ביום הפיגוע בדרום הר חברון שבו נרצחה הגננת בת־שבע נגרי, תוכננו לאורית מרק־אטינגר פגישות בירושלים, אלא שמסיבות שונות הן בוטלו והיא עבדה מביתה בעתניאל. החדשות על פיגוע עם הרוגה, פצוע וילדה שחזתה במה שהתרחש ויצאה ללא פגע החזירו אותה אל הפיגוע שהתרחש סמוך לשם, שבו איבדה את אביה, ואמה נפצעה קשה. "בהתחלה הצטערתי שבוטלו לי הפגישות בירושלים כי זה דפק לי את הלו"ז", היא מספרת, "אבל כששמעתי מה קרה, חשבתי שהייתי אמורה לנסוע בכביש הזה, ומה אם חלילה זה היה קורה לי? עד ששמענו מי הנפגעים, כל הזמן עברה לי המחשבה 'רק שזה לא יהיה מישהו שאני מכירה'. זה עצוב איזו אנחת רווחה יש כשזה לא מישהו קרוב, כי די, אי אפשר יותר. את מסתובבת ביישוב ויש בית של משפחה יתומה ובית שלא".
מה שהכעיס אותה, מעבר לפיגוע עצמו, היו התיאורים בתקשורת על הילדה שנכחה באירוע ולא נפצעה. "תהילה אחותי שהייתה ברכב עם הוריי 'לא נפצעה', אבל היא בפוסט־טראומה ונלחמת לחיות. התקוממתי על כך שאמרו שהילדה לא פצועה. אין כזה דבר, היא פצועה בנפש, ופציעה בנפש יכולה להיות אפילו יותר גרועה. גם הגבר שנפצע, הוא אומנם 'רק' פצוע, אבל ישר חשבתי על אמא שלי שעברה שבע שנים של טיפולים וניתוחים. אלה סרטים שאנשים לא מבינים.
"זה מטלטל, אבל אני כל הזמן מנסה לשמור על עצמי ועל הנפש שלי. אני מנתקת את עצמי כדי שלא אשתתק לשבוע. אני מאוד בשליטה כל הזמן. התלבטתי למשל אם ללכת ללוויה או לא. אמרתי לעצמי 'אורית, את לא יכולה לעשות את זה לעצמך', גם ככה אני בתקופה לא יציבה, אז אני צריכה להישמר. אני בפנים־בחוץ בכל מה שקשור למעורבות בכל פיגוע, אבל כן חשוב לי ואני רוצה להיות שם בשבילם אז אני הולכת לנחם".
"עד שצור נולד לא הייתה לי שאלה ביטחונית, גדלתי בבית מאוד מאמין ואבא היה אומר שלכל כדור יש כתובת, אפשר להירצח בתל–אביב, בנתניה ובעתניאל. אחי נהרג בכביש 6 בתאונת דרכים. בעיקרון אני מאמינה שמה שצריך להיות יהיה, לא משנה היכן אני אגור, מצד שני כשיש לי ילד זה מורכב, אני מפחדת עליו"
התקופה המטלטלת שהיא עוברת קשורה לכתיבה ולהוצאה של הספר "קרן אור שבורה" (ידיעות ספרים), המגולל את סיפור התמודדותה של מרק־אטינגר עם אתגרי חייה. היא הייתה בסך הכול בת 16 כשחייה התהפכו מן הקצה אל הקצה. כשכדורי המחבלים השיגו את הרכב שבו נסעו בני משפחתה היא מצאה את עצמה במסע כאוב של התמודדות עם אובדן אביה מיכי ועם שיקומה הארוך והקשה של אמה חוי. כל זאת, לצד הניסיון שלה ושל תשעת אחיה המצולקים בגופם ובנפשם לשמור זה על זה ולדאוג זה לזה. כעבור שלוש שנים נהרג אחיה הבכור שלומי בתאונה והותיר אחריו אישה, שלושה ילדים ואחים שבורים ואובדי עצות. בעקבות האירועים הטראומטיים התפרצה אצלה גם מחלת הסוכרת שאיתה היא מתמודדת. "לפעמים אני מרגישה בת 80. אחד הדברים שממש ניסיתי להעביר בספר הוא כמה המסע שלי קשה, דורש וכואב ובכל זאת באיזה מקום טוב אני היום. בכל דבר ניסיתי למצוא נקודת אור להיאחז בה, עוד נפילה, ועוד קימה, אם זה הפיגוע, אם זה התאונה של שלומי, מחלת הסוכרת שאני מתמודדת איתה. אפשר לראות בספר איך אנחנו סוללים ובונים לעצמנו דברים בנפש כדי שנוכל להתמודד גם עם הדבר הבא".
אם ננסה לתמצת את זה. יש משהו אחד שנותן לך כוח?
"אחד הדברים שהכי נתנו לי כוח הוא הידיעה שאם אני כאן יש לזה סיבה. הרי יכולתי בבוקר הפיגוע לנסוע עם המשפחה שלי, ואז אולי הייתי נפגעת, אולי אפילו הייתי נרצחת, אי אפשר לדעת. או יכולתי למות בתאונה כמו אחי, אני הרי כל היום נוסעת. אם אני כאן, יש לכך סיבה. אין לי מושג למה עברתי את מה שעברתי, למה חוויתי שכול ולמה יש לי את המחלה הזאת. אני מאמינה שיש לזה סיבה, אז אני יכולה להתמודד. אני קמה כל בוקר ואומרת איזה כיף שקיבלתי עוד יום בעולם הזה. משמעות בחיים נותנת את השמחה לקום בבוקר. אני קמה בהתרגשות ובא לי לכבוש את העולם".
מרק־אטינגר, המציינת בימים אלו את יום הולדתה ה־24, נשואה לדניאל ואמא לצור ומתגוררת בעתניאל. מאז שהייתה נערה, היא מרצה בפני קהלים שונים על הדברים הקשים שעברה, שעליהם היא מספרת עם שמחה ואופטימיות: "בסוף את יוצאת עם המסר שהכול בידיים שלך. לא משנה מה נתוני הפתיחה של החיים, משנה איזה אדם תהיי". מה שהתחיל בהרצאות בפני בני נוער בני גילה, התרחב לשיחות בפני מבוגרים, מנכ"לים, אנשי מערכת הביטחון וקהילות שונות. "לפעמים, כשאני פוגשת אנשים מבוגרים, אני חושבת מה אני יכולה לתת לאדם בן 80 שעבר הרבה בחיים שלו, אבל בסוף ההרצאה הם ניגשים ואומרים לי 'את נותנת לי כוחות ולמדתי ממך הרבה'. זה מטורף שאפילו שאני כל כך צעירה אני יכולה לבוא ולתת למישהו משהו בגלל מה שעברתי. אני רוצה שאנשים לא יחוו את הכאב שלי אבל שירוויחו את התובנות".
כשאנשים פנו אליה וביקשו להתייעץ או לשאול שאלות מעבר להרצאה, היא הרגישה חסרת אונים. "אני לא יכולה להיות זמינה לאנשים 24/7, ואמרתי שאני אכתוב את התובנות שלי, כך שמי שירצה יקרא אותן בזמנו הפנוי. אחי אמר לי 'יש תורה שבעל פה ויש תורה שבכתב', יש משהו בהנכחת הדברים וכל אחד יכול לקחת מהם מה שהוא רוצה. הכתיבה הייתה גם תרפיה, ישבתי על המחשב בקורונה ונזכרתי בכל מה שעברתי. רציתי לכתוב למשל את ההספד שלי בלוויה, אז פתחתי אותה ביוטיוב. זו הייתה חוויה מטלטלת אבל מאוד מעצימה. היו רגעים שאמרתי שלא ייאמן באיזה מקום הייתי אז ואיפה אני היום. הייתי אז ילדה בת 16 חסרת אונים לחלוטין, שאין לה מושג אם יהיו לה חיים אחרי זה. והנה אני עובדת, טוב לי בחיים, הקמתי בית".
את הספר האוטוביוגרפי היא לא פותחת בילדות פסטורלית, אלא דווקא בתיאור של אביה אוסף אותה מהפסיכולוגית אחרי טיפול, בשל קשיים שחוותה בגיל הנעורים. "קשה לי תמיד שמתארים שהחיים לפני הפיגוע היו מושלמים ואז הפיגוע הרס את החיים. יש חיים לפני הפיגוע, והם לא תמיד היו מושלמים. רציתי להראות את החיים האמיתיים. לי למשל היו קשיים, דיכאונות של גיל הנעורים, היו לי מריבות עם אבא שלי. אל תחיו באשליה שהכול היה בסדר קודם ואז הכול נהרס. כן היה מדהים, אבל היו לי גם מורכבויות לפני זה. גם את החיים שלפני כן לא באתי ליפות".
מה אבא היה אומר על הספר?
"אחותי כתבה שירים בתיכון, אז אבא הוציא לה ספר, כי 'הבת שלי מוכשרת אז צריך להדפיס לה את זה'. איפה שומעים על אבא שלוקח כמה שירים והופך אותם לספר? כולם מפרסמים היום באינסטגרם. אבל לאבא שלי להדפיס ספר זו הייתה גאווה גדולה. ואני, אני לא רוצה שאנשים זרים יעריכו אותי, אני רוצה שאבא שלי יעריץ אותי ויעריך את מה שאני עושה. אני יודעת שאם הוא היה כאן, הוא היה שם את הספר שלי במשרד שלו ומספר על זה לכל אחד שהיה נכנס אליו. לא היה אדם ביקום שלא היה שומע שהוצאתי ספר. זה מבאס, כי כל אחד רוצה שהאדם הכי קרוב אליו יפרגן לו ויהיה בשבילו ברגעים האלו, אבל אני משתדלת לא לחשוב מה היה קורה אם. אם הייתי חיה ככה אני לא יודעת אם הייתי חיה, כי זה אינסופי. אני חיה בבית שאבא שלי לא הכיר, יש לי בעל שאבא לא הכיר, וילד שאבא לא הכיר, אבא שלי לא הכיר אותי עם הסוכרת, זה הזוי. אני מרגישה שיש בינינו קשר גם היום, לא כמו שהייתי רוצה, אבל זה מה שיש".
את הקשר עם אמה היא מגדירה כקרוב, אבל הוא לא תמיד היה כזה בשנים שלאחר הפיגוע. "היום אמא גרה לידי. היא עברה פציעה קשוחה, אבל לא מוותרת לעצמה. עכשיו למשל היא לומדת נהיגה כדי להיות עצמאית, היא בוחרת בחיים. אבל המקום שלה בחיים שלי השתנה מאוד עם השנים. בשנה הראשונה אחרי הפיגוע היינו צריכים לעזור לה ולתמוך בה, היא הייתה פצועה ובטוחה שאבא עוד חי. זו לא הייתה אותה אמא והיה צריך ללמוד איך לאהוב אותה מחדש בגרסה החדשה, וזה קרה לאט־לאט. היה שלב שהייתי בטוחה שאיבדתי אותה, כי זו לא הייתה האמא שהכרתי. אבל הבנתי שפשוט זכיתי באמא אחרת, ואני אוהבת את שתיהן מאוד. יש דברים שאני מתגעגעת אליהם באמא הקודמת אבל גם היום היא אמא מדהימה, יש לנו קשר מדהים, ואני לומדת ממנה. היא מאוד שותפה בחיים שלי ומעורבת בהתלבטויות. הרבה פעמים אני אוספת את צור מהמעון ופשוט קופצת אליה".
מהפגישה שלנו תמשיך מרק־אטינגר למערכת "רשת", כדי לעבוד על כתבה בנושא הפיגועים בכביש 60. כבר תקופה שהיא עושה צעדים בעולם התקשורת, פעמיים בשבוע היא קמה בשלוש וחצי לפנות בוקר ונוסעת מעתניאל להשתתף כפאנליסטית בתוכנית הבוקר של רשת. "אני ממש מרגישה שאני מגיעה לעולם אחר. אומנם אני חיה את העולם בחוץ, מסתובבת בכל הארץ ופוגשת גופים, קבוצות ואנשים, ובכל זאת באולפן קשה לי עם מה שאני שומעת. ואת שומעת דברים ולא מאמינה. מתסכל, איך שהם פשוט לא רואים שהם שונאים את האחים שלהם, ומצד שני הם מקבלים אותי בתור בן־אדם ונותנים במה לדברים שחשובים לי. אני חושבת שאין מודעות למה שקורה במציאות, אולי זו גם טעות שלנו, אנשי הימין. אנשים אשכרה חושבים שנערי הגבעות הם הבעיה של יהודה ושומרון ולא קולטים שזה ממש לא הסיפור. יש עיוות גדול בהרבה דברים".
מה את חושבת על הממשלה הנוכחית?
"זו ממשלת ימין על־מלא עלק. בישיבת קבינט אחרי הפיגוע בחווארה שאבא ובן נרצחו בו (שי־סיילאס ניגרקר ובנו אביעד ניר, ר"ר) דיברו על איך למנוע חיכוך בין יהודים לערבים, זו הזיה, מה נסגר איתכם? שני אנשים נרצחו. יש כמות מזערית של טרור יהודי לעומת טרור ערבי משוגע שהוא 24/7, ההשוואה הזויה. אנשים לא מודעים לחוסר הצדק, מחבל שרצח יושב בכלא ועושה תואר, ויהודי שרק נחשד בתג מחיר יושב בצינוק, מנותק מהמשפחה שלו. מה קורה כאן? נהיה טשטוש כזה, וזה מוציא אותי מדעתי. אני מרגישה שאין הרתעה, הצבא עושה המון, אבל אם המחבלים לא מפחדים לרצוח וזה משתלם להם, מה ירתיע אותם?"
כאמא, התלבטת אם לגור בעתניאל?
"אנחנו חושבים לעבור אבל זה לאו דווקא מבחינה ביטחונית אלא כי הנסיעות למרכז קשות מאוד. עד שצור נולד לא הייתה לי שאלה מבחינה ביטחונית, גדלתי בבית מאוד מאמין ואבא היה אומר שלכל כדור יש כתובת, אפשר להירצח בתל־אביב, בנתניה ובעתניאל, אחי נהרג בכביש 6 בתאונת דרכים. בעיקרון אני מאמינה שמה שצריך להיות יהיה, זה לא משנה איפה אני אגור, מצד שני כשיש לי ילד זה מורכב, אני מפחדת עליו, זה הילד שלי אני לא יכולה שמשהו יקרה לו. ומנגד, האמונה מחזיקה אצלי הכול, מה שצריך לקרות יקרה".
תקופה קצרה אחרי הפיגוע היא החלה לצאת עם דניאל אטינגר שהגיע לנחם אותה בשבעה, כמו רבים אחרים שלא הכירו את המשפחה. מתוך הכאב והחוסר צמח קשר בין שני הצעירים, שנישאו כעבור שנה בחתונה מרגשת מאוד. "דניאל נותן לי לעוף על הכול. הוא נותן לי את הגב והתמיכה, גם אם הוא חושב שמשהו לא יצליח, הוא איתי. הוא נותן לי לפרוש כנפים ולעוף, הוא לא אומר לי את לא יכולה לעשות את זה או את זה. אני מרגישה האדם הכי חופשי בעולם. אני חיה את כל העולמות וזה לא היה קורה בלעדיו. הוא נתן לי מקום בטוח בחיים. אנחנו נשואים שש שנים. גדלנו יחד".
בתקופת האירוסין שלה אובחנה מרק־אטינגר כחולה בסוכרת, מאז היא מחוברת למכשיר המפקח על רמת הסוכר בגופה. כמו דברים אחרים בחייה, גם כאן היא מרגישה שליחות לחשוף את הציבור למחלה שנקראת גם המחלה השקטה. "הסוכרת היא אחד הדברים שאני מתעדת באינסטגרם כי אין למחלה הזו מודעות. לפעמים יורד לי הסוכר, כולי רועדת וחיוורת בטירוף, אנשים מסביב מציעים לי כוס מים כי הם לא יודעים מה צריך לעשות כשהסוכר יורד. מעבר לזה המחלה כל הזמן עלייך, יש לי סט עירוי עם מחט ועם צינורית שמחוברת אליי ומזריקה לי אינסולין לגוף. אני זוכרת את עצמי בהלוויה של שלומי עומדת מול הקבר הפתוח של אחי, הסוכר שלי נופל ואני אוכלת טופי כדי להעלות אותו. לפעמים בא לי לזרוק את הכול, תנו לי לשחרר מזה".
בבית הקפה שאנחנו יושבות בו היא לא טועמת כלום. כל המזון שנכנס אל פיה מחושב. לפעמים היא מגיעה לסעודת שבת כשהסוכר גבוה מדי, כך שהיא לא יכולה לגעת במזון בכלל, ורק ב־12 בלילה, כשהסוכר יורד, היא חייבת לאכול. "אלה החיים שלי, בכל שלושה ימים כשאני מחליפה סט עירוי אני מצלמת ומעלה לאינסטגרם ומודה שאני חיה, כי פעם אנשים מתו מסוכרת. זו אחת ההתמודדויות הכי קשות שלי. זה 24/7. לפני שידור או הרצאה אני חייבת לבדוק את עצמי ולראות שאני מאוזנת".
"הסוכרת היא אחד הדברים שאני מתעדת באינסטגרם, כי אין למחלה הזו מודעות. לפעמים יורד לי הסוכר, כולי רועדת וחיוורת, אנשים מציעים לי מים כי הם לא יודעים מה לעשות. מעבר לזה המחלה כל הזמן עליי, יש לי סט עירוי עם מחט ועם צינורית שמחוברת אליי ומזריקה לי אינסולין לגוף"
לאחר הפיגוע הקימה מרק־אטינגר את עמותת "אור מיכאל" לזכר אביה, והיא מנהלת אותה בהתנדבות. במסגרת העמותה מתנדבים בני נוער משמחים חולים בבתי חולים ברחבי הארץ. "לנהל עמותה זה המון בירוקרטיה. צריך לדווח לרשם העמותות, לדאוג לדוחות ניהוליים, לנהל סניפים ב־25 בתי חולים ואלף מתנדבים. אבל זה גם הרבה סיפוק, יש מקרים שאנשים מתקשרים ומבקשים שנשלח מתנדבים לבקר קרוב שלהם, יש כאלו שמספרים שאת הרגעים האחרונים של הקרובים ליוו מתנדבים שלנו בנגינה, ולהפך, היה מקרה של אדם מורדם ומונשם שמתנדבים ניגנו לו והוא התחיל להזיז את הידיים. בכלל, דרך העמותה האור של אבא ממשיך בעולם. יש לנו גם חמישה זוגות שהכירו בעמותה".
"אני לא יכולה לקחת מאדם חולה את הכאב שלו. מה כן אפשר לעשות? להיות טובים אחד לשני. אתם יכולים לצפור לאחותי בכביש ואתם לא יודעים מה היא עוברת בגלל זה, חצי מהמדינה הזאת בפוסט טראומה, לכל פיגוע יש השלכות, ומעגלים של פגיעה. אנשים אומרים לי 'אה, את לא היית בפיגוע, יופי', אבל חטפתי בגלל זה סוכרת, יש לזה השפעות לרשת שמסביבנו, בני הדודים שלי למשל חוו אובדן כאילו הם איבדו את אבא שלהם, המעט שאנחנו יכולים לעשות זה פשוט להיות טיפה יותר אנושיים אחד כלפי השני, לא לזרוק מילים אחד לשני, לא בפנים מול פנים ולא ברשתות החברתיות. לא צריך להתנדב במיליון עמותות, אלא להיות טוב זה לזה, להגיד תודה למוכר בסופר. זה דבר קטן שעושה שינוי גדול".
