בונקר הלוחמים במרומי תל סאקי מצטופפים כשלושים ניו־יורקרים צעירים ומנסים לענות על שאלה הופכת קרביים. "מה תעשו אם נשארתם, שישה ישראלים, בין אלפי חיילים סורים, והחבר שלכם – שלא מפסיק לצעוק שהוא צמא ודורש שתביאו לו מים – עלול לחשוף אתכם ולגרום למותכם?". את הדילמה הבלתי אפשרית הזאת מציב לנערים יעקב שה־לבן, שלא בדה אותה ממוחו הקודח, אלא שאל אותה מסיפור הקרב על תל סאקי במלחמת יום הכיפורים.
באנגלית מושלמת ובדיקציה של מרצה טד מוכשר ממשיך שה־לבן לתאר את אימת המלחמה ההיא דרך סיפורה של חטיבה 188 בדרום רמת הגולן ובפרט את חלקם של הנחלאים הנצורים על התל. בכישרון רב הוא מוביל את הנערים לאורכו של הסיפור הפנטסטי שהפך לאחד מהמיתוסים המכוננים של המלחמה ההיא.
"יש כמובן לא מעט סיפורי גבורה ממלחמת יום כיפור", מסביר שה־לבן, "כוח צביקה וקהלני בעמק הבכא למשל שהם סיפורי גבורה מדהימים מבחינה צבאית, אבל הם כל כך עילאיים וכל כך נשגבים שממרחק הזמן המאזין אומר לעצמו 'אלה היו סופרמנים, אנשים מיוחדים במינם שאין ביני ובינם דבר'. תל סאקי זה לא עוד ניצחון צבאי קלאסי, יש כאן סיפור אנושי ממדרגה ראשונה, סיפור שמייצג רעות וחברות, ולמרות הדילמות הבלתי אפשריות שהיו כאן יותר קל להתחבר אליו כי היו פה בחורים כמוני וכמוך. חבורה צעירה שנקלעה למקום בזמן הלא נכון וניסתה פשוט לשרוד. זה כל כך אנושי, שזה מדבר גם לנערים ונערות אפילו אחרי 45 שנה".
יעקב שה־לבן (30), נשוי ואב לשניים, מתגורר במושב יונתן, קילומטרים ספורים מתל סאקי. הוריו עלו מארצות־הברית לעיר העתיקה בירושלים, שם בילה את שנות ילדותו. בכיתה ח' גר במשך שנה אצל משפחתו בארצות־הברית ושם רכש את האנגלית הצחה שמשמשת אותו היום. שה־לבן סוחב על כתפיו גם עבר צבאי משמעותי. תשע שנים וחצי שירת כשריונר בחטיבה 188 ועשה את כל הדרך מנהג טנק דרך מ"פ ועד קצין המבצעים של החטיבה, תפקיד שהוא ממלא גם במילואים.
החיבור לאתר בתל סאקי החל דווקא לאחר שירותו הצבאי. "יום לאחר השחרור, בבוקר הראשון באזרחות, התקשרו מהחטיבה והזמינו אותי לסיור שהם עורכים באזור. נפגשנו פה על התל עם מפקדת החטיבה ועם כמה לוחמי עבר שהכרתי היטב. יש לי משיכה טבעית להיסטוריה ולמורשת קרב ובמיוחד אני מכיר את קורות החטיבה במלחמת יום כיפור.
"התיישבתי מאחור ליד יאיר נפשי, אחד המג"דים במלחמה, והקשבנו לניר עתיר שהיה אז מפקד טנק צעיר ובשלב מסוים הצטרף עם צוותו ללוחמים בתל סאקי, ואני מגלה סיפור שהכרתי בקווים כלליים אבל לא הייתי מודע לעוצמות שלו. כשעתיר מסיים לדבר פונה אליו המח"ט ומודה לו על כך שהוא מוכן לחזור לפה כל פעם ולספר את הסיפור החשוב הזה ואז יאיר נפשי צוחק ועונה לו 'איזה חוזר? הוא חי פה, הוא אף פעם לא עזב את הגבעה הזאת'. המשפט הזה תפס אותי חזק והפך לי את הבטן. הבנתי פתאום שיש פה אירוע יוצא דופן עם משמעויות מרחיקות לכת שרלוונטיות גם להיום. החלטתי להשתמש בסיפור הזה ככלי חינוכי והקמתי את חברת סלינגשוט (קלע באנגלית) שהמטרה שלה היא לעודד עשייה חברתית ויוזמה, בדגש על שירות משמעותי בצה"ל.
"אני מקבל פה קבוצות מכל מיני מקומות. אם זו קבוצה מחו"ל הדגש יהיה יותר הסברתי. מה זה צה"ל? מה הם האתגרים העומדים בפני החברה הישראלית? אם הקבוצה תהיה ישראלית הכיוון יהיה חינוכי ונדבר על זהות, על איפה אני מול החברה בישראל".
שה־לבן הבין שכדי להגיע לצעירים לא מספיק לנאום, צריך קצת עזרים. "באחת הפעמים חיכיתי פה לקבוצה ובינתיים הסתובבתי על התל ונכנסתי לבונקר הגדול שנמצא בראשו. זה בעצם מבוך של תעלות, מחילות וחדרים שלא היו פה במלחמת יום כיפור. תוך כדי שיטוט חשבתי שהמקום הזה יכול להשלים את מורשת הקרב שאני נותן בחוץ ולהמחיש חלק מהמסרים שאני מנסה להעביר. צריך להבין שחשוך בפנים לגמרי, המחילות צרות והתחושה לוחצת וקלסטרופובית. דווקא כשהתחלתי להכניס פנימה קבוצות גיליתי שאנשים פתאום הרבה יותר קשובים ופתוחים למה שאני אומר. התלבטתי איך הכי טוב לשלב את הבונקר עם ההרצאה ואז שכן מהמושב עלה על רעיון אדיר והציע לעשות בפנים חדר בריחה.
"כשקבוצה מגיעה אני מקבל אותה בחוץ וקודם כול מודיע שכל מילה שאומר עכשיו במהלך סיפור הלחימה תשמש אותם אחר כך בפנים כדי לפתור את החידות. זה עובד כמו קסם. אנשים מקשיבים בדריכות ומשתדלים לקלוט ולהפנים כל פרט ממהלך הקרב".
תפסיק ליילל
בחזרה לניו־יורקרים. שה־לבן מוביל אותם לפתח הבונקר ונותן להם תדריך:
1. המטרה שלכם היא להגיע לחדר הזיכרון שנמצא בעומק הבונקר.
2. אתם חייבים להגיע לשם כקבוצה, אם מישהו ילך לאיבוד בדרך לא תעמדו במשימה.
3. עד היום אף אחד לא נפצע בפעילות הזאת, תשתדלו לא להרוס לי את הסטטיסטיקה.
הנערים הנרגשים יוצאים לדרך ושה־לבן מוביל אותי מעברו השני של הבונקר לקיצור דרך שייקח אותנו ישירות לחדר הזיכרון, שם נחכה לקבוצה לחלקה השני של הפעילות.
רבע שעה עוברת וראשוני הנערים מגיחים לחדר שמואר כרגע בנרות בלבד, שה־לבן מבקש לכבות את פנסי הניידים ומספר על חלקו
במבצע צוק איתן ועל חבריו סרן צביקה קפלן ורב סרן דימה לויטס זכרם לברכה שנהרגו בעזה. "באחד הלילות במבצע, זה היה אחרי שדימה וצביקה נהרגו, חנינו ליד קומפלקס של בניינים רבי־קומות. הייתה שעת לילה מאוחרת והחלפתי את המג"ד שניסה לתפוס כמה שעות שינה. ישבתי בעמדת המפקד בטנק שלי עם הראש בחוץ. לאט־לאט השתלט עליי הפחד והתחלתי לדמיין צלפים בכל קומה ואיך שהם עומדים להרוג אותי, וככל שעבר הזמן מצאתי את עצמי סגור בתוך הטנק המוגן ובעצם לא ממלא את תפקידי כמפקד. בניסיון להתמודד עם הפחד חשבתי על דימה וצביקה שהיו אנשי מופת, לוחמים מעולים וגם חברים טובים, וממש שמעתי אותם אומרים לי 'יעקב, דורות של לוחמים היו במקום שאתה נמצא בו עכשיו, הם נלחמו בקרבות נוראיים ועמדו בסיטואציות בלתי אפשריות אבל הם התמודדו ועשו את זה בשביל המדינה ובשביל עם ישראל, עכשיו תורך להמשיך את שרשרת הלוחמים שמגינים בגופם על המדינה אז תפסיק ליילל ותוציא את הראש מהטנק כמו שמצופה מקצין בצבא ההגנה לישראל'".
הדממה שמשתררת בחדר הזיכרון מעידה יותר מכול על עוצמת
הסיפור, וחשוב מכך על המסר שכנראה הצליח להגיע אל הנערים. ניכר ששה־לבן מזדהה עמוקות עם מה שהוא עושה ואני שואל אותו מאיפה נובעת המוטיבציה שלו. "קודם כול אכפת לי מדברים שקורים פה, אכפת לי מהמקום הזה ומהעתיד של כולנו. בחרנו לחיות באזור בעייתי בלשון המעטה וכנראה נזדקק לצבא גם בעתיד. אם לא נדע להתחבר למה שהיה פה בעבר לא נצליח לשרוד פה בעתיד. אז אכפת לי וחשוב לי להשפיע ולעשות עם זה משהו. וחוץ מזה אני אוהב את מה שאני עושה, אני מרגיש שאני נוגע באנשים ומשפיע על החיים שלהם, אני מתפרנס מחינוך לערכים וזה נפלא".
רגע לפני שהנערים חוזרים לשדרה החמישית יש לשה־לבן עוד סיפור אחד אחרון. מצחיק ככל שזה נשמע הוא בוחר לסיים את היום דווקא עם סיפור על תחתונים שקיבל במהלך צוק איתן. סתם זוג תחתונים נקיים לטנקיסט עייף ומלוכלך שברגע אחד הפכו לדבר המשמעותי ביותר שקרה לו. אבל כדי לשמוע את הסיפור הזה תצטרכו לצלוח את אתגר הבונקר. בהצלחה. 
