אחד מהרומנים של הסופר הצ'יליאני רוברטו בולניו שלא תורגם לעברית, "הספרות הנאצית באמריקה", הוא כל כולו מעשה ביבליופילי בדיוני. כלומר תקציר חייהן הבדיוניים של דמויות, כמו דו"ח שמישהו אילצו למסור באיומי אקדח לרקה. אותה נטייה ביבליופילית ניכרה היטב גם ברומן עב כרס נוסף שלו, "2666"(עם עובד, 2016). גם ברומן המופלא "בלשי הפרא" (עם עובד, 2011) הפגין בולניו כושר ביבליופילי בלתי רגיל, שאותו כרך יחד עם פרישת עלילה פנורמית מלאת דמויות, שלעיתים היה קשה לעקוב, להפנים ולספוג את כולן – דבר שכמובן לא גרע מהחוויה החד פעמית והמבריקה של הרומן עצמו.
"קמע", שיצא עתה לעברית, לוקח דמות אחת משם, המשוררת האורגוואית אאוקסיליו לקוטור, ובעצם מספר את הנרטיב שלה, שמשתלב יחד עם "בלשי הפרא", אבל מקבל כמובן חיות וחיים משל עצמו והתוצאה היא תענוג ספרותי חד פעמי, שהפעם פסחה עליו אותה אובססיה ביבליופילית.
ב"בלשי הפרא" וגם ברומן הנוכחי, לקוטור הייתה בדיוק בשירותים של החוג לספרות ופילוסופיה באוניברסיטה במקסיקו הבירה עת כוחות הצבא פלשו למתחם ועצרו את כל מי שהיה שם. לקוטור אחוזת האימה נעלה עצמה בשירותים במשך עשרה ימים, בלי מזון, בלי מים, בלי שום ידיעה על העולם שבחוץ, כשאת הזמן היא מעבירה בכתיבה על ניירות טואלט ואחר כך משליכה אותם לאסלה. המאורע הזה כונן את חייה הבוגרים. הפך אותה לפוסט טראומטית. היא אמנם מודעת להשלכת אותם עשרה ימים נוראים על חייה, אבל היא לא מסוגלת לטפל בעצמה, כלומר להגיע ללוז הפצע שאותו היא נושאת. וכך היא חיה את חייה לאחר מכן כשהיא משוטטת במקסיקו הסוריאליסטית, פוגשת אנשים שחלקם למעשה לא קיימים, ומדי פעם כוחות האופל הפוסט טראומטיים בנפשה שוצפים החוצה ומטלטלים אותה.
התאהבות בגיבורה חסרת השיניים
לקוטור היא אחת מאותן דמויות שבולניו כה היטיב לשרטט, שאי אפשר לא להתאהב בה. הספר כתוב כמונולוג שלה, והיא מכניסה אותנו פנימה לתוך השבירות האינהרנטית שלה, לתוך מחשבותיה המופלאות, לתוך החיפוש הפנימי והחיצוני שלה אחר נקודת אחיזה במציאות. חסרות לה ארבע שיניים, לכן בכל פעם כשהיא מדברת, ובמיוחד מחייכת, היא מכסה את פיה בכף ידה. בנוסף, היא לא אוהבת להתנגב, ואחרי שהיא יוצאת מהמקלחת היא לובשת את הבגדים על גוף רטוב. יש לה עוד אי אילו מאפיינים ומנהגים שמעצימים את דמות המשוררת שבולניו התעסק בה לא מעט בספריו. מעין דמות שמסמלת את האנטי ממסדיות האולטימטיבית, כזאת שלא קיבלה שום כישורים להתנהל בחיים, והספרות, והשירה, הן הדבר הכמעט יחיד החוסם אותה מלצנוח לתוך ריקנות, אבדון או שיגעון.
זו דמות שכבר אחרי מספר עמודים אתה רוצה לקחת אותה תחת חסותך, אתה לא רוצה שתיעלם מחייך כפי שהיא עושה ללא מעט דמויות. בשלב זה חשוב לציין שלמרות שלקוטור היא משוררת ומגדירה את עצמה בשלב מסוים כ"אם של השירה המקסיקנית", היא לא כותבת כלל שירים. לכאורה עוד רכיב שמסמל את חוסר המודעות הקיומית שלה, אבל בעולמות המומצאים של בולניו משוררים לא נמדדים כלל בשיריהם. אתה יכול להיות משורר מבלי שכתבת שיר אחד כל חייך. משורר זה סגנון חיים, זה תצורה של אישיות. זה מישהו שחי בסתירה מוחלטת לכל מה שהעולם הממוסד, המהוגן, השיטתי, מציב מולו.
ומשורר, על פי בולניו, זה גם דמות שהספרות זורמת לה בדם, בריאות, בעצבים, בתת מודע, ללא הרף. זה ניכר למשל בחבורת משוררים שלקוטור נתקלת בה מעבר לרחוב, והיא לא מבינה מילה ממה שהם אומרים, כי הם מדברים גיליגולית, שפה שאותה המציא חוליו קורטסאר באחד מספריו. זה ניכר בתחזית שהיא מספקת, עת היא מדברת עם קול המהדהד בראשה, והם עושים זאת במין דיאלוג משובב ומלא חיבה, וזה בין היתר מה שהיא חוזה מבחינה ספרותית (וזה על קצה המזלג, כי הרשימה ארוכה. דומה כי בולניו יכול היה לכתוב 500 עמודים רק של תחזיות): "ולדימיר מאיקובסקי יחזור לאופנה מתישהו בסביבות 2015. ג'יימס ג'ויס יתגלגל בילד סיני בשנת 2124. תומאס מאן יהפוך לרוקח אקוודורי בשנת 2010. וירג'יניה וולף תתגלגל במספרת ארגנטינאית בשנת 2076. גלגול נשמות. השירה לא תיעלם. האי כוח שלה יתגלה בצורה שונה. הקורא האחרון של מקס ז'קוב ימות בשנת 2059. מרגרט דיראס תחיה במערכת העצבים של אלפי נשים בשנת 2035" (עמ' 133־131).
הברקות פואטיות עוצרות נשימה
אין ב"קמע" עלילה מאז'ורית. האירועים או האנטי־אירועים מתרחשים בעיקר בתודעתה של הדוברת, אם כי לפרקים היא נפגשת עם דמויות בסצנות שחלקן מותירות את הקורא פעור פה. אם זו הליכה משותפת לביתו של מי שמכונה "מלך המתרוממים", שם מתנהל מאבק כוחות תת קרקעי במין סיטואציה טעונה באלימות; אם זה לילה שבו היא מעבירה שיחה אפלולית על מיתולוגיה יוונית עם צייר המחובר בחבל טבור מטפורי לאמו, ואם זה – וזו לדידי הסצנה המפעימה ביותר בספר – במפגש עם משוררת בשם רמדיום וארו. כבר בתחילת המפגש היא מבינה שמשהו בו לא הגיוני, כי וארו מתה כמה שנים קודם לכן, אבל בכל זאת המפגש מתקיים, ויש בו משהו פיוטי, עוצר נשימה ומצמרר, והוא מותיר בקורא תחושה של רגישות, עדינות, יופי והשתאות.
אבל ל"קמע" יש איכות נוספת, כזאת שניכרת גם בכל כתביו האחרים של בולניו שתורגמו לעברית, אבל לעיתים היא חומקת מהרדאר. כישרון הכתיבה של בולניו הוא רב ממדי. הוא יכול לייצר דרמות וסצנות אדירות, אלימות, סוריאליסטית, מצחיקות. הוא יכול להיות מבקר חריף של כל צורת ממשל או התנהלות חברתית. הוא יכול להגיע לתוך מעמקים מלאי ייחוד של הדמויות שלו, וכמו כן הוא יכול להפעים ולהמם אותך במחי משפט פיגורטיבי אחד או דימוי. כתיבתו שזורה הברקות פואטיות עוצרות נשימה שנראה כאילו נכתבו בהינף רגע, בהיסח דעת, בניגוד למשל לשורות שירה מופלאות, שאתה חש שבכל זאת למי שכתב אותן נדרשו זמן ומחשבה רבים לחצוב, לגלף ולדייק אותן. לעיתים אלו דימויים קצרים, כמו למשל "נמתח את הזמן כמו שמותחים עור של אישה חסרת הכרה על שולחן של מנתח פלסטי" (עמ' 10), "שמיים פרועים מחוץ להישג יד כמו תבשיל אצטקי" (עמ' 40), או "הזיכרון מתעתע כשהירח המתמעט קובע את משכנו כמו עכביש בשירותי הנשים" (עמ' 89).
לעיתים אלה קטעים תיאוריים של המרחב, שאתה קורא אותם ומיד מרגיש צורך לקרוא אותם שוב, כמו למשל התיאור של שכונת גררו במקסיקו הבירה ש"נראית כמו בית קברות בשנת 2666, בית קברות שכוח מתחת לעפעף מת או שמעולם לא נולד, מתחת להפרשותיה חסרות הרגש של עין שרצתה לשכוח דבר מה וסופה ששכחה הכל" (עמ' 74). וגם, לדוגמה, בתיאור הזה של מקסיקו סיטי, "הלילה האפל של הנפש שועט ברחובות מקסיקו הבירה ומטאטא הכל מלפניו. כמעט לא נשמעים כאן עוד שירים, במקום הזה שהיה פעם שיר גדול. ענן האבק מרסק הכל. תחילה את המשוררים, אחר כך את האהבות ולבסוף, כשנדמה ששבע והוא עומד להתפוגג, שב הענן ומתיישב במרומי עירך או מוחך ומודיע לך בתנועות מסתוריות שאין בכוונתו לזוז משם" (עמ' 19).
לסיכום, "קמע" מכיל בזיקוק מופלא את הפרוזה של בולניו, פרוזה שפשוט מרוממת את הנפש, ובמקרה הנדון נגמרת מהר מדי, אחרי 153 עמודים בלבד. זו פרוזה מלאת הומור, חכמה ורגעים של גאונות, שמעניקה את התחושה כי הספרות היא מסיבה תמידית; עצובה לפרקים, בודדה לפרקים, לעיתים היא נראית כמו ספקטקל בוהמייני, לעתים כמו מפגן של מפסידנות קיומית, אבל היא לרגע לא מסתיימת. והיא תמיד הכרחית, כי בלעדיה הדמויות של בולניו, ואולי במובן מסוים רובנו הקוראים, באמת עלולים לשקוע לתוך ריקנות, אבדון ושיגעון, או אפילו להיתקע מנטלית בתוך שירותים של פקולטה או בניין משרדים, ולא לצאת אחרי עשרה ימים, אלא להישאר שם לנצח.
קמע
רוברטו בולניו
מספרדית: אדם בלומנטל
עם עובד, 2018, 153 עמ'
עמיחי שלו
