לאחר שסטייסי פרידמן, הנערה המככבת בקומדיית ההתבגרות היהודית "את מה זה לא מוזמנת לבת־מצווה שלי" (נטפליקס, 2023), מפרטת להוריה בעזרת מצגת את חזונה האקסטרווגנטי למסיבת הבת־מצווה שלה, היא נאלצת להתמודד עם העובדה שהוריה אינם מתכוונים להגשים את חלומה לערוך את האירוע החגיגי ביאכטה פרטית שבו יופיעו כוכבות רוק בינלאומיות. "אני הופכת לאישה, לעזאזל!", היא זועמת. אביה של סטייסי דורש מצידו שתתאמן על קריאת הפרשה ותשקיע בפרויקט המצווה שלה. "זה לא חשוב", היא עונה לו בכעס, ואז נבהלת מעצמה ומתקנת: "כאילו זה חשוב לכם ולזקנים אחרים ולאלוהים וכל זה, אבל בעיניי מה שחשוב היא המסיבה".
כפי שמתואר בסרט, הפנטזיות על מסיבת בת־המצווה מלוות את סטייסי, כמו את יתר חברותיה, מאז שהיא זוכרת את עצמה. היא נתפסת בעיניה כאירוע שיקבע את עתידה החברתי ויהפוך אותה לאישה. מכאן הציפיות המוגזמות, האכזבה הבלתי נמנעת, הפער הבין־דורי והסערות ההורמונליות האופייניות לגיל הזה. כל אלה יוצרים דרמה המעוררת הזדהות בקרב צופי הסרט המתבגרים והוריהם.
הדעות חלוקות בנוגע לאיכותו הקולנועית של הסרט שהפיק אדם סנדלר, המבוסס על ספר מ־2005 באותו שם. אין בכוונתי להכריע בעניין הזה, אלא לחבר בין הייצוג הקולנועי של טקס בת־המצווה בסרטו של סנדלר לממצאיו של ספר מחקרי חדש העוסק בטקסי בר ובת מצווה, מאת חוקר התרבות פרופ' חזקי שוהם מאוניברסיטת בר־אילן.
שוהם בוחן את ההיבטים התרבותיים של טקסי בר ובת המצווה על גלגוליהם השונים לאורך ההיסטוריה היהודית, וטוען שהם מהווים בבואה לערכים המשתנים של התרבויות היהודיות (ברבים) בימינו. שלוש התרבויות שבהן מתמקד הספר הן העולם ההלכתי האורתודוקסי, עולם שוויון הזכויות בארצות המערב, ועולם תרבות הלאום הציונית־ישראלית. באופן כזה או אחר, בשלוש התרבויות הפך הטקס במהלך המאה העשרים מטקס חניכה לטקס ראווה ("יותר מדי בר, פחות מדי מצווה", ככותרת הקולעת למאמרו של סטיוארט שונפלד).
יום הולדת מוגבר
אנתרופולוגים מרבים לדון במשמעותם של טקסים, ורואים בטקסי חניכה נייר לקמוס להבנת ערכיה ותפיסותיה של חברה. "הטקסים נמצאים בעולמנו, כמו מסמר בלי ראש, וכעת עלינו לחפש ולמצוא להם משמעות", אומר שוהם, ויוצא למסע מחקרי שמתחקה אחר תולדות הטקסים הללו בארץ ישראל ובקהילות הפזורה היהודית, בעיקר בצפון אמריקה. שוהם רואה בהתפתחות טקסי בר־המצווה אבן בוחן לשינוי באופן שבו יהודים בעת החדשה הבינו מושגים כמו ילדות, בגרות, זהות יהודית, משפחה וחברות בקהילה.
כפי שמציין שוהם, אף שהעולם התעשייתי המודרני הביא לצמצום במרכזיותו של העולם הדתי, לדחיית היציאה לבגרות ולשחיקת הדרמטיות של טקסי חניכה, אירועי בר ובת המצווה דווקא נחגגים יותר מאי פעם. כידוע, אין ציווי הלכתי לחגוג את גיל החיוב במצוות, ואכן מדובר בטקס שהתפתח בשלב מאוחר יחסית. חגיגת בר־המצווה צצה לראשונה בשלהי ימי הביניים באשכנז, כנקודת ציון הקשורה לעלייה לתורה בבית הכנסת. לאחר שהנער עלה לתורה בטקס חגיגי, נערכה סעודת מצווה בחיק המשפחה או בפורום חברתי מצומצם. במאה העשרים, היחס בין הטקס בבית הכנסת ובין המסיבה המלווה אותו התהפך. הן ביהדות ארה"ב והן בקרב בני היישוב בארץ, האירוע שמחוץ לבית הכנסת החל לתפוס את מרב תשומת הלב, עד שבשלב מסוים הוא כבר לא התקיים בשבת אלא באמצע השבוע, והפך לטקס המרכזי של בר־המצווה.
במקביל לנדידה אל מחוץ לבית הכנסת אנו מוצאים כי יותר ויותר משאבים החלו מושקעים בטקס, עד כדי כך שכבר בשנות העשרים של המאה הקודמת נשמעה ביקורת על האופי האנטי־חינוכי של בזבוז הכספים במסיבות בר־המצווה. טקס בת־המצווה, שנוסף רק לפני כמאה שנה לטקסי החיים היהודיים, נוסד מלכתחילה מחוץ לבית הכנסת. היוזמה הייתה של בנות, ארץ־ישראליות – כך מגלה הספר – שקינאו באחיהן שזכו למסיבה גדולה ולמתנות, ותבעו את שלהן.
במאה האחרונה הורחבו החגיגות מבחינת התפוצה שלהם, המשאבים המושקעים בהם והחלתן לא רק על הבנים כי אם גם על הבנות. ההשקעה הרבה במעטפת החיצונית של טקסי החניכה, וההתרחקות מהמחויבות הדתית ההלכתית, מעלה בעוצמה את השאלה האם בכלל קיימת משמעות לטקסי בר ובת המצווה היום, או שמא מדובר במסיבה ריקנית וראוותנית. חייהם של רוב הצעירים היהודים בני־המצווה הרי לא משתנים לאחר הטקס, וגם לא גישתם אל המצוות. האם עדיין אפשר לראות בהם טקסי חניכה? ואם כן, חניכה לְמה בדיוק? אם הטקסים מציינים "זהות יהודית", איזו מין זהות זו? ואם אמנם זוהי מסיבה בלבד ולטקס החניכה אין כל משמעות, מדוע מוקדשים לה משאבים כה רבים? אלו השאלות ששוהם שואל בספרו ואף עונה עליהן תשובות מרתקות, השופכות אור על משמעותה ועל דרכי כינונה של זהות יהודית בת ימינו.
מסקנתו העיקרית של שוהם היא שבר־המצווה הוא מעין יומולדת "מוגבר". כמו ביום ההולדת, ההתמקדות בבר־מצווה היא לא בתוכן מסוים או בטקס מעבר, אלא בנער החוגג עצמו, בעצם היותו קיים. החברה מעניקה לו מקום של כבוד ומאפשרת לו להיות "מלך ליום אחד". אכן, שני הטקסים – יום ההולדת ובר־המצווה – התפשטו יחד בחברה היהודית, במקביל לעיצוב תודעת הזמן המודרנית בחברה זו. החיים המודרניים הריקניים הביאו להיאחזות בציוני זמן מלאכותיים ושרירותיים, המוציאים את האדם מהשגרה המייגעת.
הבחירה לחגוג יומולדת "מוגבר" כזה דווקא בגיל 13 היא שרירותית למדי, קובע שוהם. יש לה אמנם בסיס היסטורי מסוים ("בן שלוש עשרה למצוות"), אבל זוהי בעיקר הזדמנות להעניק חוויית יומולדת עוצמתית בחסותו של טקס מסורתי שהלך והתעצב עם השנים. שוהם מזכיר שכשם שבתחומים אחרים קובעת החברה התעשייתית גיל שרירותי כנקודת ציון ואינה דורשת מבחן כשירות לגביו (למשל זכותו של האדם להצביע, חובתו להתגייס, וכדומה), כך גם גיל 13 הוא ציון שרירותי שאינו כרוך במבחן יכולת מסוים אלא מסמל מדידת זמן מוסכמת, עם ניחוח מסורתי, שבה חוגגים לנער באופן מועצם יותר את יום הולדתו.
בית הכנסת לא חשוב מספיק
הפרק המעניין ביותר בעיניי הוא הפרק האחרון, המשווה בין הטקסים בישראל לאלו הנערכים בקהילות יהודיות בצפון אמריקה. כאן וגם שם, מסיבות בר ובת המצווה הפכו לאירוע חברתי בעיקרו, שבו הילד עומד במרכז כאינדיווידואל. "שתי התרבויות אינן מבססות את ההשתייכות היהודית על אוריינות ומגייסות לתפקיד זה את תרבות הצריכה" (308). הדמיון בין המרכזים היהודיים נובע, בין השאר, "מתנאי החיים הכלליים של העולם התעשייתי ומאופני הקבוצתיות שהוא מכתיב, למשל, הדגשת המורשת האתנית, המשפחתיות, הילדים ותרבות הצריכה" (301). ואולם קיימים הבדלים, חלקם מפתיעים. בניגוד לדימוי, דווקא באמריקה, שהיא סמל לחברה צרכנית, ציון ההגעה לגיל מצוות כולל בדרך כלל רכיב חניכתי, לרוב בבית הכנסת.
תפיסת השוויון דומיננטית יותר באמריקה, ולכן הבנים והבנות כאחד לומדים קורס מזורז ביהדות ומשתתפים בטקס בבית הכנסת, אף שרובם לא ישובו לפקוד אותו. לימוד משותף זה מביא לכך שבנות לא־אורתודוקסיות באמריקה חוגגות גם הן את הגיען למצוות בגיל 13, יחד עם בני כיתתן. בישראל, לעומת זאת, גם בקרב חוגים פמיניסטיים יש הבחנה ברורה בין בר מצווה לבת מצווה, הנחגגת בהתאם למסורת בגיל 12. אמנם מצופה מהבנים לערוך איזשהו טקס דתי (הנחת תפילין או עלייה לתורה), אך אין ציפייה כזו מרוב הבנות.
רוב הנערים והנערות מציינים את הגעתם למצוות במסיבה ראוותנית שהם עומדים במרכזה, אך בעוד שלגבי אירועי בר־מצווה הביקורת הציבורית היא על היעדר ממד יהודי־מסורתי, לגבי בת מצווה הביקורת היא על צרכנות מוגזמת ("בת מצווש"). כדי לפצות על היעדר המסורת בעניינן, בשנים האחרונות יותר ויותר בנות בוחרות לצקת משמעות באותו אירוע סתמי ומחפשות דרך לבטא את התבגרותן באמצעות קבלת אחריות אישית, מוסרית או דתית. אך הן הרכיב הדתי והן הרכיב החברתי־יהודי של הטקס אינם חובה בהליך הישראלי. יש נערים ישראלים הבוחרים לוותר על המסיבה באולם ולנצל את התקציב ל"טיול בר מצווה" משפחתי בחו"ל, למשל.
שוהם מסביר כי ההבדלים נובעים מהשוני במרחבי הקיום היהודי. בעוד שבישראל תרבות יהודית לא־הלכתית נוכחת ברחוב, בפוליטיקה, בשוק וגם במרחב המשפחתי, בצפון אמריקה "היהודיות" של הפעילות התרבותית נערכת במרחבים יהודיים סגורים ומשתמשת בסמלים יהודיים מובחנים, שבהם בולט בית הכנסת. על כן יהדות צפון אמריקה צריכה לחנוך את הנוער לתוך מרחבים אלה, ולו באופן סמלי. בישראל, לעומת זאת, בית הכנסת איננו חשוב מספיק כמוסד קהילתי כדי שטקס החניכה במסגרתו יהיה משמעותי, או כדי שההדרה של הנשים ממנו תעיק על הציבור בכללו.
זאת ועוד, בשני המרכזים נוצרו תפיסות שונות של השתייכות יהודית: זהות ראשונית לעומת בחירה. בישראל היהדות נתפסת כמובנת מאליה, תוצאה של נסיבות החיים. בפזורה המערבית, לעומת זאת, היהדות היא מוצר־מדף בתוך שוק חופשי כביכול של זהויות, ועל הנער והנערה לבחור האם ובאיזה שער "להיכנס לממלכת אלוהים", כפי שהטרנספורמציה מכונה בסרט של נטפליקס.
סנדלר הולך יחף
בסרט, כאמור, האב (אדם סנדלר) פוסל על הסף את המסיבה הפנטזיונרית שתכננה בתו הצעירה, שאותה מגלמת בתו של סנדלר. "בשביל זה נלחמנו בנאצים? כדי שיהיה לך בר מוחיטו?", הוא צועק עליה בסצנה אחת. בסצנה מוגזמת אחרת הוא מספר: "בבר מצווה שלי חגגנו במרתף של סבתא. כולנו חלקנו קניידלך אחד ענק. זה היה הכיף. את יודעת מה היה נושא המסיבה? להיות יהודים".
מסיבות הבת־מצווה העכשוויות מתוארות בסרט באופן נלעג, כאשר למרות ההשקעה ב"סרטון הכניסה", באופנה האחרונה ובדוכני הקונספט, כל האירועים נראים בדיוק אותו הדבר. אותו די־ג'יי מכריז בפאתוס על כוכבת הערב, והאורחים (הקבועים), ובפרט הצעירים שבהם, שקועים במכשירים הניידים שלהם או בצריכת אלכוהול.
לפי מדורי הרכילות, במציאות סנדלר עצמו דווקא הולך יחף. בבת־המצווה הנוצצת שערך לבתו בהשתתפות הבולטים שבשחקני הוליווד, הופיעו להקות הרוק הטובות והיקרות בעולם. אבל יש גם מה ללמוד מהחוויות האישיות של סנדלר. לפני כמה שנים הוא שידר תוכנית רדיו פופולרית עם שדרן יהודי נוסף. השניים הדהימו זה את זה, ובוודאי גם כמה מאזינים, כשזימרו את ברכות התורה מהזיכרון עשרות שנים לאחר הבר־מצווה שלהם. "עד היום אין לי מושג מה אני אומר שם", הודה סנדלר. יש להניח שגם בתו, שבסרט קוראת את הפרשה מול כל הקהילה ללא שגיאות, אינה מבינה מה היא אומרת. ועדיין, היא רכשה מיומנות שאין לרוב הבנות הישראליות, שדווקא דוברות את שפת הקודש.
