"שבע ברכות" הוא לא סרט רגיל. כבר בסצנת הפתיחה אפשר להרגיש את זה, כאשר דיבורים ורחשי רקע של אנשים בתוך שמחת חתונה נשמעים מאחורי הכתוביות. ולפתע נגלית לפני הצופים החופה של מארי ודן – הוא גבר צרפתי ממוצא ישראלי שהיגר לפריז, היא אישה מרוקאית שחיה בצרפת כבר שנים. כשהרב מבקש מאם הכלה לתת לבתה את היין היא מהססת קלות, מצמידה את כף ידה לזו של הדודה, ויחד הן משקות אותה.
באבחת רגע נפרשת בפני הקהל תחילתה של הדרמה, שהולכת ומסתעפת בסרט ומציבה זרקור לכיוונה של תופעה מושתקת שהותירה אחריה מאות אם לא אלפי ילדות חצויות בקרב יוצאי מרוקו: אמהות בהלוואה, מנהג יהודי נדיר שבמסגרתו נשים מסרו את ילדיהן לאחותן העקרה.
ערב־ערב נפגשת המשפחה לסעודת שבע ברכות, והשלדים בארונות שלה הולכים ומתגלים. תוסיפו לכל הסיפור גם צילום מהודק, דיאלוגים שמדלגים בין מרוקאית לעברית וצרפתית, רגעי באסה עם רגעי סלסולים ותקבלו קומדיית כאב שתגרום לכם לצחוק, ושניות אחר כך לבלוע את הרוק בכאב. מאחורי היצירה הזאת עומדת אלינור סלע (סקודיצקי), שחקנית וסטנדאפיסטית. זהו התסריט הראשון שלה, והיא כתבה אותו יחד עם ריימונד אמסלם שמגלמת את מארי.
"לפני שניגשנו לכתיבה חשבתי שזה מטורף. אבל כשנכנסנו לתוך הטקסטים הבנתי כמה זה לא. אם את מכירה את הנשים האלה, את העוצמה שלהן, את הנדיבות, את החיים בחמולה ואת הנסיבות, הכול מתבהר פתאום באור אחר"
"שבע ברכות" זכה להכרה רשמית השבוע כשזכה בעשרה פרסי אופיר, כולל הסרט הטוב ביותר, התסריט המקורי הטוב ביותר (שניתן לסלע ואמסלם), פרס הבימוי והעריכה שקיבלה איילת מנחמי, ופרס שחקנית המשנה שהוענק לתיקי דיין.
"אני בהתרגשות שיא", מספרת סלע, "האמנו כל הזמן שהסרט הזה ראוי אבל היו סביבנו מתמודדים ראויים לא פחות. לכתוב תסריט ראשון שזוכה בעשרה פרסי אופיר כולל הסרט הטוב ביותר ותסריט הטוב ביותר זה פשוט חגיגה גדולה ואני בהכרת תודה עצומה לקרן לקולנוע שזיהתה מהרגע הראשון את הייחוד ואת היופי בתסריט הזה ותמכה בו גם בפיתוח וגם בהפקה.
"אנשים שצופים בסרט אומרים לי שהוא יהפוך לקלאסיקה הם סבורים שעוד ילמדו את הסרט הזה בבתי ספר לקולנוע. זה מרגש אותי לא פחות מהזכייה. כי מה שעשיתי כל השנים האחרונות לפרנסתי ולהנאתי הוא סטנדאפ בכתיבה אישית, וזה אומר שכמעט בכל יום הייתי כותבת מופע שלם מא' ועד ת' במיוחד לקהל. תחשבי שאני עושה הופעה שהפעם הראשונה שאני בודקת אם החומרים עובדים או לא זה בזמן אמת".
נשמע כמו תרגולת טובה לקראת הסרט.
"זו גם הייתה תרגולת מדהימה להבין איך קהל חושב. לא שכתבתי את הסרט בשביל להתאים אותו לקהל, אני כותבת ממקומות הרבה יותר פנימיים. אני מתעוררת עם טקסטים, חולמת טקסטים, הכתיבה בשבילי היא משהו קדוש. אבל העניין הזה של לדעת מבפנים מה עובד, את זה אולי היה לי".
התסריט, לא תופתעו לשמוע, נכתב בהשראת אירועים אמיתיים שסלע נחשפה אליהם כילדה. "שתי אחיות של סבתא שלי נתנו שתי בנות לשתי האחיות הגדולות שלהן", היא אומרת בגילוי לב כבר בתחילת השיחה. "כשיצאתי לדרך ידעתי רק על אחת מהבנות. אחר כך התברר לי שהייתה עוד אחת. הסיפור הזה הושתק. לא רק במשפחה שלי, בכל המשפחות כמעט. אבל אני הייתי ילדה כזאת שעושה את עצמה ישנה ומצותתת למבוגרים, וקלטתי שברי דברים. הסתובבתי בעולם עם ידיעה עמומה כזאת שיש אצלנו סיפור שלא מדברים עליו.
"עוד יש נשים שלא רוצות להיחשף עם הסיפור הזה, אבל ברגע שהתחלתי לדבר על העניין, פתאום גם נהג המונית שלוקח אותי להופעות אמר לי שאמא שלו גם ילדה בהלוואה. ופתאום חבר טוב מספר לי שאחותו נמסרה לדודה שלו, ואני אומרת להם, איפה הייתם עד עכשיו? מעולם לא דיברנו על זה! שם התחלתי להבין את גודל התופעה".
שבע ברכות מנסה לטפל בסוגיה הכאובה הזאת בנחישות לצד רכות. "לפני שניגשנו לכתיבה חשבתי שזה מטורף. אבל כשנכנסנו לתוך הטקסטים הבנתי גם כמה זה לא מטורף. אם את מכירה את הנשים האלה, את העוצמה שלהן, את הנדיבות, את החיים בחמולה ואת הנסיבות, הכול מתבהר פתאום באור אחר. כמו שתיקי דיין, שמשחקת את האמא, אומרת בסרט – 'לנו לא היה פונדקאות' ואת מבינה כמה משמעות הייתה לזה. את קולטת שאישה שלא היו לה ילדים במרוקו יכולה הייתה להיות מגורשת.
"לא מזמן הלכתי לתקן מכנסיים אצל התופרת, היא שמעה על הסרט וסיפרה לי שלדודה של בעלה היו שבע בנות, ובהיריון השמיני היא אמרה לאחותה שאם נולדת לה עוד בת היא נותנת לה אותה. ואז היא ילדה שוב בת והתחרטה. נהיה שם ריב מטורף והאחות הזו חלתה ומתה. כשהיא סיפרה לי את זה הבנתי כמה זה היה עניין של חיים ומוות בשביל הנשים האלה".
הסרט משמש תפאורה מושלמת לשאלת הבסיס שעומדת מאחוריו: מה קורה כשעדה מסוימת מגיעה לארץ ומגלה שהערכים שהיו עבורה מאוד טבעיים וברורים, לא מתיישבים עם התפיסות המוסריות של העולם המערבי. "כשכתבנו את הצהרת הכוונות לקרנות הקולנוע הסברנו שלימדו כל עדה במדינה הזאת להתבייש במשהו. אולי כדי לנסות ליצור את הצבר הישראלי החדש. אני חושבת שחלק ממה שקורה עכשיו במדינה זה הכאב של ההשתקה שמתפרץ פתאום. בסוף כל אחד רוצה שיכירו בכאב שלו. אבל הסרט הזה מזמין לסליחה, לא לנקמה. לדעתי לא דיברו על זה משום שהם התביישו במשהו שבמרוקו הם עשו בטבעיות ומתוך נדיבות ומחויבות עצומה לקשרי הדם. מספרים על אמא תרזה שהיא אמרה פעם שאם היינו שמים את הגבול של מי הילד שלי ומי הילד שלך יותר רחוק, לא היו מלחמות בעולם. אני חושבת שזה מה שהיה שם – משפחה. חיים בחמולה. לא רק הבית שלי והילד שלי".
"הסרט הזה מזמין לסליחה, לא לנקמה. לא דיברו על זה משום שהם התביישו במשהו שבמרוקו הם עשו בטבעיות ומתוך נדיבות ומחויבות עצומה לקשרי הדם. הייתה שם משפחה. חיים בחמולה. לא רק הבית שלי והילד שלי"
בחרתן ללהק גם נשים לא מזרחיות לתוך משפחה מרוקאית אסלית, בראשן תיקי דיין שמשחקת את אם הכלה שמדברת במרוקאית אסלית בסרט.
"גם אני חשבתי שתיקי אשכנזית, אחר כך גיליתי שהיא גם סורית. הרעיון הזה בא אליי, תאמיני או לא, במדיטציה. אני יושבת ופתאום שומעת בתוך הראש שלי 'תיקי דיין היא סבתא חנה'. עכשיו הייתי צריכה לבדוק בזהירות עם איילת מנחמי, מה היא חושבת על זה. והיא אומרת לי 'זה לא הגיוני, זה גאוני!' אגב, תיקי לא רצתה לקחת את התפקיד בהתחלה בגלל המרוקאית. היא אמרה 'השתגעתם? בגילי אני אלמד שפה חדשה?' אבל נסענו אליה, ריימונד ואני, והיא השתכנעה. בסוף זה לא סרט על מרוקאים. זה סרט על משפחה עם פצע, ולכולנו יש משפחות עם פצעים. הדבר שהכי יהיה עצוב לי זה אם מישהו יגיד 'טוב, זה סרט על מרוקאים, לא קשור אליי'".
הבחירה האמנותית של הסרט היא להניע את העלילה תוך כדי חגיגות השבע ברכות, כאשר בכל מפגש מתכנסים בני המשפחה ונחשפים בהדרגה הסודות הכמוסים.
זה באמת ככה? שבע ברכות הוא מושג בעל חשיבות יתרה בעדה המרוקאית?
"במשפחה שלנו מחפשים כל הזמן סיבות למסיבה. לא מזמן היה אצלנו בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית כעס על זה שלא אישרנו הגעה לאזכרה של איזה גרוש של דודה. אצלנו רוצים את כולם בכל האירועים, וזה כמובן שירת מאוד את התסריט. אם תשימי לב, גם אין מוזיקה בסרט. איילת מנחמי אמרה 'אתם לא מבינים, לא צריך מוזיקה. הרעש של המשפחה הוא המוזיקה'".
סלע (49) נשואה לבני סקודיציקי ואמם של עידו, מיקה וניתאי. היא גדלה בשכונת נווה יעקב בירושלים בבית מרוקאי חילוני. אביה עבד כמפיק ואמה כמורה לתיאטרון. "תמיד הייתי ילדה שחקנית. מגיל אפס. גדלתי על במות ומאחורי הקלעים. המרוקאיות ממש לא הייתה אישיו, אני לא מבינה מילה במרוקאית, וכשסבתא שלי הייתה מדברת אליי בשפה הזו הייתי אומרת לה 'סבתא, עברית!'"
בגיל צעיר אובחנה כמחוננת, ואת לימודי התיכון שלה סיימה בבויאר. "אני חושבת ששם התחיל אצלי הפחד שאולי הכול היה יחסי. כלומר שבסוף יגלו שאני לא בדיוק כזו מוכשרת. בבויאר היו פנימיסטים שהגיעו מעיירות פיתוח וירושלמים אשכנזים מבית הכרם. ואני פתאום הייתי לא פה ולא פה. מזדהה גם עם אלה וגם עם אלה".
בהמשך למדה מזרחנות, שירתה ביחידת מודיעין מובחרת, ורגע לפני תחילת הלימודים החליטה להתנסות בלימודי משחק בניסן נתיב. "גם שם הייתי פתאום מישהי שלא למדה תיאטרון. לקח לי זמן להבין שבעצם חייתי לאורך השנים עם תחושת חוסר שייכות, והיה לי קשה לקלוט את זה, כי בסך הכול הצלחתי יפה".
אחרי שסיימה את הלימודים השתלבה די מהר כשחקנית וככותבת בתעשיית הטלוויזיה. "גאליס", "של מי השורה הזאת", "יום האם", "בלתי הפיך" הם רק חלק מהרפרטואר. "ובכל זאת", היא מדגישה, "משהו בי עדיין חיכה להתקבל לאיזשהו מיליה שארגיש שייכת אליו. עד שיום אחד הבנתי שאם אמשיך לחכות זה לא יקרה".
היא גם הוציאה ספר, "מחיים של הרשאה לחיים של השראה", והגשימה בעצמה את ההמלצות שכתובות בו. היא מתרגלת יוגה, מדיטציה, ולמדה גם בודהיזם. והיום היא כבר לא מפחדת לומר שהחלום שלה הוא להגיע לאוסקר.
אילו תגובות את מקבלת על הסרט?
"וואו, אנחנו מקבלים הרבה תגובות. קודם כול על המנעד הרגשי של הסרט. יש בו גם צחוק וגם בכי ויש בו תעתוע. הסרט מתחיל ואת חושבת שנכנסת לאיזו קומדיה מגניבה ולאט־לאט הוא הופך להיות דרמה. אנשים מספרים לי על ילדות בהלוואה שהיו במשפחה שלהם. ניגשה אליי מישהי ואמרה לי 'חשבתי שזה היה רעיון של אמא שלי, לא ידעתי שזו תופעה, עכשיו אולי אני אצליח לסלוח לה'. אנחנו מקבלים המון תגובות של אנשים שאומרים 'החזרתם אותי הביתה, זה בדיוק הבית שלי'. כנראה כל הסבתות בארץ נראות כמו תיקי דיין.
"תראי", היא מוסיפה, "היו סרטים שעסקו בעדה המרוקאית. האחים אלקבץ עשו לה ייצוג אוהב ומכבד, וגם זגורי. אבל רוב הייצוג היה בסרטי בורקס. אני חושבת שאנחנו הצלחנו להביא גם את היופי והצבעוניות, וגם את החוכמה".
"עוד יש נשים שלא רוצות להיחשף עם הסיפור הזה, אבל ברגע שהתחלתי לדבר על העניין, פתאום גם נהג המונית שלוקח אותי להופעות אמר שאמא שלו ילדה בהלוואה. וחבר טוב מספר לי שאחותו נמסרה לדודה שלו"
את החוכמה בסרט מייצג הדוד החירש, שמתגלה בסוף כמי שמתבונן מהצד ורואה את כל האמת. הוא גם פותח את הסרט וסוגר אותו. "אחד הדברים שאני גאה שהצלחתי להכניס לסרט זה המשפט על כך שהוא לא נספר למניין. זה משהו שהפריע לי כל השנים. וכשהדמות שלי מדברת על איך שמעדיפים דת על בני אדם, היא מסתמכת על חוויות הילדות שלי, כי אני חוויתי דת גמישה מאוד. בתחושה שלי כאן בארץ, הדורות הצעירים נעשו יותר קיצוניים, יותר אדוקים, יותר מחמירים מהדודות והסבים והסבתות שלנו. בסרט, הסבתות הן אלו שאומרות 'אנחנו לא נבייש את האורחים שלנו' כשמגישים לשולחן יין שאסור לשתייה על פי ההלכה".
סלע גם משחקת בסרט תפקיד מרכזי כשהיא מגלמת את אירית, אחותה הגדולה של מארי.
הייתה לך התלבטות אם לשחק בסרט?
"לא רק שלא הייתה התלבטות אם לשחק, הכול התחיל משחקנית שרוצה לכתוב לעצמה תפקיד. למזלי לא נשארתי במקום הזה ומתוך תהליך הבנתי שהסרט הזה הרבה יותר גדול וברגע שריימונד הצטרפה, בהתחלה אמרנו שאנחנו לא מתעסקות במי משחקת מה, כדי להיות נאמנות לכתיבה אבל במפגש הראשון אמרנו לאיילת כבר אילו תפקידים אנחנו רוצות לשחק והיא אמרה, ברור. וזה היה ברור שריימונד היא מארי ואני אירית. אירית היא מנוע והר געש שמתפוצץ שם. אני אוהבת את הדמות שלה מאוד וגאה בה. כשהתחלתי לכתוב עשיתי את זה עם דפי בוקר, זו טכניקה שבה את מתעוררת וכותבת כשהמוח בין שינה לערות. וכבר שם התחלתי לכתוב באיזשהו שלב בשני קולות, אחד של אירית ואחד של אלינור".
אחד הדיאלוגים המרשימים ביותר הוא הרגע שבו הן שוכבות יחד במיטה ומשחזרות משחק ילדות ישן. "זה דיאלוג שמתחיל כמשחק והופך לעימות. וזו אחת הסצנות הכי מרגשות בסרט, גם בגלל ההחלטה של איילת מנחמי לצלם אותה בוואן־שוט. יש שם שש וחצי דקות בלי חיתוך ובלי עריכה, וריימונד ואני יוצרות שם התפתלות שמתחילה במשחק ונגמרת בזה שאנחנו לא מבינות איך הגענו לשם. כל מה שריימונד ואני עברנו יחד בכתיבה הזדקק לתוך הרגע הזה. היה לי גם חשוב להראות כמה מהר נדלקים ונכבים במשפחה הזאת".
מערכת היחסים בין האמא והדודה מבטאת גם היא שני קצוות. מהצד האחד אם למשפחה מרובת ילדים שגידלה אותם בחוויית הישרדות קשה אבל מלאת המולה ושמחה, ומהצד השני דודה גרציה, שנתנה למארי את כל מה שאפשר לתת, אבל עם הרבה בדידות.
הצגת פה למעשה שני מעמדות שקיימים בתוך העדה.
"את יודעת, כשהייתי אומרת לסבתא שלי שיש לי חבר מרוקאי, היא ישר הייתה שואלת אותי, 'הוא מההרים?' כי הרי צריך לדעת מאיפה במרוקו הוא הגיע. לימדו אותנו לתת כבוד לדרגה, למעמד, לתואר, לדוקטור, צריך לעמוד דום. וגם הכבוד בתוך המשפחה – ברור שכלפי האח הגדול יש יותר כבוד מלאחים הקטנים. אבל שוב, זה הרבה יותר מורכב מאיך שמנסים לצייר את זה. כי אנחנו כביכול מדברים על משפחות פטריארכליות, שצריך לתת בהן כבוד לגברים, וכמובן שלא מוסרים בנים. אבל בסוף מי מנהל את הבתים האלה? נשים!
"מארי האמיתית, בת הדודה של אבא שלי, סיפרה לנו שרק אחרי שנים, אמרו לה שאבא שלה הביולוגי היה בא כל יום בלי שהיא תדע ומסתכל עליה מאחורי הסורגים של בית הספר כדי לראות אותה. אז אני מאמינה שהיה לו שם כאב גדול, ואולי הוא אפילו לא רצה, אולי אפילו לא היה לו סיי".
את הקסם הממגנט של הסרט היא מייחסת בין השאר לעובדה שמשחקים בקאסט גם אנשים ללא ניסיון במשחק. "יש שם בני משפחה אמיתיים, לצד שחקנים מהשורה הראשונה. למשל הדוד עמנואל, אף אחד לא שואל אותי כשהוא יוצא מהסרט אם הוא באמת שחקן, אבל כולם שואלים אותי אם הוא באמת חירש. והוא באמת חירש, אבל הוא לא באמת שחקן. וזה יצר משהו קסום בתוך הסרט הזה".
ואולי בסוף אלו דווקא ההחלטות הלא מקובעות שהופכות את הסרט הזה לכל כך אחר. "כל השנים הסתכלתי על החבר'ה מסם שפיגל ורציתי שיקבלו אותי למועדון, ועם הזמן הבנתי שלא רק שזה לא חיסרון, זה יתרון ענק. לא היה לי ממי להעתיק. לא היו לי סכמות. בכל פעם שאמרו לי 'אבל לא ככה עושים', עניתי – 'מי אמר?' כשסיימתי לכתוב את התסריט הייתי במקום כל כך אחר עם עצמי, שכשאנשים אמרו לי שמארי האמיתית לא תסכים לדבר איתי אמרתי – 'מי אמר? אני פשוט אתקשר אליה'. והיא קיבלה אותי בכזה חום, וכשבאתי אליה הוציאה תמונה שלה בתור ילדה עם כתם חום על הצוואר. שאלתי אותה מה זה הכתם הזה, והיא אמרה שזה כתם שתמיד אמרו לאמא שלה שיש לה אותו בגלל בעיות כבד במשפחה, אבל כשהיא חזרה לבית הביולוגי שלה בגיל 14, הכתם נעלם.
"ואז ריימונד אומרת לי, 'אלינור, גם לך היה כתם חום על האף!'. וזה נכון, היה לי כתם מהלידה של הבן הבכור שלי. כל הרופאים והקוסמטיקאיות אמרו לי שאין מה לעשות, ותוך כדי תהליך הכתיבה הוא פשוט נעלם. כשסיפרתי על זה למורה שלי הוא אמר לי שבסנסקריט, התרגום המילולי של השם של תהליך השחרור שעושים לרישומים שיש לנו בגוף מהילדות או מגלגולים קודמים הוא 'להסיר את הכתמים'. כל מה שקורה עם הסרט הזה הוא כזה. הוא בלתי מוסבר. כאילו חנה וגרציה וכל הדודים והסבים והסבתות – כולם יושבים למעלה, ופשוט מנהלים פה את האירוע".
