יצירתו של עגנון זכתה לכבוד רב ולמעמד מיוחד, אבל למקרא מחקריו של הלל ויס על יצירה זו, כל מה שלמדנו במחקר הספרות על "האמנות לשם אמנות" עובר טלטלה. בעיני ויס, האמן עגנון כמו מקריב את חייו כדי לחפש אמת רוחנית מזוכּכת יותר, זו שאין לה מבקשים. כאינדיאנה ג'ונס של ימינו, החוקר ויס יוצא למסע חיפושים מעבר ליצירה הרב־שכבתית. אנו חשים שהחוקר דבק ברוחו של היוצר כדי לקחת אותנו אל המורשת, אל חקר האמת – מעבר לכל הסוּפה הזרה השבויה ב"שיח חדש", בפוסט־מודרניזם.
בשני כרכי המחקר "קול הדם" מנותחות שלל יצירות של עגנון מתוך מטרה לחשוף רזים בחוקיות הקיום של העולם היהודי, ולגלות מובנים לחיינו מתוך התמודדות עם המדרשים ועם המסורת החסידית. כך, "והיה העקוב למישור" אינו רק סיפור מעשה אלא ניסיון לחשוף תיקון מטפיזי; ובסיפור "העגונה", רק לאחר שהבעל יורד לעולם המתים ומוצא את ההשלמה למחסור, את התיקון – הוא זוכה להיפגש עם אשתו העגונה. מחקרו של ויס מגלה זיקות עמוקות וחדשות בין הסיפור החסידי, עולם האגדה התלמודית ושכבות תרבותיות יהודיות, ובין סיפורי עגנון. כאשר ש"י עגנון כותב את סיפוריו הוא מגשים משהו מן הביוגרפיה המשיחית שיצר לעצמו: שליחותו כסופר, יוצר כמתקן עולם.
ויס יודע למצוא בסיפורים של עגנון ניסיונות תיקון נואשים של זיווגים פגומים. ואין המדובר רק ביצירות ה"דתיות" יותר אלא גם ברומן ה"חילוני" יותר, "שירה". מפליא לראות כיצד חוקר ספרות מחפש את הפיגומים, מוצא את החוטים הסמויים בין התוהו ובין הייעוד הנסתר. סיפור מצטרף לסיפור, הניתוחים מאירי עיניים, ואתה חש שביקורת ספרות היא מלאכה שמשמעה לאחות את היריעה הפגומה. התחושה היא שמֵעבר לכל העולם הספרותי העגנוני, מחכה לנו בתפריו וברוחו הזהות היהודית. התמורות שעבר העם היהודי הפכו במלאכת מחשבת לתהליך סמלי, בקשה לגאולה רוחנית. הלל ויס מחפש ביצירות רבות – וכדוגמה מובהקת בסיפור "עגונות" – תיקון של נשמות עגונות שאין להן תקנה. אלה סיפורים לכאורה מזמן אחר, אבל כמה הם מדברים גם עלינו.
הדיון בניתוחיו הספרותיים של ויס מצריך יריעה ארוכה. להלן נדון ביצירה "תהילה" כפתח של אור להבין את משמעות מחקריו של ויס. בחלק מהם אנו עדים לרצון להציג את השואה כהתגשמות של הכאוס בהיסטוריה, ובדרכו שלו לשורר קינה על אובדן הייעוד. הסופר בשליחותו, והמבקר ויס בשליחותו: מסע ספרותי שמגלה ביצירת עגנון ממד היסטוריוסופי וממד מטא־היסטורי. למקרא המסע אל ארון הברית של עגנון, רוח אחרת מפכה בנו. לרגעים יש נחמה, יש משב מרענן. הסודות הנחשפים נותנים לנו כנפי רוח.
שערי שמיים רועדים
בבית הספר התיכון התוודענו ליצירה של עגנון והוקסמנו מן הלשון המיוחדת, מן האווירה הכובשת של קדושה הנלבטת בחול. "תהילה", זו הייתה היצירה הראשונה שנחשפה לעינינו כפלא קדום. הסיפור הכה בנו במשבי רוח ירושלמיים, בניסים ונפלאות, וידענו שזה עולם אחר. הנה אור עיניה של הצדקת, הנה פניה הדומות למלאכים. והלב חש עורג וכמהַ, עד שנחשפנו בהלם לסוד של חייה.
בבית הספר ובספרי העזר שקראנו גילינו את הרובד העליון של הסוד והמסתורין: השידוך לשרגא, ביטול החתונה, קריעת התנאים, מאבק בין חסידים למתנגדים. בקשת המחילה רבצה כעננה על חייה של תהילה הצדקת. יכולנו לחוש שיש איזה מאבק רוחני מעבר לדברים, אבל לא ידענו כיצד לפצח את הצופן.
ככל שקראנו בסיפור לאורך השנים חשנו שתהילה אינה רק זקנה ירושלמית. יש בה דמיון למלאכים, יש בה מאפיינים של נצח – שכן ללא בגדי הזקנה שעליה, לא ניכר בה הזמן. הקִרבה המיידית שנאחזנו בה היא הקרבה לעיר ירושלים. מוטיב החצר שב ונגלה בסיפור. הטרגדיה של תהילה כמו קמה להאיר מחדש, כמו מקדש שמתקלף משכבותיו, והמסע שב אלינו, נוגע לא־נוגע: זו ירושלים, וכמו המלאכית שלנו היא עוברת תלאות בחצרותיה: "הגענו לחצר אחת. אמרה לי, רואה אתה חצר זו, ארבעים משפחות מישראל היו בה ושני בתי כנסיות היו בה והיו מתפללין ולומדים ביום ובלילה והניחוה ובאו ערביים ותפסו בה…".
שלטון המנדט, הגזירות, תיאור העיר הנלבטת בין אובדן לגאולה, השכול של תהילה והמתח בין זוהר העבר לצרות ההווה. העיר והדמות כמו דבקוֹת ומתחלפות. המסע עם הזקֵנה המיוחדת לא נשכח מאיתנו. עיר ובת דמותה, והיא תהילתה. ולפתע נגלה בפנינו פירוש אחר, מטלטל, מחקר שמסיר וילאות ומגלה סודות מהממים. קוראים שהתרגלו לפירושים של יצירות עגנון, לפתע נחשפים לאורות שפורצים מבורות נשברים, ואתה קופא ואומר: "יש דברים נסתרים".
הראייה של הלל ויס לוקחת את הקוראים למסע מרתק, לעולם של סמלים, ואנו נפעמים מלשון הכותב המנסה לגלות חוקיות וצופן של חידה: מה גרם לתהילה לעמוד על דעתה ולהתעקש שהגיעה שעתה להסתלק? ויס פורש לפנינו רמזים: תהילה משביעה את הסופר, לחשים, חידה מצמררת. פירוש מתוך קודש הקודשים – שערי שמיים רועדים – הארה מיסטית של העלילה, חתימה בלשון של חסידים: "פתרונה וסופה של הגניזה כרוך בביאת הגואל".
כל הפירושים שהכרנו עד כה נופלים כמגדל קלפים. הקוראים שייקחו לידם את כרכי המחקר של הלל ויס יבינו מעתה שיש מובן אחר לכל מילה בסיפור המורכב הזה. הציטטה שמביא המבקר מתבהרת בדרך מיוחדת של הצגת מוטיבים כקמעות סודיים, והארת פשרם. הציטוט נשמע כלחש סודי, הַסכיתו ושמעו: "נפלה לתוך דבריי ואמרה, ולבסוף הלכתי לאשר את החוזה על בית עולמי. הלוואי שלא אצטרך לדור שם הרבה ואקום עם כל מתי ישראל".
ויס מלווה את קוראיו צעד צעד בפירושיו לשלושה מוטיבים – ההכרה, החידוש והחצר. חשיפת הרז הגנוז בקשר שבין המוטיבים תיתן לנו הבנה מדהימה לפרשת מותה של תהילה. ככל שדמותה הולכת ונחשפת נותר ענן כבד של סוד, ערפל והתגלות: "עכשיו אין מכירים את תילי". קשה להכיר אותה, לדעת את רזיה לעומקם: "נענה ואמר, הפלא ופלא, מיום שאני מכיר את תהילה לא ביקשה ממני דבר ולא שמעתי שביקשה דבר מאדם". מוטיב ההכרה נקשר במוטיב החידוש: התיירים באים לראות מה נתחדש בירושלים, ויש שינוי: "מצאתי את תילי. אם איני טועה, נתחדש בה דבר… מה ראיתי ומה לא ראיתי, המחדש בטובו בכל יום מעשי בראשית מחדש בכל שעה את עירו".
הכלה המשחררת מהמשיחיות
ויס ממשיך ומגלה מאבק פנימי בהוויה הרוחנית שלנו באמצעות דמותה של תהילה. גורלה של תהילה חושף בפנינו את גורל העם, שאלת הקץ האישי נקשרת לשאלת הקץ היהודי. לכו בעקבות הלל ויס כקוראים בספריהם של מחשבי קיצין: אנו נלקחים לזירה רוחנית, שהמחבר קורא לה "סילוק השכינה". הפירושים חושפים מאבק בזהות עתיקה, בזרמים משיחיים, בַּייעוד להיות אור לגויים.
בריצת המרתון הרוחנית הזו אנו נקלעים לסיבוב אימים, לרגע קריטי: הסיפורת הישראלית שבאה לאחר עגנון ביקשה להשתחרר מן התלוּת ביהדות, מעוצמתה האצילית ורבת הרזים של תהילה. המחבר מנתח שתי יצירות ספרות שקמו כמתרס מנגד, להיות חלופה לאמת של תהילה: בעיני ויס מגמתן של יצירות אלה היא "גירוש המשיח או המשיחיות", ותלות בהם מצד שני. וכך הוא מסכם: "תלות בפולחן ה'נורמליזציה' של עם ישראל – המקדים את הפוסט־מודרניזם והפוסט־ציונות – ומצד אחר תלות וטיפוח הטירוף, ולפעמים האמונה האבסורדית בייעוד היהודי כאור לגויים".
אותה זקנה שכולה חסד וענווה, מוצגת כחלופה רוחנית, וכנגדה קמה סיפורת פוסט־מודרניסטית. א"ב יהושע הציג כנגדה חלופה בדמותה של "הכלה המשחררת", ועמוס עוז נאבק בה בכוחותיו שלו, כמו יש בהילה הרוחנית שלה הגבּרה של רוח טירוף. כך המסה של עמוס עוז על "טירופה של הצדקת".
הלל ויס צולל באומץ לחקר המאבק התרבותי של הגל הפוסט־ציוני בערכיה של תהילה: "אחד ממוקדיו של גל פוסט־מודרניסטי זה הוא התלות והמאבק ביצירת ש"י עגנון, שהוא התלות והמאבק ביהדות בכלל. עגנון התנכר, ובצדק, לסיפורת העברית. הוא העלה עליו את חמתם של הסופרים העברים בנאום פרס נובל שלו, כשציין את מקורות יצירתו בשירת הלוויים, במקדש, בספרות חז"ל ובשאר ספרות הקודש, תוך שהוא מתעלם במופגן, לדעת הסופרים הישראלים או העברים, מן הספרות העברית החדשה".
הרמזים בדמותה של תהילה לסודות הנצח, הרוחניות שמעבר לבגדים, הקשר ל"בוא הגואל" והמסע, לוקחים אותנו לימות המשיח. ברשימה שכתב עגנון, "לכבוד עצמי", הוא קושר בין יום הולדתו, שאותו הוא מצמיד לתשעה באב, ובין זכרה של תהילה. כותב הלל ויס: "והוא כורך זאת בהשתהותו של המשיח, המחייבת אותו להמשיך בתפקידו כסופר… העיסוק בנושא המשיחי לא היה גחמה של עגנון… רקע לכך אפשר למצוא גם בשירה ובסיפורת שנוצרו בין שתי מלחמות העולם, שהיו רוויות במאבק גלוי בעד ונגד המשיחיות ובתמיכה הסמויה של השמאל, בדרכו שלו בנושא המשיחי".
היצירות של עמוס עוז וא"ב יהושע, כפי שהן נחשפות בספרו של ויס, ניצבות כנגד ההילה של תהילה, כנגד היותה מייצגת זהות אחרת, "דמות המגלמת ענווה או חסידות". בעיני עוז במסה שלו, תהילה היא "מטורפת למחצה ונפטרת מן החיים במחווה של מיאוס ופלצות".
המלכוד של הצבר
עד כה התרגלנו לקרוא את עגנון בפירושים מסורתיים שמרניים, והנה מחקריו של הלל ויס חושפים טלטלה לאומית במעמקיה. מלחמת תרבות. תהילה היא יעד ל"מלחמת קודש" של ספרות שקמה כנגדה. פירושיו של ויס מחייבים מבט מחודש. זו העת להביט באור אחר על רומנים, שנכתבו בעקבות תהילה: "חיבורים אלה מדגימים היטב את המלכוד המיוחד לסופר הישראלי־הצבר־החילוני, כביטוי של הסתבכות יהודית, שממנה הם חפצים להשתחרר ואינם יכולים".
הלל ויס מסיר את הלוט, והנה מתגלה לפנינו תיאטרון אבסורד, שמכוסה בחול, שמסתיר את הקודש. ויס חושף את תופעת "המסיכות המשיחיות" ביצירת יהושע ועוז. פרט מצטרף לפרט, כאילו היינו חלק ממעשייה חסידית. המחקר של ויס הופך לסיפור מתח. כאילו קמנו לספר מחדש את ה"מעשה באבידת בת המלך". ואנו בעקבות תהילה והמלכות. שוב אנו נחשפים לארכיטיפים משיחיים, ל"סופרים כפולי זהות או שסועי זהות", ואנו נקלעים למשבר זהות.
בהקשר זה מצטט ויס את דבריו של עמוס עוז: "מעשה אמנות יש בו אלמנט של מסכות". והצמד יהושע־עוז הופך לקוטב רוחני, שניצב כאלטרנטיבה לעולם היהודי של תהילה. "הכלה המשחררת" מציגה צופן חתרני: "התסביך המשיחי והרצון להיחלץ ממנו אל העולם הבהיר מוצג ב'הכלה המשחררת' על ידי שיקוץ אחות הכלה, הלא היא תהילה המכשפה, והפיכתה לגרועה שבזונות. תהילה של א"ב יהושע מוצגת כמראה הפוכה לתהילה של עגנון".
זה הרגע שבו ראוי לסיים את הרשימה כדי לסחוף את הקוראים להבנה אחרת, עמוקה יותר, של הסיפור "תהילה" כאּפוס ספרותי של זהות נסתרת. ניתן רק רמז לתרגום של המאבק הרוחני הזה בלשונו של הלל ויס: לדבריו, יצירות הצמד עוז־יהושע מבוססות על "קנאת עגנון, שהיא קנאה בניצחון היהודיות על הישראליות", ועוד שורה מטלטלת: "ייעודנו הוא אי ייעודנו". עולם הספרות העברי כמלחמת תרבות רוחנית. לַסופר שליחות, לַמבקר שליחות, ולנו נותר לשאול: מה שליחותנו?.
