דקה וחצי חלפה מרגע שהתחיל המופע "יותר משיר אחד" ועד שנדלק פנס התאורה הראשון על הבמה. עד אז, בחושך מוחלט, הקהל באולם תיאטרון ירושלים חווה את אותה החוויה שהוא מרגיש בשמיעת הפורמט המוכר והמצליח "שיר אחד": קול ללא גוף גולל באוזניו את סיפור השיר "דרכנו". כשאלומת האור האירה לבסוף את צמד המנחים ניר גורלי ומיה קוסובר, שישבו במעין תא קריינות, הקהל הכיר את החיים החדשים שההסכת המוכר זכה להם: עיבוד בימתי, המשלב וידאו, קריינות חיה, גרפיקה, קטעי סאונד ומוזיקה חיה על הבמה. את המשימה המפתיעה והמורכבת קיבל לידיו במאי המופע יונתן בלומנפלד. "הכול קרה מהר מאוד", הוא מספר: מפסטיבל ישראל פנו אליו וביקשו שיעביר את ההסכת לבמה רק שלושה חודשים וחצי לפני הפסטיבל. "זה מעבר מאוד לא טבעי", הוא אומר, "ומעורבים בו המון פחדים".
מה למשל?
"בעיקר שהפודקאסט יפסיק להיות פודקאסט, ויהפוך למופע שהוא סוג של הרצאה. זה דבר מאוד לא רצוי, כי בפודקאסט יש קסם אחר".
בישיבות המקדימות הם ניתחו את מה שהופך את ההסכת "שיר אחד" להצלחה. "זה לא רק מה שאני שומע, אלא החוויה שלי כמאזין", מסביר בלומנפלד. "הבנו שזה פורמט אינטימי מאוד, ושאנחנו צריכים לחשוב איך הופכים במה לאינטימית. מהר מאוד הבנו שאנחנו צריכים לשלוט בפוקוס של הקהל: אנחנו צריכים שהוא יהיה מצד אחד בהופעה חיה של אלי לוזון, שזה הדבר הכי גדול והכי נותן בראש שיש, ומצד שני ישב באולם חשוך ויקשיב רק לאודיו. איך אנחנו נותנים לו את המנעד הזה, איך אנחנו בונים לו את זה?"
"על מופע אתה עובד חודשים, ואז הוא עולה פעם אחת או פעמיים או שלוש ואתה חוזר הביתה להיות הכלומניק שאתה. במוזיקה אתה עדיין כלומניק, אבל יש לך הרבה יותר שיאים. אז אני חושב שזה הדבר שבא לי לעשות ממנו הרבה"
יחד עם הניהול האמנותי של הפסטיבל הם התחילו להעלות רעיונות, ולאט־לאט התגבש הקונספט: הם החליטו להשתמש "ב'טריקים', בקסמים של תיאטרון", אומר בלומנפלד, "למשל, לשלב מסכים שעשויים מבד טול: כשאתה מקרין עליו הוא אטום, אבל אתה יכול גם להאיר אותו מאחור ואז הוא פתאום נעשה שקוף ואתה מגלה מה שקורה מאחוריו. הבנו שאנחנו יכולים לקחת את הקהל יד ביד למסע של שעה ורבע במניפולציה שמאפשרת לקהל לבטוח בנו. זו חוויה אינטימית יותר וגם תת־מודעת בהמון מובנים".
בפועל, הוא מסביר, רק יום לפני המופע הוא ראה אותו בפעם הראשונה, בגלל הצורך בשילוב כל חלקי היצירה – קטעי הווידאו והאנימציה, התאורה ועוד – שנוצרו בהדרגה על פי הסקיצה שהכין בלומנפלד וההערות שהעיר לצד הטקסט שקיבל. "זה להמציא פורמט, ולעבוד כל הזמן בכמה שכבות, ולעשות סבבי הערות ומשובים, ולהראות לצוות, ולתקן. כמו מרתון. אולי לא מרתון, אלא ספרינט באורך של מרתון".
מתי ידעתם שזה עובד?
"בחזרה הגנרלית היו כמה אנשים בקהל, והם יצאו בכאלה תעצומות נפש שאמרנו אוקיי, אם יהיו פה אלף איש זה יכול גם לעבוד".
ה"שכבות" שבלומנפלד מדבר עליהן – קטעי האנימציה, מילות השירים ושלל עזרים גרפיים – הולבשו על שכבת הקול וההגשה של הטקסט מפי גורלי וקוסובר, אבל "אנחנו לא אילוסטרטיביים", אומר בלומנפלד. "לא כל דבר שאומרים ושומעים אתה גם תראה. כשאנחנו מדברים על 'אין לי ארץ אחרת', לא נשים על המסך מפה של ישראל".
הפיתוי הגרפי גדול. אפשר לקחת כמעט כל משפט ולהעניק לו ביטוי חזותי, ויש קסם בלא־להאכיל את הקהל בכפית.
"זה היה ממש עיקרון מנחה. יש קטע במופע שקורין אלאל מדברת בו על איפוק. כשהם בנו את העיבוד ל'אין לי ארץ אחרת' הוא לא עבד להם, והוא עבד רק כשקורין השתיקה שכבות מסוימות במוזיקה. אמרנו לעצמנו, נהיה כמו קורין: איפוק. זה מה שיעזור לנו פה. אם אנחנו מראים משהו שאפשר להבין אותו רק משמיעה, אין טעם להראות.
"בהתחלה זה מפחיד, כי בערך 60 אחוז מהחומרים שעבדנו איתם פה הם קטעי קול, ובן אדם לא יכול לשבת חמישים דקות באולם ורק להאזין. אז כן, צריך לחבר לצלילים עוד רגשות ועוד דימויים".
דוגמה? יש דוגמה: באחד הקטעים במופע, מחבר "איזו מדינה" יוני רועה מספר על עצמו בגוף ראשון איך התמלא בזעם כשהציעו לו לרכך את מילות השיר הבועט. ייצוג גרפי של גלי קול הוקרן לאורך המונולוג על המסך שנמתח על הבמה ונעשה סוער יותר ויותר ככל שנימת הדיבור של רועה נעשתה מתוחה וזועמת יותר. "יכולנו להציג תמונה של יוני רועה ולצייר עשן שיוצא מהאוזניים שלו, אבל הבאנו לבמה את העולם הרגשי שלו באותו הרגע בדימוי שיותר מעניין להביא לבמה".
יונתן בלומנפלד מציג את עצמו בשתי דרכים: הראשונה ארוכה ומדויקת והשנייה קצרה ותמציתית, ואולי מתאימה יותר למי שמדלג בחופשיות בין מדיום למדיום, ומג'נגל בין קדמת הבמה ומאחורי הקלעים. "כשמבקשים ממני הגדרה אני נותן את כל התיאור: תסריטאי, יוצר תיאטרון, מוזיקאי ומשורר ספוקן וורד", הוא אומר. "אם מחפשים כותרת קצרה יותר, אני עונה 'אמן יוצר'. איכשהו, לא בכוונה, אני מתעסק בכל התחומים האלה. עכשיו אני בעיקר משתדל לעשות מוזיקה, זה מה שהכי כיף לי לעשות. מהרבה בחינות זה מה שיש בו הכי הרבה קסם בעיניי".
הוא עוצר לרגע ומבהיר: "מוזיקה עם מילים, כמובן".
במוזיקה, הוא אומר, אנשים נהנים מהיצירה במשך זמן רב, והיחס בין העבודה עליה ובין מידת ההנאה הוא "היחס הכי מספק. על מופע אתה עובד חודשים, ואז הוא עולה פעם אחת או פעמיים או שלוש ואתה חוזר הביתה להיות הכלומניק שאתה. במוזיקה אתה עדיין כלומניק, אבל יש לך הרבה יותר שיאים. אז אני חושב שזה הדבר שבא לי לעשות ממנו הרבה".
בחודשים הקרובים צפוי לצאת אלבום הסולו הראשון שלו ("היו לי עד עכשיו לא מעט שיתופי פעולה וגם הייתה לי להקה, אבל עכשיו זאת הפעם הראשונה שאני עושה אלבום סולו"), אבל גם בשירים שיהיו בו הוא משלב תחום אחר, בהיתוך פורמטים, ספוקן וורד. "זה דורש עבודה: הספוקן הוא פורמט בימתי של הכאן ועכשיו, וכשהוא מוקלט הוא הרבה פעמים מבאס".
בכלל הוא תמיד נשמע אותו הדבר בדיוק.
"כן, יש בו שטנצים וניגון כזה, אז דרוש פיצוח. כמו המעבר מהסכת לבמה, צריך להבין איך ספוקן עובר למוזיקה לאלבום, ואסור להיות עצלן לגבי זה. אז באלבום יש שניים־שלושה קטעים שהם ניסיון פיצוח כזה".
בלומנפלד (33) למד תסריטאות ב"סם שפיגל", והיום הוא כותב בסדרות טלוויזיה ובסרטי קולנוע, משחק, מביים, מלחין ומעבד, וחלקכם ודאי מזהים אותו ממופעי ספוקן וורד. צופים יכלו לראות אותו גם על המסך, בסרט "העיר הזאת", ובנובמבר יצא הסרט המוזיקלי "המנצחים" שהוא כתב את התסריט שלו יחד עם במאי הסרט אלירן פלד, ועוסק באופוריה של מדינת ישראל אחרי מלחמת ששת הימים. "אני לא יודע למה יוזמי המופע 'יותר משיר אחד' פנו אליי, אבל אני מניח שיש לזה קשר לכך שאני קצת רב־מדיומי. גם מוזיקה, גם מילים, גם במה. מתברר שהתכונה הזאת דרושה בעולם".
"העיבוד ל'אין לי ארץ אחרת' עבד רק כשקורין אלאל השתיקה שכבות מסוימות במוזיקה. אמרנו לעצמנו, נהיה כמו קורין: איפוק. זה מה שיעזור לנו פה. אם אנחנו מראים משהו שאפשר להבין אותו רק משמיעה, אין טעם להראות"
איך עוברים בין משבצות התסריטאי, הבמאי והשחקן בלי להתבלבל? התשובה שלו פשוטה: "אני רוצה לעשות מוזיקה. זה בעיניי הפתרון", הוא צוחק. ברצינות הוא אומר שהמעברים מבלבלים, אבל קלים ממה שנדמה. "למעשה זאת אפילו קצת פנטזיה. אתה סוף־סוף מגיע למצב שבו אתה לא צריך לקבל את כל ההחלטות. בהרבה פרויקטים אני גם כותב, גם במאי וגם מוזיקאי, ואז לא רק שאני מחליט הכול, גם אין עם מי להתייעץ. אני מסתכל ימינה ושמאלה, ורק אני שם.
"ואז, כשאתה בא לפרויקט כמו 'שיר אחד', ולא אתה כתבת את הטקסט, זה מרגיע ומפחית מהאחריות הבלעדית. זה כיף. אתה מוקף באנשים מוכשרים מאוד וסומך עליהם. זה מרגיע ומלמד ומעורר ענווה. אתה גם הרבה יותר חכם, כי כשלא אתה כתבת את הטקסט אתה יכול להסתכל על הטקסט ולומר: חברים, יש פה בעיה ויש פה בעיה ויש פה בעיה. ואז זה עולה לך לראש ואתה מרגיש א־לוהים וככה במאים מתקלקלים", הוא מסכם בקריצה. "יש משהו טוב במעבר בין תפקידים. בכל פעם שאני עובר אני רואה את היצירה אחרת ומפרספקטיבות שונות. זה מסדר אותי ומצניע אותך. זה נחמד".
יש חוט שמקשר בין כל התחומים האלה בעיניך, מלבד הגג הרחב של המילה "יצירה"?
"אני לא יודע אם בין כל התחומים, אבל רוב העבודה שלי מכילה מוזיקה, והרבה יצירות שלי מתעסקות – קצת כמו 'שיר אחד' – בסיפור שלנו כאן. קבוצות תיאטרון שעבדתי איתן עסקו לא מעט בדיבור על 'הסיפור המשותף', ביצירה משותפת בין־מגזרית. בקרוב אתחיל להעביר בית מדרש כזה בבית אבי חי, כדי לנסות לחבר את הקווים ולתרגם את השפות השונות שנמצאות כאן".
חשבתי שתגיד שהמילים הן חומר הגלם העיקרי שלך.
"שמע, הלוואי שזו הייתה התשובה שלי לפני דקה", הוא צוחק. "זה נכון. שפה מעסיקה אותי מאוד, במוזיקה ובטקסט. אני מגיע מהצד של הכתיבה והמילים, והעברית נמצאת בדמי. זה קשור באמת לעולם הספוקן וורד ולמשמעויות שמילה טומנת בחובה ולקפלים שאפשר לפתוח ממנה. לא השפה במובן האטימולוגי־בלשני, שגם הוא מסקרן אותי, אלא בכלל – שפה וקשר בין אנשים. כשאני אומר משהו והוא מתקבל בצורה אחרת לגמרי או כשאני מקבל משובים מאנשים שהייתי בטוח שלא יסכימו איתי אבל הבינו את הדברים שלי באופן שנגע לליבם, או הפוך. מעסיק אותי מאוד איך מילה נאמרת ומתקבלת".
הקהל ב"יותר משיר אחד" לא היה יכול להתעלם מרובד הפרשנות הפוליטית שנכנסה אל האולם. סיפור ישראלי של כולנו התפרק והורכב על הבמה דרך שלושה שירים איקוניים, שנבחרו – כמו בכל בחירה אמנותית – כדי לומר אמירה. "את השירים מיה וניר בחרו", מבהיר בלומנפלד. "אני באתי אחרי שהשירים נבחרו, אבל היה לי ברור שאלה השירים שצריכים להיות במופע. אפשר לספר הרבה סיפורים עם השירים האלה, אבל לכולם היה ברור שזה מופע על הסיפור המשותף של העם שלנו. אני חושב שגם אם היינו מנסים להימנע מלדבר על המצב לא היינו מצליחים.
"שפה מעסיקה אותי מאוד, במוזיקה ובטקסט. אני מגיע מהצד של הכתיבה והמילים, והעברית נמצאת בדמי. זה קשור באמת לעולם הספוקן וורד ולמשמעויות שמילה טומנת בחובה ולקפלים שאפשר לפתוח ממנה"
"זה נמצא כאן. כולנו חולקים תודעה שמוזנת דרך החדשות שאנחנו צורכים ודרך השיח הציבורי. זה במילים שלנו. זה בשפה שלנו. לא מזמן שמעתי מישהי אומרת שהיא מסרבת לעשות משהו. אני חושב שזה היה במכולת. המילה הזאת, 'מסרבת', האם היא הייתה אומרת אותה בלי שהייתה בשיח? אולי היא הייתה אומרת 'לא בא לי'. אבל זה מחלחל. כמו שפתאום כל דבר הוא סביר או לא סביר. זה בלתי נמנע.
"לא רצינו להיות דידקטיים ולהטיף, כי אנשים לא שילמו כסף כדי שיחנכו אותם. זה קשה לי כשאני הקהל. גם הבנו שיש כל מיני סוגים של אנשים בקהל, ואנחנו רוצים לפנות אל הרגש שלהם ולא אל האינטלקט. הרגש, בין שהוא חיובי ובין שהוא שלילי, הוא מאחד. אז החלטנו לנסות בלי יומרה להביא את מה שאנחנו מרגישים. גלי עטרי סיפרה שהיא בזמנו בחרה את 'אין לי ארץ אחרת' כי כששמעה אותו היא דמעה, והיא חשבה שבטח יש עוד מישהו בעולם שהשיר יגרום לו לדמוע".
היה עיסוק בשאלה אם להזכיר את הפן הפוליטי של השירים?
"היו מי שחששו מהערבוב הזה מתוך מחשבה על הקהל. אני חששתי פחות. אני בעד עמדה פוליטית: צריך להביע אותה וצריך גם להבין מה האחריות שלך כשאתה מביע אותה. אם אתה מביים מופע שאנשים שילמו כסף כדי לראות אותו, אז יש לי אחריות כיוצר ואפילו – אני אגיד בזלזול – כבדרן. אנשים באו ליהנות. האם יש להם יכולת ליהנות גם מדעה שונה משלהם? אני מאמין שכן. האם יש להם יכולת ליהנות מאי הסכמה? אני באמת מאמין שכן.
"האחריות שלי כאמן היא לומר משהו אמיתי מדם ליבי. וגם אם אני מתווכח, וגם אם אני מציג דעה פוליטית, צריך לומר את זה ממקום אמיתי וממקום כואב. וזה דורש הרבה אחריות והרבה בירור, לראות שמה שאני אומר הוא באמת מהלב ולא איזו סיסמה. יכול להיות שלקהל לא יהיה נעים והוא לא יסכים, אבל יש בי תקווה שהוא יעריך את זה וירגיש שזה מגיע ממקום אמיתי. מה שמעניין פה הוא המפגש, ומה שמהנה פה הוא המפגש. אני חושב שיש דרך להיפגש גם בוויכוח פוליטי, בלי להסכים, ועדיין ליהנות. אני חושב שבסוף מצאנו את האמצע העדין מאוד".
לאן הפורמט הזה הולך – הסכת שעולה על הבמה ומצליח כל כך?
"זאת שאלה כיפית. אני לא יודע, הלוואי שזה יקרה שוב. פסטיבל הוא פסטיבל, המופע קורה פעם או פעמיים. אנחנו מנסים להבין מה עושים עם זה עכשיו, כי יש ביקוש גדול מאוד וגם יש רצון מצידנו, היוצרים, כי לא נעים להודות – יצא לנו ממש יפה".
זה בסדר, אפשר לפרגן.
"כן, תמיד אתה מרגיש את המישהו הזה שיושב לך על הכתף ואומר לך להירגע. אבל באמת, יצא לנו משהו שאנחנו גאים בו מאוד. אני מקווה שזה יעלה שוב".
