 התגלה כשהחל להופיע עם אבי גרייניק במועדון דומינו גרוס. בהמשך הצטרף גם להרכב פלטפוס, שמערכוניו כיכבו בטלוויזיה והפכו לקאלט, ובמקביל השניים המשיכו להופיע יחד וחברו למופע המשותף, ילדים סורגים, שזכה להצלחה ופופולריות גדולה.
אתה יודע, מבחינתי עידן אלתרמן זה מוצאי שבת בצוותא. אני והחבר'ה שלי באים לשמוע אתכם מנסים חומרים חדשים. לא חושבת שהייתה הכתרת רב פורים בתקופה הזאת שלא עשתה טייקים על המופע הזה.
"היינו מאוד פופולריים אצל חובשי הכיפות, אני חושב שזה כי היינו נקיים יחסית וברמה גבוהה, וזה קהל שיודע להעריך רמה גבוהה".
אתה חושב שההומור הזה היה תופס היום?
"אני חושב שהדברים שעשינו בתחילת הדרך, כמו חיקויים של ירקות, לא היו תופסים היום. אבל מערכונים כמו היבוסי והחיתי בבית התפוצות בהחלט תופסים. יש מערכונים שהם לנצח. זה מערכון מאוד רלוונטי, במיוחד בתקופה כזאת של מחנאות והתחשבנויות".
אנשים עדיין ניגשים אליך ברחוב ומבקשים שתעשה את צחי?
"אני מאוד גאה בדמות של צחי. לא הרבה אנשים זוכרים אותו, שיהיה לך ברור. אלו אנשים בני 40 ומעלה. אם כבר, קשה לי קצת עם זה שצועקים לי יקי קקי ברחוב, בגלל דמות שעשיתי בסדרה בית הכלבים".
אני לנצח אזכור ממנו את "אל תדאג אני אקרע אותך".
"זה מאסטרפיס", הוא צוחק. "אני לא יכול להגיד על הרבה דברים שעשיתי שהם מאסטרפיס, אבל זה מאסטרפיס. כמו זמרים שיש להם קריירה של 30 שנה עם כמה להיטים ואומרים לעצמם 'וואו, התפלק לנו', אז גם לי מתפלק לפעמים. גם היום אני מרגיש שהאדג' שלי חזר, וזה בזכות האינטרנט והמערכון עם יודית. אני דווקא מרגיש שהוא חזר לי קצת".
הילדים שלי מעדיפים לצפות בסרטוני יוטיוב עם מתיחות של קווין רובין. מה אתה חושב באמת על ההומור הזה?
"אני רואה הרבה דברים שרצים בטיקטוק. ההבדל המהותי הוא שאלו אנשים שלא עמדו על במה. ראיתי הרבה חבר'ה צעירים עם חצי מיליון עוקבים בטיקטוק ועם האף למעלה, אבל כשהם מגיעים לבמה וצריכים להצחיק קהל, בלי שיש להם עריכה, הם מתרסקים. אין להם את הקילומטראז' הזה, הם לא באמת למדו להצחיק קהל חי – ככה אני גדלתי וככה גדלו גם אסי וגורי ואדיר מילר וכוכבי ארץ נהדרת. יש היגיון בלהכיר קהל ולדעת איך בדיחות עובדות. כל אחד יכול לעשות משהו מצחיק בטיקטוק עם אפקטים ועריכה. אני גם רואה שלא מחפשים יותר מדי פאנצ'ים, לא עובדים לסגור את הסיפור, ומתייגים את זה תחת קומדיה או סרטונים מצחיקים. את שואלת אותי אם זה מצחיק? לא. כי אני אומר שזה קל מדי. חסרה פה המחשבה, ואפילו חסר פה הכישרון. עכשיו, ברור שיש אנשים מאוד מוכשרים וקומיקאים כמו אודי כגן שהתגלו ברשתות החברתיות, אבל אודי הוא קומיקאי אמיתי, וכשאת רואה את 'משיח' – יש שם הרבה מחשבה וזאת הסיבה שהוא מתפוצץ ככה ברשתות".
מתי היה הרגע הראשון בחייך שהבנת שאתה מצחיק?
"מגיל קטן מאוד. הייתי ילד נמוך והצחקתי כדי שיאהבו אותי. בתחילת שנות האלפיים גם עשיתי סרט על הילדות שלי כנער נמוך".
איך הסתדרת חברתית?
"לא הייתי מהמקובלים מאוד, אבל גם לא הייתי מהדחויים. הייתי הילד הזה שיודעים שהוא שחקן ומצחיק ואוהב נורא מוזיקה וכל היום חופר על ביטלס וכל היום הולך עם הווקמן שלו. קצת מתבודד, קצת חולמני, אבל לא ילד כאפות בשום צורה. אפילו ששני ההורים שלי היו באקדמיה, לא חוויתי מרד בהורים בהקשר הזה. מגיל קטן הייתה לי נטייה אמנותית והם מאוד אהבו את זה ושלחו אותי לחוגי דרמה".
גרייניק ואתה מילאתם אולמות מגיל צעיר מאוד, איך התמודדת כשזה התפרק?
"אבי ואני הפסקנו להיות צמד בתחילת שנות ה־30 שלי, ואז בדיוק נהייתי אבא. איכשהו הייתה התמוססות כזאת שיש בה היגיון, הבנה שפרק מסוים בחיים שלי נגמר. הפירוק בא ממקום מאוד טבעי, כי המשאבים שלי הלכו למקומות אחרים. רק אחר כך זאת הייתה קצת כאפה, לשנינו, אני חושב. היינו נורא חזקים כצמד, ובנפרד אנחנו קצת יותר נאבקים על המקום שלנו, אבל זה קורה הרבה. זה קורה גם לסולנים של להקות וזה חלק מהעניין. גם אני כצרכן תרבות, אם אני מכיר להקה מסוימת אעדיף לראות את הלהקה מאשר לראות את הסולן שלה לבד. אבל היה לנו חשוב למצוא את עצמנו כיחידים וזה לקח קצת זמן".
איך היחסים ביניכם היום?
"טובים מאוד. עשינו גם חמש שנים של הופעות בשלב מאוחר יותר, אבל בסוף כל אחד מאיתנו הלך לכיוון שלו ואני היום בסטנד־אפ. אני לא יכול לעשות מערכונים יותר. מעניין אותי יותר להיות ללא מסכות".
בהופעה החדשה שלו, אלתרמן כורך את סך כישרונותיו לתוך סשן קומי מתמשך. זיכרונות ילדות, זוגיות, המפגש המחודש עם עולם ההיכרויות ועוד רגעי חיים שנשזרים זה בזה והופכים מחוויות אישיות למונולוגים אוניברסליים.
"קצת חששתי מהציבור הדתי־לאומי עם המופע הזה, כי זה קהל שמאוד אהב את אבי ואותי. בילדים סורגים היינו קומדיה די נקייה, ובמופע הזה אני מרשה לעצמי לומר דברים שלא יעלו לרשת, אבל אני עושה את זה בצורה אמיתית, לא וולגרית. אין לי בעיה לדבר על יחסים, או על הזוגיות שלי עם צמרת (פירסט, בת זוגו הנוכחית, רמ"ב). אני מספר על דייטים מסוימים שהיו לי ועל החוויות שלי ואיך זה פתאום להיות בשוק הזה ולפגוש נשים. אני מאמין שסטנד־אפ צריך לבוא ממקום אמיתי, ולא באמת חושב שיש דבר כזה הומור נמוך או הומור גבוה. כלומר – יש, אבל זו שאלה של איך עושים את זה".
יש תחרות על יוקרה בין סטנדאפיסטים? אתה מודד כמה אתה מצליח לעומת האחרים?
"אני לא בגיל שזה מעניין אותי. יכול להיות שבגיל 30, כשלא היו רשתות חברתיות, הייתה לי הרבה יותר אמביציה להיות מהקומיקאים הכי מובילים בארץ. אבל עשיתי מאז כל כך הרבה דברים שהם לא רק תחזוק הצלחה ופופולריות. השקעתי הרבה זמן מהחיים שלי בתוכניות מוזיקה ברדיו – אין שם שום פופולריות וגם לא כסף, אבל זה מעניין אותי. גם הקראתי ספרים. כמה קומיקאים את מכירה שהולכים לעשות את זה? זה לא קשור להצלחה, אלא לעניין. רוב האנשים בגיל הזה כבר לא מתעסקים כל כך בתחרותיות, כי זה קצת מעייף. אני מאוד מבסוט מאיפה שאני נמצא בחיים כרגע".
אם יזמינו אותך להופיע בשומרון, תגיע?
"כן, כי אני לא מחרים שום דבר. אני לא חושב שיש באמת אפקט לאמנים שמחרימים. לא חושב שאמנות יכולה לשנות לחלוטין את הלך הרוח. יש שם קהל שמאוד אוהב אותי, ואני אבוא. זה כן מורכב לי, כי מאז ומעולם הייתי בצד השמאלי של המפה הפוליטית, ואני חושב שיש הרבה בעייתיות עם המוסד שנקרא כיבוש. אני חושב שהמורכבות הזאת, ואני אומר את זה במשפטים מאוד רזים, צריכה טיפול יותר רגיש. אבל זה לא תפקידי להגיד משפטים נחרצים ולהחרים מקומות כי הם בשטחים – אני לא רוצה לשים אצבע בעין לאנשים מסוימים שאוהבים אותי".
אתה יודע, עבור חלק מהקוראים של העיתון, השם עידן אלתרמן הוא נוסטלגיה מתוקה מימי הנעורים. גם לך יש געגועים לפעמים לשנות התשעים?
"אנחנו תמיד מתגעגעים למה שעשינו כשהיינו קטנים. אני גם מתגעגע לתקופה שבה היו תקליטים והייתי נוסע לחנויות דיסקים. אבל גם היום אני מופיע היום בפני 300־400 איש בממוצע, וזה לא עניין של מה בכך. ואני מוצא בכל פעם אושר גדול על הפנים. לא חסרה לי אהבת קהל, היא קיימת. אני פוגש אותה גם ב'העיר הזאת' ובהצגה 'הסוף' שהפכה להיות קאלט משוגע, אין להשיג כרטיסים אליה, הקהל באקסטזה ואנשים מגיעים עוד פעם ועוד פעם.
"אני רואה לפעמים סדרות טלוויזיה או סרטים ומרגיש שכבר ראיתי אותם, שאני יודע מה המשפט הבא שיגידו, וזה לא מעניין. אני מאושר להופיע בדברים שהם כל כך מקוריים וכל כך מחוץ לקופסה. אני אוהב אנשים שיש להם אומץ לעשות דברים כאלה. אני חושב שאבי ואני עשינו לאורך כל הקריירה שלנו דברים כאלה".
הסטנד-אפ שלכם באמת הכיל מגוון של כישרונות.
"נכון, היינו מאוד פיזיים על הבמה".
אתה מרגיש שהקהל הנמיך את הסטנדרטים שלו?
"זה מה שאני אומר לך, הכול קל. קודם כל הקצב של החומרים שלנו היה קצת איטי ביחס לקצב היום. אני לא בטוח שהיום ילדים סורגים ידבר לילדים, כי ההומור היום הרבה יותר מהיר. הכול עובד עם קאטים וג'אמפים. אנחנו קידשנו את הספייס הזה בין שני שחקנים, זה היה מאוד מהותי. אז אני מניח שיש דברים שעדיין יעבדו ויש דברים שפחות. בטיקטוק שלי אין הרבה עוקבים יחסית לאחרים, אבל כששמתי שם את בית התפוצות עם היבוסי זה הביא חצי מיליון צפיות. אני מעלה קצת חומרים מפעם ורואה שאנשים עדיין מאוד אוהבים אותם. אני עושה דברים שהם לא המכנה המשותף הרחב, אבל אני לא בטוח שמעניין אותי להיות במכנה המשותף הרחב. הייתי שם. יש משפט יפה במיוחד ששמעתי פעם במחזמר שראיתי באמריקה: 'אני מעדיף להיות הדבר הכי טוב בשביל תשעה אנשים, מאשר להיות הדבר התשיעי הכי טוב בשביל מאה אנשים'".
