אני מזמינה אתכם לחוויה סוחפת. "אימפריה" של ניל פרגוסון, שזה עתה ראה אור בעברית, הוא ספר היסטוריה שאיננו מדבר על דברים שחלפו ואינם, בכל אופן לא רק עליהם, אלא על השאלות הבוערות של ימינו. הספר פורסם לראשונה בשנת 2003 בשפה אחרת (אנגלית), בהקשר אחר (הפלישה האמריקנית לעירק) ונועד לציבור אחר (קוראים אמריקנים), אבל הוא מציע תשובות מפתיעות – לפחות כשהן מגיעות מהיסטוריון מוביל שלימד שנים רבות בהרווארד – לשאלות שהציבוריות העכשוויות רועמת עליהן תשובה חד־משמעית.
בכלל, מדובר בספר שנקרא כמו סדרת טלוויזיה; רגע, הוא באמת הפך לסדרת טלוויזיה. ספר שאפילו ב"גרדיאן" זכה לתשבחות מאת לינדה קולי, אחת ההיסטוריוניות המובילות של האימפריה הבריטית. היא כתבה שזהו ספר (ואולי כיוונה על המחבר?) פיקח, חצוף וכתוב בשצף קצף.
איך אי אחד קטן מעז
ניל פרגוסון, מההיסטוריונים המפורסמים וגם המרוויחים במערב, מוכיח קודם כול שהיסטוריה היא דבר חי שאפשר למות עליו. הספר הזה, כמו כל האחרים שכתב, נקרא בשטף. אומנם באנגלית הוא נשמע יותר טוב, שכן משחקי מילים הם חלק מהעניין אצל פרגוסון, אבל המתרגם אלחנן שפייזר עשה עבודה יפה בדרך כלל. 400 עמודי הספר מכסים פחות או יותר את תולדות העולם ב־500 השנים האחרונות. אגב, אל תלכו שולל אחרי ההסבר של פרגוסון שהאימפריה הבריטית כיסתה כרבע מאוכלוסיית העולם שכן הקביעה הזו מתייחסת לגרסה המאוחרת של האימפריה, שכבר לא כללה את ארה"ב. הוא גם לא מתייחס כמעט למדינות כמו ארצות אמריקה הלטינית או סין, שלא נשלטו ישירות אך הושפעו והוכפפו. הוא כן מדבר, בצדק גמור, על הגלובליזציה של הבריטים.
מה זה גלובליזציה? זה כשאי אחד קטן שולט על העולם בדרכים שונות, באמצעים שונים ובמידות משתנות של השפעה. פרגוסון איננו מתעכב על הגדרות: לא מהי אימפריה, לא מהי מודרניזציה, לא מהי גלובליזציה, וגם לא מהי בריטניה (ממה וממי היא מורכבת). הוא לא מקדיש מקום לשאלה כיצד מודדים השפעה ובעיקר השפעה מיטיבה של שלטון, שאלה קשה ומורכבת.
כל זאת מפני שהספר לא בא לספר סיפור אלא להשמיע טיעון חד וחריף. האימפריה הבריטית היטיבה עם העולם – זה ששלטה בו ובכלל; היא הכניסה מודרניזציה למקומות שאחרת לא ניתן לשער מתי היו מגלים אותה; היא הביאה עימה שיפור כלכלי, והיא ממש בראה את הכלכלה הגלובלית שאנו חיים בה. לאחר שהאימפריה הזו נמכרה בנזיד עדשים, מתוך תפיסה מוטעית של רגשות אשמה וייאוש, ירשה את מקומה אימפריה אחרת, מיטיבה לא פחות אבל מודעת הרבה פחות לתפקידה ולייעודיה – ארה"ב. ובעיני פרגוסון, על ארה"ב להפנים את שליחותה ולשאת את "משא האדם הלבן" – משא האדם המערבי, המודרני, הכלכלי והרציונלי. ועליה להכיר את חולשותיה של בריטניה כדי להימנע מהן ולא ליפול שוב למלכודת של אבירים דון־קישוטיים ולמבוכה סביב השימוש בכוח.
זהו טיעון יוצא דופן, במיוחד כשהוא בא מפי פרופסור שלמד ולימד במוסדות האקדמיים הניצבים בראש כל רשימת דירוג אפשרית. שהרי כידוע, זה שלושים שנה אם לא יותר, אימפריה היא מילה גסה. פה ושם יש אומנם אמיצים המעלים את האפשרות שהאימפריות היו דווקא טובות לעולם, לא רק למושלים האירופים הכובשים אלא גם לנכבשים. בדרך כלל, דוברים כאלה לא יזכו לחיים קלים. התפיסה השלטת היום ביחס לאירופה בכלל ולאימפריות בפרט איננה מאפשרת להטיל ספק באמת שהפכה להיות ברורה מאליה: אירופיות היא רעה חולה, גזענית ואלימה, והעברתה אל מחוץ לאירופה היא בהכרח רעה חולה עוד יותר, שמוחקת תרבויות ילידיות ומדכאת עד זוב דם את נושאיהן. לפי תפיסה זו, העבדות הייתה הבסיס, האמצעי והמטרה של כל יציאה של אירופים מחוץ לגבולות יבשתם. פעילות מחקרית ענפה, צומחת ומתפתחת, מביאה אל קדמת הבמה את העובדות שיכולות לתמוך בתפיסות אלה.
אלימותו של הכיבוש הקולוניאלי מגובה בסופו של דבר בעובדות שאינן ניתנות להפרכה. העולם היה פעם אלים בהרבה – בתוך אירופה ומחוצה לה, ובצאתם ממולדתם השירו האירופים חלק גדול מהמעטה הדק של העידון התרבותי. זאת ועוד: האירופים מעולם לא טענו שהאוכלוסיות שהם פוגשים מחוץ לאירופה, מכל דת וגזע, מתקרבים לגדולתם שלהם, לעידונם התרבותי או לחוכמתם הפוליטית. החוקרים המעטים המטילים ספק אפילו באלימות הכיבוש מסתכנים בהשתקה גמורה מבחינה אקדמית. כך קרה למשל לפרופסור אמריקני למדע המדינה בשם ברוס גילי, שהעז לטעון כי לקולוניאליזם היו גם צדדים מיטיבים וכי יתרונותיו עלו על חסרונותיו. מאמרו הוסר מאתר כתב העת שבו פורסם, גם בשל איומים באלימות.
ניצחו במרוץ האירופי
פרגוסון אינו ממכחישי הזוועות. הוא גם לא מצדיק אותן בדרך כלל, ואף סבור שמבצעיהן פגעו בשמה הטוב של האימפריה. ובכל זאת הוא מגן על שמה הטוב של האימפריה, שלתפיסתו ראויה לשם טוב ואף ליורשת הגונה ואמיצה. למעשה, ספרו הוא מעין מכרז: אימפריה מחפשת יורשת. המועמד מתבקש לגשת למשרד הקרוב לבחירת נשיא לארה"ב.
פרגוסון שולל מכול וכול את התפיסה הכמעט שלטת במחקר, שלפיה האימפריה הונעה על ידי תפיסות גזעניות. הוא לא מכחיש שהייתה גזענות, אבל איננו מוכן לראות בה כוח מרכזי ומניע. המבחן העיקרי שפרגוסון מעמיד מול השלטון האימפריאלי הוא יעילות והתקדמות כלכלית לעבר שוק חופשי וגלובלי. זהו המדד הקובע, ולא איזו תפיסה סובייקטיבית של הנשלטים. כך למשל מסכם פרגוסון את 200 השנים הראשונות של האימפריה, מהמסעות הראשונים לאמריקה ועד לניצחון בקרב פלסיי (1757) שבעקבותיו זכו הבריטים בשליטה בבנגל: "הבריטים היו פיראטים, אחר כך סוחרים, וכעת שליטים על מיליוני אנשים מעבר לים – ולא רק בהודו. הודות לשילוב של שרירים ימיים ופיננסיים, הם הפכו למנצחים במרוץ האירופי לאימפריה".
הוא מותח ביקורת על ביזת הודו, על הצביעות ביחס אליה ואפילו על הריחוק בין השולטים לנשלטים, ומסמן את כל הנקודות "הנכונות" שהמחקר העכשווי סוער סביבם. אבל אלה לא בהכרח מעניינות אותו. מה שמעניין אותו הוא: "קל לראות מי התעשר מהאימפריה, השאלה הייתה מי בדיוק ישלם עליה". ותשובתו היא שהתשלום היה שווה, התוצאה השתלמה. למי? ובכן, לדעתו לכולם, מלבד אולי לאליטה מצומצמת, שהרימה משום כך את נס המרד נגד הבריטים. העושר שבריטניה הביאה להודו היה מוסכם על הכול, אלא שהלאומנים ההודים "התלוננו שהעושר של הודו מתנקז לכיסיהם של זרים". פרגוסון מכניס את הניצול של הודו לפרספקטיבה, כאשר הוא טוען שגם מצבם של הכפריים ההודים הוטב, גם אם לא באופן שהתקרב למידת התעשרותם של הזרים. עם זאת, ובעיני פרגוסון זה טיעון מנצח: "זה היה הרבה פחות ממה שההולנדים 'ניקזו' מהאימפריה ההודית המזרחית שלהם". וגם: "מהצד השני של המאזן היו ההשקעות האדירות של הבריטים בתשתיות, בהשקיה ובתעשייה הודית".
בסבך הטיעונים דן פרגוסון במודרניזציה ובשיפור כלכלי. זהו ספר עם פרטים סטטיסטיים רבים, שעדיין נקרא בשטף גם על ידי מי שהוול סטריט ג'ורנל איננו העיתון המועדף עליו. הוא אפילו דן בעובדה שהאימפריה הבריטית הייתה בנויה במידה מסוימת על תפיסה של זכויות האדם. הוא לא דן בזכות לממשל עצמי, ונראה שההיעדר הזה אינו מקרי. גם בספרו המאוחר יותר, "ציביליזציה" (אשר תורגם לעברית מוקדם יותר, בשנת 2013), מנה פרגוסון שש "אפליקציות", יכולות מנצחות, שמסבירות את עליית המערב, שלא לומר את עליונותו. מה שהוא מכנה אפליקציות הן למעשה כינוי מתחכם להופעת יכולות חדשות במערב מן המאה ה־16 ואילך: תחרות חופשית, מדע, זכות הקניין, רפואה, צריכה, עבודה.
דמוקרטיה אינה צורך בסיסי
אף שמופיעה בו זכות הקניין והתחרות החופשית, באופן שעלול להיות מפתיע הספר איננו מציג דרישה לשלטון דמוקרטי כצורך בסיסי. כל האפליקציות ההכרחיות מאפיינות שלטון ליברלי במובן של המאה ה־19: עקרון שלטון העם על ידי העם ולמען העם. ובכן, לפי פרגוסון זה לא נדרש לעליית המערב, וזה לא עיקרון שהיה חשוב במיוחד לעלייתה של האימפריה הבריטית. למען האמת, אליבא דפרגוסון העם הבריטי לא ויתר על האימפריה. האינטלקטואלים בחששותיהם, פחדיהם וחרטתם הם שאיבדו את האומץ ואת העוז. העם דווקא המשיך לתמוך. מתברר שתמיכת העם איננה תנאי הכרחי לקיומה של האימפריה, ובוודאי לא תנאי מספיק.
מה שכמובן מעלה את השאלה מה ראו בספריית שיבולת לתרגם את הספר, ודווקא עכשיו. עצם הדבר שפרגוסון הותקף על התבטאויות שמרניות ועל תמיכה בממשל רפובליקני, יכולה להיות סיבה. בימים טרופים של חיילים במערכות מוגדרות, "הלנו אתה אם לצרינו" היא שאלה אקדמית צרופה. גם תפיסתו הכלכלית של פרגוסון, שעוד בזמן לימודיו זיהה את עצמו כ"תומך תאצ'ר" שמעלה על נס את הגלובליזציה, את השוק החופשי, את זכות הקניין הבלתי מעורערת ואת היעדר המעורבות הממשלתית בענייני כלכלה – ודאי מושכת מאמינים גם בארץ. אבל, האומנם מאמינים אלה נמצאים במחנה אחד עם מי שמבקש לכונן אימפריה אמריקאית שתחליט ותקבע מהם חוק וסדר לילידים ברחבי העולם? פרגוסון מייחל לכך שהאימפריאליסטים החדשים ייקחו אחריות, שהרי היעלמות האימפריה הבריטית הביאה "בעיות של מלחמת אזרחים ואי יציבות פוליטית, שמילאו תפקיד מרכזי בהתרוששות המדינות העניות בעולם". ו"למען האמת", הוא קובע, "יש רק מעצמה אחת שמסוגלת למלא תפקיד אימפריאלי בעולם המודרני, והיא ארה"ב". האומנם זהו רעיון שמושך את ליבם של קוראי ספריית שיבולת?
כך או כך, הקריאה בספר נעימה ומרחיבת דעת, והיא מומלצת לא רק לחובבי היסטוריה או כלכלה. אמנם זה איננו הספר המתאים ביותר ללמוד ממנו על תולדות האימפריה הבריטית, המורכבת, המשתנה, הרחבה והמגוונת. אבל הוא מומלץ ביותר כספר קריאה מרתק, המראה לנו שהיסטוריה היא חומר שלא מפסיק למשוך קוראים, כי היא לעולם עכשווית ורלוונטית. הקריאה בו מעוררת לפעמים חיוך, לפעמים תרעומת ותמיד עניין.
פרופ' הילדה נסימי היא מרצה במחלקה להיסטוריה כללית באוניברסיטת בר-אילן
