מוזיקת חתולים: ספר מושלם לימי הקיץ החמים

ספרו של רון סגל הוא אחד המשעשעים והמבדרים ביותר שקראתי לאחרונה וגם אחד המפתיעים שביניהם. שליח על קטנוע עוקף מכונית, ודורס בשוגג חתול שמתהלך בניחותא בכביש "בזנב מורם… במקביל למעבר החצייה". כך מתחיל הסיפור, שתחילתו לא נדירה, והמשכו גדוש הפתעות ופיתולים.

שמו של רוכב הקטנוע, המועסק כשליח־רכוב לעניינים שהנסתר מרובה בהם על הגלוי, מוסתר מעיני הקורא הסקרן לאורכם של עמודים רבים, ומתגלה רק בפרק מאוחר יותר כשהוא מציג את עצמו בפני המוכרת במכולת. אבל מוקדם הרבה יותר אנחנו מתוודעים לשם שמוענק לחתול, שאומנם נדרס אך לא נפגע באופן חמור, ושהקטנוען, אחרי לבטים, מאמץ אותו.

"איך תרצה לקרוא לו?", שואל אותו הווטרינר. "הקטנוען הריץ בראשו שמות שונים שיכולים להתאים לחתול, אך כולם היו נגזרת כזו או אחרת של 'מיצי'. שם שנראה לו מתאים יותר לנקבה". מה משנה השם, שואל אלי את עצמו ומשיב: מה זה משנה? הלא שם זה עניין זמני. חולף, כמו החיים. "'שטויות, הכול שטויות', מלמל לעצמו, 'הֶבֶל', אמר והביט בחתול. הבל נראה מרוצה…".

מגפת בעלי הזנב

השניים, אלי והבל, שבים הביתה. אבל הֶבל אינו החתול היחיד בעלילה. ירושלים שלאחר מלחמת ששת הימים נכבשת על ידי גדודים של חתולים מכל המינים, הצבעים ותכונות האופי. הם ממלאים כל פינה, כל קרן רחוב, כיכר וחדר מדרגות. רובם חתולי בית שננטשו על ידי בעליהם הערבים, כשאלה נמלטו מן העיר בזמן הקרבות ושחרור העיר המזרחית, והפכו לחתולי רחוב. ידיו של הווטרינר העירוני, ד"ר זאב, האיש שזכה במכרז לסירוס ועיקור של החתולים והחתולות הנטושים, מתמלאות עבודה עד לבלי הכיל.

אך ככל שמתרבים החתולים ומתרבה מלאכת העיקור והסירוס, מתבררים ממדי האסון. וכשלא ניתן עוד לעצור ולמנוע את התרבות הפולשים בעלי הזנב, עולה הצורך לחסל את החתולים שהפכו לסכנה של ממש. ישיבת פרנסי העירייה, הדנים בשאלה מה לעשות כנגד מגפת החתולים, היא רק אחת מן הפנינים ההיתוליות המאפיינות את הספר, שמלא וגדוש בהומור בריא ומענג.

בסופו של דיון כבד־ראש מחליטים אנשי העירייה להגדיר את מגפת החתולים כאירוע חירום המחייב לנקוט אמצעים קיצוניים. "אירוע קצה" בלשון אנשי המקצוע. או כאמירתו של אחד ה"ייקים" הירושלמיים הנוכחים בספסלי הקהל בעת הדיון: "קָצֶה" מלשון "Katze" – שהוא בגרמנית: חתול. ואם "באירוע קצה/חתול" עסקינן – הרי שיש היתר מוסרי להתגונן, כלומר לחסל ולהרוג.

חיסול החתולים מצריך למצוא מקום מתאים לקבורת הגופות, וגם שליח לדבר עברה. השליח, גדעון, איש הסניטציה של השירות הווטרינרי, מגייס לעזרתו את גיבור הסיפור, רוכב הקטנוע, ואלי, בטוב לב ונדיבות שגובלים בתמימות, מסכים לעזור. מאוחר יותר, לאחר שהיה כבר שותף לקבורתן הבלתי חוקית של גופות החתולים, וכאשר תתרגש עליו שעת חירום משל עצמו והוא יזדקק לעזרתו של גדעון ולפתרון הבלתי־חוקי ההוא, יוכל אלי לנצל את המידע הזה לטובתו.

ארגזי פתקים לכותל

אבל עד אז יתרחשו עוד הרבה אירועים מוזרים. כך מתברר לנו בהדרגה מה הם עסקי השליחויות הליליים שבהם מועסק רוכב הקטנוע. תפקידו הראשון הוא להעביר אל הכותל המערבי על הקטנוע שלו ארגזים גדושים בפתקים, שעליהם רשומות בקשותיהם ותפילותיהם של יהודים מכל קצות תבל, שמסיבה זו או אחרת אינם יכולים להגיע בעצמם לכותל. אלי ישמש שליחם של יהודים אלה. הוא יתחב בשמם את הפתקים האלה בשעות החשכה, כשהמקום ריק מאדם ואיש אינו צופה במעשיו, בין אבני הכותל. בפעילות זו יש לו שותף: אחד מן החיילים המוצבים בעמדת השמירה בכניסה ל"רחבת המוגרבים", כפי שנקראה הרחבה שלפני הכותל בימים ההם, מיד לאחר מלחמת ששת הימים, ולאחר שהכלים הכבדים פינו בבהילות את בתי שכונת המוגרבים הצפופים והעלובים שחסמו את הגישה לכותל ופתחו מרחב גדול ומזמין לכל המבקשים לבוא אל המקום הקדוש.

מהיכן מגיעים כל הפתקים האלה, מאות ואולי אלפי פתקים כתובים בידיים שונות ובלשונות רבות, שגודשים את הארגזים הכבדים שמוביל אלי לכותל? ומה קורה לפתקים האלה לאחר זמן, כשנחוץ מקום פנוי לפתקים החדשים שהצטברו בינתיים בארגזים חדשים? לשאלה הראשונה וגם לשנייה יש תשובות, והן עתידות להתגלות לאלי ולקוראים בהמשך העלילה, כשם שייפתרו עוד תעלומות אפלות ופנטסטיות שטווה המחבר, שמפתל ומסבך את הסיפור, מסובב ומערבל את העניינים ומפתיע ומשעשע את הקורא.

בין כך ובין כך, גם לגיבור הסיפור מגיעה קצת נחת. ואת זו מוצא אלי, הרווק עם החתול, בחנות המכולת, שבה הוא קונה להֶבל את קופסאות מזון החתולים האהובות עליו. זוהי אנה הרוסייה, המוכרת בחנות. אישה צעירה ונעימה בעלת חיוך עצוב, שיש לה בת בשם טניה וגם חתול, או ליתר דיוק: חתולה. לא חולף זמן רב, וקורה מה שצפוי לקרות. אבל מאחר שבספר הזה שום דבר אינו מובטח ותמיד צצים דברים בלתי צפויים, הרי גם מה שהיה צריך וצפוי לקרות אינו מתממש בסופו של דבר.

באותו זמן מופיעה בחייו של אלי דמות ירושלמית נוספת, טיפוסית ואופיינית לעיר, לפחות בימים שבהם מתרחש הסיפור. בזמן שהוא קונה אוכל לחתול הֶבל בחנות המכולת, אלי מתוודע אל אשת החתולים. אישה ערירית, בת־בלי־גיל, שמתגוררת במה שהוא ספק דירה מבולגנת ספק חורבה, בין חתולים ללא ספור, "אלטע זאכן" שנאספו מהרחוב, סמרטוטים, צחנה ולכלוך. אלי, שמאז שאימץ את הבל נהיה פתוח יותר לבריות ונדיב במיוחד לחובבי חתולים, תורם מדי פעם לאשת החתולים כמה קופסאות מזון עבור החתולים שלה. אבל בשטף החתולים שמציף את העיר ותובע מקום ומזון – שום דבר אינו מספיק. וכך מותקפת אשת החתולים ונזקקת לאשפוז בבית החולים "אוגוסטה ויקטוריה" שעל הר הצופים – מוסד רפואי מיוחד במינו ותואם את העיר הזאת, ששלוש דתות רואות בה את ביתן. גם במקרה הזה, השתלשלות העניינים היא בעת ובעונה אחת דמיונית וגם ירושלמית שורשית וייחודית.

שליטה הדוקה באירועים

בהדרגה מתברר גם טיבן של השליחויות האחרות שממלא רוכב הקטנוע, שבמהלכן הוא מוסר ומקבל חבילות סודיות מדמויות לוטות בחשכה, ושבגללן הוא מוצא את עצמו לפתע מסובך בפרשה מסתורית בעלת היבטים פליליים, ביטחוניים ולאומניים. גם החתול הבל מסבך את בעליו בצרות צרורות – ורק בזכות היכרותו עם גדעון, אותו "קובר פגרי חתולים" מטעם השירות הווטרינרי, מצליח אלי להיחלץ ממצב ביש שגם הוא היה עלול להסתיים בכי רע.

מובן שבספר הגדוש בכל האירועים הללו, ובאירועים אחרים שלא הוזכרו, לא יכול להיות סוף טוב בנלי וסנטימנטלי שבו הכול "חיים בעושר ובאושר". ועם זאת, בספר כזה שרווי בהומור ושעשוע, גם הטרגדיות אינן טרגיות באמת והסוף אינו יכול להיות גרוע או עצוב באמת. כשם שסגל יָצר כאן גיבור שהוא "תחמן" כשצריך ורגיש או רגשן כשצריך, שנחלץ מכל האסונות בעור שיניו וברוח טובה, אבל תמיד בתוך גבולות מדודים ומעלי חיוך – כך יש לסגל חוש מידה מדויק, שליטה הדוקה באירועים שהוא מפנטז, ויכולת ללחוץ על הבלמים ברגע הנכון, לפני שהם חורגים מגדר החיוך והופכים לכבדים ומעיקים. וכך העלילה אינה גולשת למלודרמות או לרצינות יתרה גם כשהפוטנציאל לכך קיים בהחלט ומותירה חיוך על פניו של הקורא בימי הקיץ החמים.

 

מוזיקת חתולים
רון סגל
כנרת, זמורה־ביתן, 2018, 240 עמ'