נותי ליברמן לעולם לא ישכח את הרגע שבו שמע ששירו "ים של דמעות" נכנס לפלייליסט של גלגלצ. "השיר הזה יצא כבר לפני יותר מחצי שנה", הוא מספר. "בהתחלה הוא הושמע בתחנות המוזיקה החרדיות וגם הגיע לציבור דרך יוטיוב, והצפיות בקליפ עלו לאט־לאט. אבל פתאום, חודשים אחרי שהשיר יצא, אני מקבל הודעה מהמנהלים שלי שבום, השיר התקבל לגלגלצ, בהתחלה לפלייליסט ערב, ואחרי עוד כמה שבועות גם לפלייליסט היומי, והוא מושמע שם שוב ושוב. גלגלצ מתייגים אותי בסטורי, ואני לא מצליח לקלוט שמשמיעים אותי שם לפעמים שלוש פעמים ביום. ואז, השיר גם נכנס למצעד.
"אתה יודע מה זה להיכנס למקום השמיני במצעד השבועי של גלגלצ בתור דוס מביתר־עילית? נמצאים שם נועה קירל, חנן בן־ארי, סטטיק, רן דנקר, פאר טסי, קרן פלס. פתאום אני מתחרה בשורה הראשונה של טובי הזמרים בארץ, לא בזמרים מהציבור החרדי. פתאום מגיע דוס שכותב שיר שנוגע בכולם, ולוקח כמה מהזמרים המצליחים בישראל. אני בטוח שרן דנקר היה מת שכבר בשיר הראשון שהוא הוציא הוא יגיע לכל עם ישראל. כשזה קרה, אמרתי לעצמי, 'שיחקתי אותה'".
השיר שבו ליברמן (22) מגולל את מערכת היחסים שלו עם הוריו בצורה פתוחה ונוגעת, זכה להצלחה רבה בשבועות האחרונים. "ים של דמעות הם שפכו עליי", הוא שר בפזמון. "ים של דמעות, עליי ורק עליי. הם רצו לראות אותי מצליח, פורח, זורח, שמח, מאושר, לראות אותי שר, ושאהיה ילד טוב".
ובבית, הוא שר כך: "גם אם לא מבינים / קצת רבים, גם מקנאים / זאת לא סיבה, זאת אי הבנה, אומרים תודה / אז נכון, ישבנו שיחות / אז כן, דיברנו שעות / אמרתי שטויות, רציתי לראות / עכשיו אני מתחיל להבין".
"בחמש בבוקר, אחרי שהתבודדתי עם עצמי, נפל לי הגרעין של השיר. המילים והלחן נפלו ביחד, בבום. כתבתי את המילים והלחן הדהד ודפק לי בראש. עד הצהריים, השיר היה מוכן אצלי קומפלט, לחן ומילים"
קשה להאמין שהצעיר ששר בעברית ישראלית ובפתיחות כזו על עצמו ועל משפחתו הוא צעיר חסיד ברסלב. והשיר של נותי (נהגה "נוסי") באמת הרים גבה או שתיים בקרב קהל המאזינים החרדי, שלא רגיל לשירים כה חשופים ואישיים.
"חונכתי בחינוך חסידי, רק ביידיש", הוא מספר. "ההורים שלי עלו מצרפת מיד אחרי החתונה, ובארץ הם התקרבו לברסלב ונהיו חסידים".
אתה שר היום בסגנון ישראלי לחלוטין. אני מניח שזאת לא המוזיקה שעליה גדלת.
"גדלתי על מוזיקה חסידית מיינסטרים – מרדכי בן־דוד, ליפא שמעלצר, יעקב שוואקי. בכל בוקר בבית היה טקס קימה שהתחיל בשיר 'אנחנו מאמינים בני מאמינים' של מרדכי בן־דוד. השיר הזה היה לי קצת סיוט, כי לא הלכתי לחיידר שבו הכול היה זורח. הייתי מהילדים הפחות מוכשרים והפחות מבינים. הייתי מרחף הרבה. וכשאתה ככה בלימודים, אין לך המון חשק".
בבית לא ראו את הקושי שלו. "אנחנו שמונה אחים במשפחה, ואני החמישי. שני האחים שמעליי למדו באותו חיידר, ובמשפחה לא הבינו למה אני לא מצליח, 'הרי האחים הגדולים שלך מצליחים ומסתדרים שם'. אבל זה היה כי אחים שלי פחות רגישים ממני וידעו להסתדר בכל מצב, בעוד אני תמיד הייתי זה שהיו צריכים להסביר לו פעמיים כדי שיבין".
הוא מצא נחמה במוזיקה. "כבר בגיל חמש היה לי רצון לעסוק יום אחד במוזיקה. הייתי במסיבת חומש בחיידר, והיו שם כל מיני פוליטיקות של מי יעשה סולו על פרקי התהלים ששרו במעמד, אני רציתי לשיר סולו, ולא נתנו לי. אמרתי לעצמי: חכו־חכו, יום אחד עוד תתחננו לשלם על הסולואים שלי. ידעתי שיום אחד אני אשיר.
"זה חזר גם בבר־המצוות לחברים. חילקו לכולם את הסולואים, והילדים המוצלחים בלימודים קיבלו יותר קטעים. לא כי הם שרים יותר טוב, אלא כי הם יותר מקובלים. אני קיבלתי את הסולו הכי קצר שיש. זה היה ממש פוגע. בכיתי לילד שהיה אחראי על השירה, ממש התחננתי שאני רוצה לשיר, עד שבסוף קיבלתי סולו קטן. בכל בר מצווה שרתי את הקטע בשיר שעליו התאמנתי ובכל פעם אנשים ניגשו אליי ואמרו שהייתי הכי מרגש בשירה, וזה שימח אותי, נסך בי תקווה שאנשים אוהבים את השירה שלי. ידעתי שגם אם החברים שלידי לא מפרגנים, יש אנשים בחוץ שכן אוהבים את השירה שלי, ויגיע הזמן שיכירו אותי".
בגיל 14 החליט ליברמן לעשות שינוי במצבו הלימודי. "יום אחד פשוט החלטתי שאני חייב להתחיל להצליח. אמרתי זהו, סטופ, אני מוכרח להבין מה אני לומד, מה מגיד השיעור אומר, גם אם זה נשמע ערבית בשבילי. בתקופה ההיא ממש נפתח לי הראש בהבנה, עד כדי שהייתי בוחן את הבחורים בישיבה במבחני סוף השבוע".
אבל דווקא באותה תקופה, הוא התחיל להרגיש עזוב, מנותק. "זה היה כבר כשנכנסתי לישיבה. ההורים שלי בדיוק חיתנו ילד ראשון, מה שכלל המון עיסוק סביב החתונה, ולא היה מספיק זמן לבדוק ישיבה מתאימה בשבילי, כך שנפלתי קצת בין הכיסאות. בסוף הצלחתי להיכנס לישיבה שהייתה ברמה לימודית מאוד נמוכה. הרגשתי הילד המפוספס, והתחילו לפעם בי רגשות של כעס על ההורים שלי, שלא ידעו להשקיע כמה דקות בשביל הילד שלהם. היום, במבט לאחור, אני מבין אותם מאוד, אבל אז פשוט כאב לי. ואז פתאום יצאה ממני גם החוצפה. אמרתי לעצמי, אם הם לא פה בשבילי, אני אהיה פה בשבילי. וזאת הייתה הטעות הכי גדולה, כי הם כן הכי היו שם בשבילי, פשוט לא ידעתי להגיד להם מה אני רוצה ומה אני מרגיש".
ליברמן התחיל להיות עצמאי יותר ויותר, כשהוא רק בן 15־16. "כשהייתי ילד לא היה לנו כסף. ההורים שלי היו צעירים והיו להם שמונה ילדים בבית. אם נקרעו לי הנעליים הייתי צריך לחכות שלושה חודשים שיקנו לי זוג חדש. רק אחרי התקופה הזו אבא שלי התחיל לעבוד ולפרנס. אבל בינתיים החלטתי שאני עושה דרך משלי. בגיל 15 הלכתי ומצאתי עבודה מהצד בחופשת בין הזמנים, במפעל דגים. עשיתי שם כסף, אמרתי בראש שלי להורים: אם אתם לא יודעים לפרנס אותי, תנו לי לדאוג לעצמי. התובנה עצמה כן הייתה טובה, כי באמת הרגלתי את עצמי להיות תלוי בעצמי ולא בהורים. אבל הדרך לא הייתה נכונה, כי היא הביאה אותי להאשים את ההורים שלי, כאילו 'אני דואג לעצמי כי אתם לא מצליחים לסדר אותי'".
בשלב הזה הוא החל גם להתריס מול הדרך החרדית־חסידית של הוריו. "עשיתי הרבה שטויות. בגיל 16 התחלתי להיפתח לעולם, להכיר בנות. בסמים ברוך השם מעולם לא נגעתי, תמיד היה לי הדלק העצמי שמכוחו הייתי שמח, וגם אם אתה לא שמח באמת, הייתה לי מהבית התכונה הברסלבית של 'שחק אותה שמח, ואחרי זה תהיה באמת שמח'. אצלי לפחות זה עבד. הייתה תקופה ממושכת שבה הכאבתי מאוד להוריי. במשך כמה זמן היה בינינו נתק מוחלט. זה קרה כשנכנסתי לישיבת אורייתא".
ישיבת "אורייתא" החסידית ממוקמת בירושלים ומיועדת לבחורים שלא הסתדרו במוסדות אחרים. הבחורים יכולים לשלב שם גם עבודה מהצד בנוסף ללימודים בישיבה. "באורייתא נכנסתי ל'בועת המיליונרים': הרבה מיליונרים חרדים אוהבים להגיע לאורייתא, כי מי שתורם לשם מקבל הרבה כבוד". נותי היה שר במסיבות לכבוד התורמים וכך הכיר אותם מקרוב, "לאט־ לאט הכרתי את כל הגבירים החרדים, והבאתי לישיבה גם גבירים חדשים, שלא היו שם עד אז, שיתרמו לישיבה. וככל שהיה לי יותר טוב ושמח בישיבה, ככה התנתקתי מהבית. אומנם גם בישיבה היו משגעים אותי לקום לתפילה, אבל שם לפחות הייתה לי סיבה לקום. היו חברים, עניינים, ואני אחד שאוהב לחיות על הקצה, אבל לא לעבור אותו. למשל, כשעזבתי את הישיבה, זו הייתה החלטה שלי כי אף פעם לא נתתי סיבה להעיף אותי".
"ההורים שלי בדיוק חיתנו ילד ראשון ולא היה מספיק זמן לבדוק ישיבה מתאימה בשבילי, כך שנפלתי בין הכיסאות. הרגשתי הילד המפוספס, והתחילו לפעם בי רגשות של כעס עליהם. היום אני מבין אותם"
בפעמים הבודדות שבהן כן דיבר עם הוריו בתקופה ההיא, הוא מספר שהשיח היה רעיל. "הייתי חצוף. פעם גרמתי לאמא שלי לבכות ממש, עד שהיא אמרה לי 'איזה אכזר אתה'. הייתי ממש רע. ועם זאת, ציפיתי ליום שהיחסים האלה ישתנו, תמיד אמרתי לעצמי שיום אחד זה יסתדר".
בגיל 19, קרה המקרה ששינה את מרקם היחסים בין ליברמן להוריו. "זה היה בעקבות נסיעה של כל המשפחה לצימר ביבנאל, בחופשת בין הזמנים. באמצע הנופש פרצה שרפה ענקית באורוות סוסים ומתבן שהיו לידנו. נכנס עשן לכל מקום. אני ואחי קמנו והתחלנו לעבוד, להוציא צינורות מים ולעזור בכיבוי. לאורך כל הזמן אמא שלי צעקה לי 'תיזהר, העשן מסוכן לבריאות שלך!' היא הגישה לי מים והשיגה לי מסכה, כדי שלא אשאף עשן. פתאום התחלתי להפנים כמה היא דואגת לי.
"גם בשאר הטיול ובדרך חזרה הביתה, קלטתי איך אמא דואגת לכל הילדים שלה בכזאת אהבה, והתחלתי לפקפק בעצמי, על הכעס שחשתי כל השנים. שמתי אוזניות ושמעתי שירים והתמלאתי בזיכרונות מכל השנים. אמא שאלה אם קרה לי משהו, היא לא הבינה מה עובר עליי. שמעתי שוב ושוב את השיר 'מקום' של חנן בן־ארי שיצא באותה תקופה, שמדבר על ההתרחקות מבית אבא והיו לי דמעות בעיניים. כל הנסיעה כולם הסתכלו עליי ורצו לדעת אם קרה משהו, ואני חטפתי כאפות פנימיות ובאמת התעוררתי.
"באותו לילה, לא הלכתי לישון עד שים של דמעות היה כתוב ומולחן. בחמש בבוקר, אחרי שהתבודדתי עם עצמי, נפל לי הגרעין של השיר. המילים והלחן נפלו ביחד, בבום. כתבתי את המילים והלחן הדהד ודפק לי בראש. חיכיתי שכולם יתעוררו, כדי שאוכל כבר לנגן את הלחן על הקלידים. עד הצהריים, השיר היה מוכן אצלי קומפלט, לחן ומילים, בדיוק כמו ששומעים אותו כיום".
מה הבנת באותם רגעים?
"שכל מה שיש ביני לבין הוריי אלו רק אי־הבנות. מאותו יום, לאט־לאט למדנו לדבר, למדנו איך השיח אמור להיראות. ואת הכול עשינו ביחד, כי גם ההורים שלי היו צריכים להתגמש. לקחתי על עצמי את האשמה על זה שמתחצפים לאמא שלי בבית וניסיתי להחזיר לה את הכבוד שמגיע לה".
הוריו של ליברמן היו הראשונים ששמעו את השיר, בהפתעה שערך להם ביום הנישואין שלהם. "הלכתי לאולפן של חבר והקלטתי סקיצה של השיר. שבועיים לאחר מכן היה יום הנישואין של ההורים שלי והזדרזתי לסיים אותו. באותו יום באתי למסיבה עם בוקסה ואמרתי שיש לי הפתעה – והשמעתי את השיר. כמובן שאמא וכל האחיות שלי בכו כששמעו את השיר. בעצם שיניתי לאמא את כל נקודת המבט עליי. היא שמעה את המילים שכתבתי והבינה שיש לה בן עם כוונות טובות. היא תמיד חשבה את זה, אבל עכשיו הרגישה את זה באמת, מעבר לתחושת בטן. 'יש לו כוונות טובות, הוא אוהב אותי ורוצה להתייחס אליי טוב, רק שיש דברים שמונעים ממנו וקשים לו'".
בקליפ, שצולם מעט לאחר מכן, השתתף אביו של ליברמן, כאשר הוא נראה מגיע לברים שבהם בנו שותה ומדבר איתו שם. "אומנם לא הלכתי לברים גם בתקופת הנתק שלי, אבל בקליפ ניסיתי להראות שגם אם אלך לבר – דבר שלא מקובל אצלנו – אבא שלי יהיה זה שיבוא אליי וישב איתי, ולפני הכול ישאל מה נשמע, קודם כול איך אני מרגיש, ורק אחרי זה ידבר איתי על מה מפריע לו בי, וגם זה, רק אם יראה שאני פתוח לשמוע".
השיר שינה משהו בבית?
"כן. הבנו מאז הרבה על איך לדבר אחד עם השני. גם אחים שלי היו רבים איתי הרבה, וגם איתם הייתי צריך לעבוד מחדש על היחסים. בגלל הצורה שבה דיברתי להורים, הפכתי בעצמי למוקד לזלזול, כי העזתי להתחצף לאמא. וכאן, עם השיר, היה לי מקום של 'אני רוצה להוכיח שאני שווה משהו'. ואכן, השיר הזה, והשירים שבאו בעקבותיו, עשו את זה".
עוד לפני צאת השיר החל ליברמן להופיע כזמר חסידי בחתונות ובאירועים חרדיים. הקול הייחודי שלו גרם לו להיות מבוקש גם בקהילות חרדיות בחו"ל, ובשנה שעברה יצא למסע הופעות ואירועים בארה"ב שנמשך חודשיים.
לאחרונה החליט להתמקד ביצירה המוזיקלית שלו, ולפני כחודש שר בחתונה בפעם האחרונה. את הסגנון החסידי שבו היה שר ערב־ערב, החליף ביצירה האישית, שאותה הוא כותב מהלב ומהצלקות שנחרטו בו במהלך השנים. "חיפשתי הרבה זמן את הדרך שלי בעולם המוזיקה, לאן היא תיקח אותי. חתמתי בשלב מסוים אצל המפיקים שמייצגים אותי, סטייג' ארט הפקות, וראיתי את עצמי שר חסידי. אבל כל הזמן ידעתי שזה לא המקום שלי, וקיוויתי שאולי יום אחד אצליח להוציא את המוזיקה המקורית שאני בעצמי כתבתי".
"אתה יודע מה זה להיכנס למקום השמיני במצעד השבועי של גלגלצ בתור דוס מביתר־עילית? נמצאים שם נועה קירל, חנן בן־ארי, סטטיק, רן דנקר, פאר טסי, קרן פלס. פתאום אני מתחרה בשורה הראשונה של טובי הזמרים בארץ"
הפריצה האישית שלו הייתה לפני כשנה, בחול המועד סוכות. "הגעתי לשיר בשמחת בית השואבה בבית כנסת בירושלים, לכבוד ההילולה של רבי נחמן מברסלב. שרתי שם באירוע שירים חסידיים קלאסיים ושירי החג, והכול בסדר. אבל בשלב מסוים ראיתי שהקהל לא כל כך בעניין כמו שאני רגיל. ירדתי למטה, ניגשתי לחבר'ה, ושאלתי מה ירצו שאשיר. הם אמרו לי: אולי נעשה כעת איזה קומזיץ קטן (ערב שירה, ח"ב), ונסיים. בסוף, סחפתי אותם לקומזיץ של שעתיים, ובשלב מסוים, לקראת הסוף, החלטתי שאני הולך לבצע שם את ים של דמעות. לפני כן, סיפרתי במיקרופון מה עומד מאחורי השיר, וביקשתי: אני רוצה שתשמעו שיר שלי, שאני כתבתי.
"החבר'ה נדלקו. אחרי ששרתי, מישהו קם ואמר: 'נותי תקשיב טוב, אני עושה איתך דיל – אני מממן את הקליפ הראשון שלך, ואתה שר פה במשך עשר שנים'. התייעצתי עם המפיקים, כי חששתי להוציא את השיר הזה כשיר ראשון שלי. הוא כואב ושורט, ואולי יגרום לי להימחק מהמגזר החרדי, ולא יקבל תהודה במגזר הכללי, כך שאישאר קירח מכאן ומכאן".
המפיקים שלו אכן חששו גם הם. "הם גם היו מבולבלים, כי הם מפיקים חסידיים שעושים חתונות לקהל החסידי, וים של דמעות הוא בכלל שיר ישראלי. אבל אז, הם החליטו שהולכים על זה. הם אמרו שעדיף שבכלל יֵדעו מי אני, גם אם זה דרך השיר הזה. ואז ים של דמעות יצא, והתפוצץ בכל מקום". כיום יש לקליפ מעל 600 אלף צפיות ביוטיוב, ועוד היד נטויה.
מי קהל היעד של השירים שלך?
"מי יגיע להופעות שאפתח? זו כבר החלטה של הקהל. מבחינת הקהל החרדי, ברור שאלו חרדים שיש להם סמארטפון, אנשים שפתוחים לעוד סגנונות. מצד שני, הייתי עכשיו במופע בצפת, ירדתי מהבמה ואנשים רצו אליי עם טלפונים ישנים או עם מצלמות שכבר שנים לא ראיתי וצועקים 'סלפי, סלפי'. ואלו היו חרדים הארדקור. אז אני לא יודע להגדיר את הקהל שלי. אני מקבל הודעות מחילונים ומחרדים כאחד. נערת אולפנה כתבה לי שכל הבנות באולפנה שרות את ים של דמעות, ומישהו סיפר לי שהשיר הפך לצלצול של חיידר חרדי בביתר".
כשהשיר התחיל להתפרסם, היו כותרות שכינו את ליברמן "חנן בן־ארי החרדי", אבל הוא לא אוהב את ההשוואה. "משווים אותי אליו כי באמת יש לנו גוון קול דומה, אבל ההשוואה הזאת מרגיזה. למה אתם קוראים לי 'חנן בן־ארי החרדי' ולא פשוט נותי? אם כי, בשלב מסוים חנן בעצמו שלח לי הודעה ואיחל לי בהצלחה, וזה שימח אותי. אני מודה, יש בי את הדיבור הבועט והלא מתנצל כמוהו, אבל איזה בעיטות אני נותן? זה כבר שלי. אנשים מתבלבלים מאוד בדקויות האלה.
"אגב, אף פעם לא הייתי בהופעה שלו, ובכלל לא בהופעות. אי אפשר להגיד שאני מחקה אותו או מישהו אחר, כי מעולם לא הייתי בהופעות של אף זמר. כך שההופעה שלי היא באמת שלי, מהלב".
