תעשיית ההייטק הפכה למעין חלון ראווה של ישראל בעולם. זוהי תעשייה המגלגלת מיליונים, המעסיקה בעיקר את מדורי הכלכלה בכלי התקשורת ברגעי השגשוג והמצוקה שלה, ולא את מדורי הספרות. אולם מרגע שהפך עם הספר לסטארט־אפ ניישן, פרסום של ספר פרוזה שיבחן את בועת ההייטק האליטיסטית הזו מבפנים היה כמדומה שאלה של זמן בלבד.
גבי אשר, סופר ואיש הייטק בעצמו, מפרסם ספר פרוזה בעל שם אירוני במיוחד על עולם ההייטק, "משפחת ג'ניוס" שמו. "משפחת ג'ניוס" ממחיש שתעשיית ההייטק, שניסתה להציג את עצמה לא פעם כמעין יחידת עילית, סיירת מטכ"ל של הטכנולוגיה והקדמה הישראלית, מורכבת בסיכומו של דבר מאנשים שפשוט ידעו לבחור את המקצוע הנכון בזמן הנכון, ושמדובר בעובדים שרובם בעלי יכולות טכנולוגיות ולא בהכרח ג'ניוסים, כמרומז משם הספר.
ענקית התוכנה המצטמקת
גיבורי ספרו של אשר ניחנים למעשה בכל התכונות המוכרות והידועות, מטוב ועד רע, של הישראלי המצוי: כוחנות ופחדנות, תככים וחיסולי חשבונות, תשוקות ועלבונות, בגידות ורדיפות כוח, בריתות זמניות ועוינות קבועה, ורגעי משבר לצד רגעי חסד שבהם יוצא גם הטוב שבישראלי.
"משפחת ג'ניוס" הזכיר לי במידת מה תערוכה, שבה הדיוקנאות נתלים בין דפי ספר במקום על הקירות של הגלריה – דיוקנאות שהמאחד ביניהם הוא הישראליות החדשה של המאה העשרים ואחת. זוהי ישראליות קצת שונה, ועם זאת עדיין דומה לעבר. מוקדי הכוח עוברים לעולם הטכנולוגי, אבל מאבקי הכוח נמשכים כרגיל. חברת "ג'ניוס", "ענקית הטכנולוגיה", מייצגת למעשה את כל שכבות החברה, מעשירים ומבוססים ועד תפרנים, מצברים ועד עולים מרוסיה ומאתיופיה, מדתיים (כולל חב"דניק אחד) ועד חילונים, מטיפוסים חרוצים ורציניים שבאים באמת לעבוד ועד נהנתנים וחפיפניקים עד לזרא שמטרתם להרשים בלבד.
משום כך, על אף שהספר עוסק בתחום ההייטק, הוא למעשה שיקוף רנטגן מהימן ומדויק של החברה הישראלית בכללותה על כל מאפייניה ורבדיה ולא רק של התעשייה. כמוהו, או לפחות רובו, יכול היה להיכתב גם על ענפים אחרים בעולם העבודה הישראלי. ועם זאת, אי אפשר להתעלם מן העובדה שהספר מתרחש בין כותלי חברת הייטק משגשגת שהשגשוג שלה נגמר יום אחד, ובכך ללא ספק ייחודו של הספר. הוא מעניק לנו אשנב הצצה לתחום עיסוק שככל הידוע לא זכה עד כה לצילום רנטגן פרוזאי חושפני שכזה.
מדובר, כאמור, בחברת הייטק גדולה המגשימה את החלום הישראלי ונמכרת בסכום עתק לחברה אמריקאית, ואז נאלצת לעבור מתיחת פנים כואבת במיוחד, בעיקר לעובדים, שחלקם נאלצים ללכת הביתה והאחרים להסכים לקיצוץ מסיבי של משכורותיהם. חברת ג'ניוס מוגדרת כ"ענקית התוכנה הישראלית שהצטמקה ונמצאת בסוף שלב הגסיסה שלה" (עמ' 134), והגדרה זו היא, כמדומה, בעלת כפל משמעות, במיוחד לאור הבחירה המודעת של גבי אשר לסיים את ספרו בפרק המתאר את תהליך גסיסתו של אחד מעובדי החברה. מחלתו וגסיסתו של העובד, גרי גריגוריו, היא סימבולית ויכולה להתפרש גם כמחלתה וגסיסתה של חברת ההייטק.
יחס לעולים מרוסיה
את סיפורו של גרי הגדרתי כפרק, על אף שהוא מוגדר כסיפור קצר. בטקסט שעל גבו מתואר הספר כאסופת סיפורים. "שנים־עשר הסיפורים של משפחת ג'ניוס מישירים מבט מפוכח", נכתב שם. לטעמי אין מדובר באסופת סיפורים רגילה אלא בספר העונה להגדרה של רומן סיפורים לכל דבר. מדובר ברצף של תריסר סיפורים־פרגמנטים־פרקים, שהסך הכול שלהם גדול הרבה יותר מסך כל חלקיו.
סיפורים אלה, שמתחילים בדמות של עולה חדשה מרוסיה ומסתיימים בדמות של עולה ותיק מרוסיה, מתכתבים ומשתרגים זה עם זה, והדמויות שבהן חוזרות ומופיעות לא פעם להופעת אורח או להופעה משמעותית יותר גם בפרקים־סיפורים הבאים. גם השמות שניתנו לפרקים־סיפורים הם כשמות עובדי החברה, ולא כשם של סיפור. לעיתים הסיפור הוא לא ממש סיפור עם התחלה־אמצע־וסוף אלא סוג של המשך של פרק אחר המופיע לפניו. נכון אמנם שכמה מהפרקים־הסיפורים האלה יכולים, לטעמי, לעמוד בפני עצמם ולענות להגדרה של סיפור קצר.
למשל, הסיפור על קסניה, המנקה הרוסי של חברת ג'ניוס שהיא גם מורה לפסנתר, ובמידה רבה גם הסיפור על גרי־גריגוריו, המתכנת של חברת ג'ניוס, מוסיקאי אף הוא וחבר בלהקת רוק אלטרנטיבי.
הסיפורים על קסניה וגרי הם גם הטובים ב"משפחת ג'ניוס". גבי אשר במיטבו כשהוא מתאר את שני העובדים הרוסים, שהכול ממשיכים לראות בהם רוסים גם לאחר לא מעט שנים שהם חיים בארץ. גם קסניה וגם גרי מנסים להסתיר משהו. קסניה מנסה להסתיר מעובדי ג'ניוס שהיא מורה לפסנתר בשעות הפנאי, וכך עד שסודה נחשף כשהיא מלמדת את בנו של סגן מנהל חברת ג'ניוס. גרי מצדו מנסה להסתיר את העובדה שהוא מוסיקאי ובמיוחד את העובדה שחלה במחלת ניוון השרירים, וכך עד שסודו נחשף לגמרי במקרה כשהוא מנסה להשתמש במכונת הקפה דווקא כשהמנכ"לית ציפי עומדת מאחוריו בתור.
"משפחת" ההייטק
המנכ"לית של החברה, ציפי קידר, שחוזרת לשם נעוריה לאחר גירושיה מבעלה הרופא, מנסה להסתיר לאורך כל עמודי הספר שהיא יכולה להיות גם אנושית ולא רק דמות כוחנית. ציפי היא כוחנית כל כך שאפילו בעלה הרופא, סמנכ"ל בית החולים איכילוב, קץ בה, "כיוון שנמאס לו מהמנכ"ליות שלה ומהבית שהתנהל כמו חברת היי־טק, עם פקודות שנוחתות וצריכות להיות מבוצעות בזמן, בתקציב ובאיכות הנדרשת" (עמ' 194). בדרך כלל היא צועקת על העובדים וגורמת להם למרר בבכי או מתעלמת מהם כליל במסדרון, מה שמפריך לגמרי את מצג השווא של ה"משפחתיות" של משפחת ג'ניוס.
אבל כשציפי מבחינה בניצני מחלתו של גרי, המזכירה לה את הסבל האיום שעבר אביה כשלקה במחלה הזו, היא נרתמת למענו בכל תכונות הבולדוזריות המאפיינות אותה מצד אחד, וכל תכונותיה האימהיות מצד שני, ולשם כך אף מחדשת את הקשר עם האקס שלה.
מעבר לסיפורי העובדים של החברה ורגעי המצוקה האישיים והתעסוקתיים שלהם, נרקם לעינינו גם סיפור מצוקתה של חברת ההייטק הגוועת, שעובדיה לומדים על בשרם שכל בועה, אטרקטיבית ככל שתהיה, עלולה להתנפץ. כפי שקרה למעשה בלא מעט מקרים במציאות ההייטק הישראלית בעשור האחרון.
רגיש ומיומן
גבי אשר, 55, התגלה כסופר בגיל מאוחר למדי בספרו המעניין "זיכרון כמעט מלא", רומן שונה לחלוטין מזה הנוכחי, שעוסק בעולם הילדות של עולי תורכיה. גם הפעם מוכיח אשר שהוא סופר מיומן היודע לגעת ברגישות בליבת הישראליות ולהציג את צדה המורכב אך גם האנושי. בעוד ש"זיכרון כמעט מלא" מסופר בשני קולות, "משפחת ג'ניוס" מסופר בתריסר קולות. הספר בהחלט רהוט, אם כי לא כל הסיפורים־פרקים אחידים ברמתם ולא כולם מעוררים עניין דומה.
הסיפור "זיוה" על נציג החברה במינכן והתוכי שלו, או הסיפור על "איירה", הסמנכ"ל הרוסי־אמריקני־חב"דניק של ג'ניוס, שנשאר גם בתום הקריאה דמות לא מפוענחת מספיק, לא מספיק מגובשים וחלשים יותר מהסיפורים האחרים שכבר ציינתי. וגם טובים פחות מהסיפורים־פרקים העוסקים בנמרוד הנהנתן, בקארין, המזכירה היפה שהבכיר הגרמני מנסה להיטפל אליה, ובצילה, שנעלבת מציפי אך מתאהבת באבבה האתיופי המחליף לה גלגל בכביש חשוך ומסדרת לו עבודה בג'ניוס למרות חוסר ניסיונו.
רומן הסיפורים של גבי אשר הזכיר לי את הרומן של עמיחי שלו, "בדידות מזהרת", העוסק במלונאות הישראלית. גם אחד משני הגיבורים הראשיים ברומן של עמיחי שלו הוא עולה מרוסיה, כמו שניים מגיבוריו של גבי אשר. שלו התרכז בסיפורם של העובדים הזוטרים ואשר עוסק בכל הדרגים בחברת ההייטק, אך כנראה שהעלייה מרוסיה מייצגת בספרות העכשווית את מעמד העובדים בארץ בימינו. מכל מקום, ספרים כאלה מספקים תמונת מצב ישראלית וחודרים לגרעין הישראליות בהיבט הסוציולוגי והספרותי כאחד.
משפחת ג'ניוס
גבי אשר
פרדס, 2018, 199 עמ'
