בתחילת הקיץ, הכותרות בערוצים המובילים זעקו על מחירי הפירות המזנקים, וטענות על אבטיח ב־70 שקל נזרקו לחלל האוויר. בדיון רשת סוער בנושא טענתי שהיושבים במערכות מנותקים מהמציאות שמחוץ לחנויות המכולת של לב תל־אביב, וכי במקומות שבהם עמך ישראל קונה אבטיחים המחיר הזה מופרך. זו כמובן לא הייתה טענה מקרית, יש לי דעה שלילית למדי על אופן כיסוי תחומי הצרכנות והכלכלה בטלוויזיה בישראל, שלטעמי לוקה בשטחיות ונתון בבועה שמשקפת את עולמם הצר של החברים והחברות במערכות השונות. לא תופתעו לשמוע, אם כן, שצבר התלונות הזה פתח את הריאיון עם ליאל קייזר, שמונתה לא מזמן לתפקיד ראש התחום בכאן חדשות לצד הגשת התוכנית "משחקי הכיס" בכאן 11. אמרתי לה שקצת נמאס מכתבים שפתאום מגלים רשתות מוזלות שכולם מכירים כבר שנים, מאייטמים קבועים וצפויים על התייקרות פירות קיץ, ומטִיפּים מיותרים על כך שכדאי לעשות חופשה אחרי אחד בספטמבר כי המחירים אז יותר זולים, בדיוק כמו בכל שנה.
"אספר לך על אבא שלי", עונה קייזר, "יש לו פרופסורה בכל הנוגע לסופרמרקטים באזור שבו הוריי גרים. הוא יודע בדיוק לאן צריך להגיע ומתי, כדי להשיג את המחיר הכי זול למוצר ספציפי. גדלתי בבית מאוד לא ממותג, גם בתחום המזון ובכלל. ובאמת, כשהתחיל גל של פרסומים צרכניים שעסק בשאלה אם לקנות ממותג או לא, אמרתי במערכת שאנחנו לא מגלים פה שום דבר חדש. וזה גם נכון שהציבור לפעמים יודע ברגליים דברים שמי שמדווח לו פחות מכיר אותם.
"בריאיון עם שמחה רוטמן הוא שאל 'איפה הייתם באוסלו'. רציתי לענות לו 'מה זאת אומרת, אחד מזיכרונות הילדות הראשונים שלי הוא שאני על הכתפיים של אבא שלי בהפגנה בכיכר ציון נגד הסכם אוסלו'"
"היום כשאני גרה בתל־אביב במקום שבו הקניות לבית הן יקרות מאוד, ברור לי שאני משלמת מחיר וגם ברור לי שהתוכנית שאני מגישה לא צריכה לדבר על המחירים בסופר ליד הבית של ליאל, אלא לתת תמונה רחבה יותר. בעיניי, התפקיד שלנו הוא לתת לציבור משהו הרבה יותר עמוק, להסביר תהליכי עומק כלכליים. כלומר, אם משהו התייקר, לפרק את זה באופן שמבהיר האם יש כאן התייקרות מוצדקת או כזו שאינה מוצדקת.
"לפני שנה בערך התחיל באזז על גל התייקרויות 'אין ברירה': קולגות הסבירו שהעליות קשורות לבעיות בשרשראות אספקה, מחסור בחומרי גלם וכולי, והעורכים שלי באו אליי וביקשו ממני לבדוק את זה. עשיתי טלפונים לאנשים שאני מכירה בענף הקמעונאות, וסיימתי עם ההבנה שאין שום הצדקה להתייקרויות, שכל הדיבורים על שרשראות האספקה ועליית מחירי התשומות הם רק מסך עשן שמאפשר להעלות מחירים בלי סיבה אמיתית. זו פשוט הייתה תאוות בצע. ישבתי באולפן ואמרתי שאין סיבה אמיתית להעלאות המחירים, בעצם הייתי נגד הזרם. כמה שבועות אחר כך נפתחה חקירה נגד ראשי ענף המזון בחשד לתיאום מחירים, בין השאר באמצעות ניצול התקשורת. לכן, מעבר לפרסום על שמן זית שהתייקר בעשרים אחוז, שגם זה חשוב, אני מנסה כל הזמן להביא את הגורמים שמניעים את התהליכים שמובילים להתייקרויות האלה ולחשוף אותם, מי מנסה לנווט מה ולאן, ולהנגיש את הדברים האלה למאזינים ולצופים שלנו".
ועדיין, רוב העיתונאים שמדווחים על צרכנות מגיעים מהאליטה הישראלית. ונדמה שהסיקור הצרכני לא עוסק בדברים שחשובים להמוני בית ישראל, מהסיבה הפשוטה שזאת בועה סגורה של אליטה שמתעסקת במה שלאליטה חשוב. העיסוק ביוקר המחיה מאוד שטחי ואין התעסקות ממשית בפערים.
"אני לא מקבלת את הדיכוטומיה שאתה עושה. למשל הפערים המתרחבים ושמעמד הביניים לאט־לאט נדחק למטה, בעוד העשירים נעשים יותר עשירים כך שלניני־ניניהם שעוד לא באו לעולם יש דירות, זו תופעה עולמית ומדברים עליה המון. הדיבור על אליטה בתקשורת בעיניי כבר לא מחזיק מים. בעוונותיי, לא ידעתי מחסור מעולם, אבל הוריי עבדו ועובדים מצאת החמה עד צאת הנשמה. אני באה ממעמד בינוני־נמוך, וכשגדלתי בחשמונאים תמיד היה לי פחות מאשר לכל השאר. לכן אני כופרת בנקודת המוצא של השאלה שלך. להגיד שבחרתי בעיתונות מתוך איזו פריבילגיה ולכן אני לא מכירה את חייו של הצופה הממוצע שלי, זה רחוק מלהיות נכון. אני חושבת שהסיקור הכלכלי אצלנו, כמו העשייה העיתונאית של התאגיד בכל יתר תחומי הסיקור, הוא כזה שמקפיד להסתכל על מה שקורה במגוון של מקומות, לא רק באיזושהי ברנז'ה מדומיינת. אנחנו מתעסקים באופן שגרתי במה שקורה במגזר החרדי, לא רק כשרבים על קצבאות אברכים ותקציבי ישיבות. למשל סדרת הכתבות של עקיבא וייס ושלי שניסתה לפענח את הסוד, איך משפחה חרדית ברוכת ילדים מצליחה להתקיים, זכתה לכמיליון צפיות. אנחנו מתעסקים בשגרה גם במה שקורה במגזר הערבי, בפריפריה ובכל מקום שהוא ישראל".
בעיה נוספת היא גלים בדיווחים על יוקר המחיה, מעין קמפיינים ממוקדים שבהם כל התקשורת מדברת על אותם הדברים, ואחרי שבוע עוברת נושא.
"העובדה שאנחנו שידור ציבורי ולא כפופים לרייטינג או למפרסמים מאפשרת לנו להתעסק גם בדברים שהם פחות טריוויאליים כמו להיכנס לעומק של מחוללי יוקר מחיה, ללוות במשך חודשים נושא כמו הביטוחים הסיעודיים או להתעסק במבנה שכר המורים ובאופן שבו בנויה מערכת החינוך הישראלית – לא רק בשבועיים שלפני פתיחת שנת הלימודים. זה מאפשר לנו לחרוג מעבר לרובד העליון שמעל פני השטח, לעסוק לא רק בשאלות האם כן או לא תהיה שביתה מחר, ומה בדיוק אמר רן ארז. אנחנו חושבים כל הזמן איך אנחנו מבהירים נושאי עומק לצופים תוך כדי נתינת הקרדיט לצופה שהוא יכול להבין ושזה חשוב לו. ובכלל, צרכנות היא המכנה המשותף הרחב שבאמצעותו קל לחבר אנשים לתוכן כלכלי. האתגר שלי, ומבחינתי גם השליחות שלי, הוא להצליח להנגיש לאנשים גם את מה שחורג מהמדף בסופר. למשל, איך נבנה תקציב המדינה ואיך הוא משפיע על החיים של כולנו, למה נשים עדיין מרוויחות פחות מגברים ב־2023, ונושאי עומק כלכליים נוספים. זו הסיבה שבגללה אני קמה לעבודה בכל בוקר".
קייזר בת 34, גרושה, מגדירה את עצמה "על הרצף הדתי" ומוסיפה: "ההגדרה הכי חשובה מבחינתי היא שאני לא עובדת בשבת". כשהייתה בת שנה עברו הוריה לגור בחשמונאים, יישוב דתי־לאומי במערב בנימין.
דרכך לא הייתה סלולה מראש לתקשורת.
"למדתי בפלך וגדלתי בבית שברור שהולכים ממנו לצבא. ואז, רגע לפני שקיבלתי צו ראשון אמא שלי אמרה 'אולי תלכי להצהיר?' נורא נעלבתי ושאלתי למה היא לא חושבת שאני עשויה מהחומר הנכון שיכול לשרת בצבא. היא ענתה 'בצבא יגידו לך מה לעשות ואת ממש תצטרכי לעשות את זה'. האמת היא שלא נולדתי מאוד צייתנית או בנויה להנחתות ולפקודות, ולכן העובדה שבסוף מצאתי את עצמי בגלי צה"ל הייתה כמו כפפה ליד. יש אנשים שיודעים מגיל קטן שהם יהיו טייסים או רופאים או עיתונאים, אצלי זה לא היה. אבל כן אמרתי לעצמי מדי פעם שיהיה נחמד לכתוב בעיתון. גדלתי בבית שמחובר לחדשות, בשבת היו תמיד שלושה עיתונים כדי שיהיה מה לקרוא. שמעתי את כל הגלים הפתוחים של הפיגועים בשנות התשעים, זה היה בגיל שש־שבע, צפיתי ב'עובדה' וב'חוצה ישראל' עם דב אלבוים. ובעיקר, גדלתי עם דימוי מאוד מסוים על התקשורת, שזה מקום לשמאלנים תל־אביבים וחילונים, שכדי לשרת או לעבוד שם אבא שלך צריך להיות משהו מסוים ואמא שלך משהו מסוים, משהו שלי לא היה ממנו כלום.
"בשאלון ההעדפות קיבלתי אפשרות להירשם לאשכול דוברות ומידע, והלכתי למבחנים. הם היו בגני התערוכה, הגיעו לשם אלפי נבחנים ולא העליתי על דעתי שהכוכבים יסתדרו, אבל התקבלתי. היה ברור לי שאני רוצה להיות כתבת, ושמחתי ששיבצו אותי בהתחלה לתפקיד של כתבת דתות – שזה בעצם אומר כתבת חרדים – ובין השאר הספקתי להיות בביתו של הרב עובדיה לפני שנפטר. אבל התפקיד המרכזי שלי בגל"צ היה כתבת משפט. זה היה בתקופה של משפטי אולמרט וקצב, כשעוד התרגשו מזה שלראש ממשלה ולנשיא המדינה יש כתב אישום. אלה היו שנים מאוד אינטנסיביות. השתחררתי, רציתי לקחת איזו הפוגה אבל הצעות עבודה הגיעו ולא רציתי לרדת מהגלגל, אז כתבתי ב'הארץ' כשנה ואז הלכתי ללמוד משפטים ומדעי המדינה באוניברסיטת תל אביב".
בסוף כן ירדת מהגלגל.
"אבל לא להרבה זמן, מתברר. הפכתי להיות עורכת דין באחד המשרדים הגדולים בארץ. זו הייתה חוויה מעניינת ואני משתמשת בהרבה דברים שלמדתי שם, אני חושבת שאני יודעת יותר על יחסי הכוחות בעולם הכלכלי ובעולם בכלל בזכות השנים שהייתי שם. אתה רואה איך החוטים נמשכים ואיך כסף מנהל את העולם במובן הכי עמוק. אבל הייתי מסתובבת במסדרונות ומרגישה שזה אחלה סיפור אבל לא הסיפור שלי, אני מסיפור אחר. סיימתי את ההתמחות, הציעו לי לחזור לעבוד שם אחרי בחינות הלשכה, הצעה שהיא לא טריוויאלית, עבדתי שנה נוספת, וזה היה פול גז בניוטרל. ואז הוקם התאגיד ב־2016 והכול התחבר. פניתי לאחד המנהלים שהכרתי, ומאז אני שם. בשידור הציבורי הרגשתי שאני יכולה לחבר בין עשייה של מה שאני אוהבת לחיזוק תחושת השליחות, ולדעת שאני עושה משהו שלא יהיה מושפע מאינטרסים כלכליים של אנשים שחלקם היו לקוחות שלי. זה פתר את סימני השאלה שהיו לי לגבי חזרה לתחום".
"חקרתי והבנתי שאין שום הצדקה להתייקרויות, שכל הדיבורים על שרשראות האספקה ועליית מחירי התשומות הם רק מסך עשן שמאפשר להעלות מחירים בלי סיבה אמיתית"
בכאן ובחדשות 12 עומדת אישה בראש התחום הכלכלי. זה משהו שלא היה יכול לקרות לפני עשרים או אפילו עשר שנים. מבחינה מגדרית את רואה בכך הישג?
"אני מודה שאני מתקשה להתרגש מזה שיש שתי נשים שעומדות בראש התחום הכלכלי בשניים מתוך ארבעה ערוצי טלוויזיה. זה לא נשמע לי כמו סיבה לצאת לחגוג. עצם ההרגל לספור נשים, או במקרה אחר כיפות, מעייף אותי. אני בעד עיתונות טובה, לא חשוב מאיזה מגדר או מגזר. מה שכן, כשאני מעיזה מדי פעם לדבר בגוף ראשון רבות אל הצופות, אני מקבלת מיילים מצופים גברים שפתאום הופכים לאבשלום קור ומסבירים לי ש'זו לא עברית' וגם שמה יש לי לדבר לנשים כי 'ברור שבתוכנית כלכלית רוב הצופים הם גברים'. וזה פשוט לא נכון.
"ועם כל הכבוד למסקרות, מה שמטריד אותי יותר כרגע אלה הגופים שאני מסקרת שנשים הולכות ומתאדות מהם והנהגה כלכלית שמתכנסת לישיבות כשאין אפילו אישה אחת בחדר. זה לא דבר סמלי, גם הגבר שבטוח שהוא הכי פמיניסט בארץ לא יצליח לראות את כל השיקולים שרלוונטיים לנשים כשהוא מקבל החלטה, וזה בא לידי ביטוי במדיניות פחות טובה".
ספרי קצת על איך בנוי הדסק הכלכלי.
"החלפתי לא מזמן את שאול אמסטרדמסקי. בכל יום בשעה ארבע משודרת בכאן 11 התוכנית הכלכלית שלנו 'חיות כיס', שאותה אני מגישה כמה ימים בשבוע, לסירוגין עם יפעת גליק. במהדורה המרכזית בשמונה בערב אנחנו מפרסמים חשיפות וסיפורים שעליהם אנחנו עובדים כל היום. הפריים טיים של הבוקר קורה ברדיו, בתוכנית של אריה גולן ואז בקלמן־ליברמן והתוכנית של קרן נויבך, שם אנחנו נותני שירות לכל תוכניות הרדיו האקטואליות של התאגיד, בעיקר בכאן ב. הצוות שלנו מונה שמונה אנשים. יש כתבי צרכנות, נדל"ן ויתר עניני דיומא ואני מנסה להיות על הכול, עד כמה שאפשר כמובן".
איזו הצדקה כלכלית יש לכ־160 מיליון שקל שמועברים מקופת המדינה בשנה לחטיבת החדשות של כאן? מה אתם יכולים לעשות שבערוצים המסחריים לא? אני מבין שצריך לתמוך ביצירה ישראלית כמו סרטי דוקו, סדרות ותחקירים, אבל למה חדשות? בסוף, ההטיה הפוליטית שמאלה קיימת אצלכם כמו בערוצי מיינסטרים אחרים.
"אני חושבת ששידור ציבורי עצמאי וחופשי, נטול אינטרסים מסחריים, שלא מוטה פוליטית לשום צד של המפה הפוליטית – ואני מבינה שאנחנו חלוקים בנושא הזה – הוא דבר קריטי במדינה דמוקרטית. חטיבת החדשות של כאן מוכיחה שהיא מצדיקה את עצמה".
התאגיד קיים כבר שמונה שנים. כשאתם במקסימום מגיעים לחמישה אחוזי רייטינג, זה לא ממש מרשים.
"היקף החשיפה של חדשות התאגיד הוא מיליוני צפיות. אנשים כבר לא צופים רק בשידור ליניארי, ויש ירידה בצפייה במהדורות בכל הערוצים. דווקא אנחנו בעלייה, אומנם מתונה. מעבר לזה, החדשות אצלנו נמצאות בסל אחד שכולל את הטלוויזיה, הרשתות והרדיו. החדשות שלנו מהודהדות יפה מאוד גם בארץ וגם בעולם, והשלם מהבחינה הזו גדול בהרבה מסך חלקיו. לי אין ספק בנחיצות ובחשיבות של שידור ציבורי, רק הצופים הם בעלי הבית שלנו".
יש הצלחה שאת גאה בה בתחום הצרכני?
"קטונתי מלקחת על זה את הקרדיט המלא, אבל היה העניין של קיצור יום הלימודים בחינוך המיוחד. זה לא נושא טריוויאלי לטלוויזיה, לא נושא כיפי, אבל מרגע שהוא צף עסקנו בו באדיקות בתוכנית. ברור שגורמים רבים נוספים הביאו יחד לתיקון הנדרש, אבל אני חושבת שהעיסוק שלנו עזר מאוד להעלות את הנושא לסדר היום וגם להשאיר אותו שם. אנחנו לא עושים את זה כדי להיות שונים מאחרים, אלא כדי להביא לצופים ערך".
בקטע שהפך לוויראלי לאחרונה, נראים ליאל קייזר ושאול אמסטרדמסקי מראיינים את חבר הכנסת שמחה רוטמן. השיח הגיע לווליום גבוה מאוד ולחוסר קשב הדדי. אני אומר לקייזר שהיה ברור משפת הגוף של ששניהם שהם עוינים את רוטמן, ושבעיניי המקרה הזה קצת מייצג את מה שהימין ברובו חושב על התאגיד – נכון שיש בו יותר עלי תאנה מאשר בערוצים האחרים, אבל עדיין רוב הסיכויים שאם יעלה חבר כנסת שתומך ברפורמה, הוא ייתקל בשני מגישים עוינים. לא יקרה שיהיו שני מגישים בעדו, המקסימום הוא שיהיה איזון.
"אני לא זוכרת אם זה היה בריאיון הזה או בריאיון אחר, אבל באחד הראיונות שעשיתי עם שמחה רוטמן הוא שאל 'איפה הייתם בהתנתקות, איפה הייתם באוסלו'. לשבריר שנייה התחשק לי לענות לו – מה זאת אומרת, אחד מזיכרונות הילדות הראשונים שלי הוא שאני על הכתפיים של אבא שלי בהפגנה בכיכר ציון נגד הסכם אוסלו. בהתנתקות אני אישית הייתי בהפגנה בכיכר רבין. אבל אז אמרתי לעצמי, מה זה משנה איפה היית. אני רציתי לדבר איתו על החקיקה שהוא מקדם, על ההשלכות שלה, והוא רצה לדבר עליי. הירידה הזאת לתחום האישי לדעתי לא מקדמת שום דבר. יש לי דעות כמו לכל בן אדם וכמו לכל עיתונאי, אבל אני חושבת שמי שעוקב אחרי הדיווחים והפרסומים שלי יודע שאני מקפידה ללכת עם העובדות כפי שאני מכירה אותן, ויש עובדות. אתה יכול לבקר ממשלה שהצבעת לה, ואתה יכול להחמיא לממשלה שלא הצבעת עבורה.
"העובדה שאנחנו שידור ציבורי מאפשרת לנו להתעסק גם בדברים שהם פחות טריוויאליים כמו להתעסק בשכר המורים ובאופן שבו בנויה מערכת החינוך – לא רק בשבועיים שלפני פתיחת שנת הלימודים"
"לפני כמה חודשים, כשהייתה סערה ציבורית נגד חקיקת הארנונה, ישבתי באולפן ואמרתי שזו מדיניות שקידמה גם הממשלה הקודמת, ושאם חשבתי שהיא נכונה אז, אני חושבת שהיא נכונה גם היום. ואם לחזור לקטע עם רוטמן, אתה מייחס לזה עוינות פרסונלית או משהו שמשקף את העמדות האישיות שלי, כשהאמת היא שהשיח שם היה על עובדות, על מה נכתב בנייר של חברת דירוג האשראי מודי'ס. הוא טען שנכתב שם משהו אחד, ומה לעשות שנכתב שם משהו אחר. הוא גם אמר שזה דו"ח מאוד ארוך, כשבפועל היה מדובר בארבעה עמודים. אני יוצאת מריאיון כזה בהרגשה קשה. אני לא מצפה למחיאות כפיים מאיזה בייס מדומיין, כי אין לי בייס, ולא נעים להגיע לטונים צורמים בעבודה".
זה לא משנה את העובדה שבימין יש תחושה שהטלוויזיה הישראלית רחוקה מאוד מאיזון נכון מבחינה פוליטית, וזה מרגיז עוד יותר כשמדובר בתאגיד ציבורי.
"גדלתי על התחושה הזאת. גדלתי על האקסיומות האלה, שהתקשורת שמאלנית ושבית המשפט שמאלני, אבל אני מסתכלת היום סביבי ורואה משהו אחר. אתמול עליתי על הגג של בניין התאגיד בירושלים, הסתכלתי על האנשים של דסק החדשות, והתחושות האלה שהעלית הן פשוט לא נכונות. יש בתאגיד אנשים מקצועיים, ישרים והגונים, חכמים וטובים מאוד במה שהם עושים. נכון שיש אנשים שמציגים את הדעות שלהם, עושים את הבחירה להיות פובליציסטים, אבל יש במקביל המון קולגות שלי בתאגיד שאתה לא באמת יודע ולא תוכל לדעת מה הדעות שלהם, אבל בגלל התחושות המקדמיות תשייך אותם אוטומטית לצד שמאל של המפה. עכשיו, לך תוכיח שאתה משהו אחר. אני חושבת שאני מכירה היטב את הדעות ואת המנעד של האנשים שסובבים אותי, והמנעד הוא מאוד מגוון".
לקייזר היו לאחרונה סדרה של חשיפות שלדעתה לצופיה הימניים היה קשה לעכל. "שמעתי שהולכים להעלות את קצבאות האברכים בעוד 160 מיליון שקל, זה היה נראה לי מוזר שעושים דבר כזה אחרי שכבר הייתה סערה לגבי התקצוב של החרדים. בדקתי שוב ושוב והתברר לי שזה באמת נכון, ופרסמתי. ביום שאחרי הפרסום, התקשר אליי מישהו מתוך המערכת ואמר לי שלא רק שהפרסום נכון, אלא שאת הכסף לחרדים רוצים לקחת מהתקציב של החברה הערבית. פרסמתי גם את זה, מה שעורר הרבה ביקורת על הממשלה שהחליטה בסוף לרדת מהעניין. ברור לי שמי שצופה בזה, ישייך את הפרסומים בקלות לפוזיציה פוליטית נגד הממשלה.
"דוגמה נוספת היא פרסום שלילי על תוכנית הממשלה להעביר מאות מיליונים להתיישבות ביהודה ושומרון. התוכנית הזאת מעוררת הרבה סימני שאלה כי היא לא עוסקת רק בצורכי ביטחון אלא בבניית כיתות ותקצוב הסעות, למשל. ברור לי שזה עלול להתפרש כמשהו שעוין את ההתיישבות, אבל אני לא מסתכלת על זה מפוזיציה פוליטית. ההורים שלי גרים ביהודה ושומרון, מה אכפת לי שישימו עליהם כסף? האחיינים שלי מתחנכים ביהודה ושומרון. אבל אותי חינכו שכשאתה מקבל כוח וסמכות זה כדי להיטיב עם כולם, לא עם עצמך, לא עם השכנים שלך ולא רק עם מי שהצביע לך. ואם אתה מחליט לשים מאות מיליוני שקלים כדי לבנות כיתות ומרכז רפואי ולתת כסף להסעות, אתה צריך להסביר למה זה יקרה במקום אחד ולא במקום אחר".
שר האוצר הסביר שהיה גל טרור ושהממשלה רוצה לחזק את יו"ש דרך סעיפים תקציביים שונים שכולם משפרים את איכות החיים ורמת החיים שם, מה הבעיה עם זה?
"הבעיה שזה לא הוצג כתוכנית לעידוד מעבר של ישראלים לגור ביהודה ושומרון. זה הוצג כחיזוק החוסן של המתגוררים שם. ונשאלת השאלה, למה ילד ביהודה ושומרון יקבל הסעה חינם לבית הספר וילד בבית־שאן לא. איך זה קשור לטרור? מי שחושב שזו פוזיציה פוליטית, שיבושם לו. אני לא רואה את זה ככה.
"דווקא מתוך הערכים שעליהם גדלתי, של הציונות הדתית, אני חושבת שצריך להתמודד עם סימני השאלה האלה. אתה צודק שיהיו מי שיגידו שאני עוכרת ישראל. מצד שני, יש לי אמון רב בצופים ובמאזינים שלנו, שלא צורכים את מה שאני מביאה רק מעמדה פוליטית אלא בהקשר רחב יותר".
