מי שביקר בבית התפוצות בשנים האחרונות יודע להעיד על השפה החדשה של המקום. תערוכות ומיצגים על ההיסטוריה היהודית הפכו משעשעים, מפעילים ובעיקר נגישים. בין היתר זכורה התערוכה על חייו של היהודי רוברט אלן צימרמן – הלוא הוא בוב דילן, והסרט הקצר בכיכובם של ג’קי לוי וקובי אריאלי, על ההבדלים בין אשכנזים לספרדים.
מי שהיה שותף ליצירת שני הפרויקטים האלו הוא אמיתי אחימן, שעובד בצוות האוצרות של המקום. מעבר לעבודה הזו, הוא גם יוצר סרטים דוקומנטריים – וכעת יצירה שלו, מיני סדרה בעלת שישה פרקים, מגיעה אל מסך הטלוויזיה. הלך הרוח של עבודותיו בבית התפוצות, שירדו לעומק של שאלת הזהות היהודית בדרכים “קלילות", עוברת גם כאן.
“חסידיסטוק" עלתה השבוע בכאן 11 כחלק מלוח שידורים חדש, לצד השקות רבות של תוכני מקור. נדמה שמדובר ביצירה שמקומה הטבעי בין תוכני התאגיד: דוקו איכותי ומהנה, שלא מפחד לגעת בשאלות בוערות מצד אחד אבל לא צולל עמוק מדי, מצד שני, ומתהדר גם בערך בידורי.
הסדרה עוקבת אחרי חמישה זמרים ושלוש זמרות הממוקמים באזורים שונים של הספקטרום האורתודוקסי. המשותף לכולם הוא החיבור בין היצירה המוזיקלית ליהדות; הם למעשה משמשים נציגים לגל רחב יותר של מוזיקאים שמבקש לבטא את היהדות במוזיקה. התנועה הזו אינה חדשה. הכוכבים הגדולים של הז'אנר, בין אם הדתי־לאומי ובין אם החסידי־חרדי, כבר מזמן משחקים במגרש של הגדולים. היום קשה למצוא מוזיקאי “יהודי" בהגדרה שמבקש להישאר רק במשבצת הזו. כולם שולחים זרועות לכל הכיוונים – מערבבים ז’אנרים מוזיקליים, פועלים חזק גם בגזרת הווידאו־קליפים שעולים לרשת ומתהדרים בטריקים שיווקיים למיניהם.
הסדרה עוקבת אחרי נציגים של הזרם הזה, ומנסה לבחון את דרכי הפעולה שלו. איך בונים יצירה “נקייה" בתוך עולם מלא מגבלות? איך מתקבלת מוזיקה בהשפעה “חילונית" אבל בעלת תוכן דתי, בתוך קהילה חרדית? ואיך משתלבות הנשים בתוך כל זה?
המוזיקאים שאחימן עוקב אחריהם משמשים דוגמאות מוצלחות למדי לגל הזה. גד אלבז הוא כבר מזמן כוכב ענק בשמי העולם החרדי, שממלא אולמות ומופיע ברחבי העולם; להקת זושא הניו־יורקית, שעושה מוזיקה יהודית אינסטרומנטלית בהשראה חסידית־פסיכדלית; מוטי שטיינמץ החרדי שקיבל את “אישור“ האדמו“רים; הראפר ניסים בלאק שעישן סמים כבר בגיל תשע, והיום עושה ראפ שכולו אהבה לבורא עולם; וליפא שמלצר, שמותח את גבולות המותר והאסור בהופעותיו וכונה בין היתר “אלביס היהודי" ו"ליידי גאגא החרדי".
פרק נוסף עוסק במקומן של הנשים בתעשייה הזו, ועוקב אחרי אודהליה ברלין, אולי הכוכבת הכי גדולה בז'אנר הזה, שכבר הספיקה לזכות בפרס שר החינוך על תרומה למוזיקה היהודית המתחדשת; ציפורה איבגי, זמרת חרדית שמופיעה בפני נשים בלבד; ופרל וולף, חסידת חב"ד משיקגו שדווקא אוהבת את הקהל שלה מעורב. כל הדמויות הללו משמשות צוהר קטן לסיפור גדול הרבה יותר.
הבחירה להתמקד בכל פעם בסיפור אחר אמנם הופכת את הצפייה לפחות טרחנית ויותר זורמת, אבל לעיתים הסדרה שמה דגש רב מדי על תולדותיו של אמן ספציפי, נכנסת עמוק לתוך הסיפור האישי וקצת גולשת למחוזות שמזכירים כתבה ב"אנשים".
מי שיתפוס רק פרק אחד יתקשה לראות את התמונה המלאה שהסדרה מבקשת להתייחס אליה. ברגעים שבהם התיעוד מתבונן בדמויות במבט־על והפרספקטיבה מתרחבת מעט, נוצר מקום לדיונים מעניינים וגם לתיעודים של סיטואציות חד־פעמיות (כמו התלוות לפסטיבל מוזיקה בוודסטוק שמפסיק את ההופעות בכניסת שבת ומרים מסיבה ענקית במוצ"ש).
כך או כך, מי שמוצא עניין בתחום המוזיקלי הזה בוודאי יתחבר למיני־סדרה, שבדיעבד, לא לגמרי ברור איך לא נולדה עוד קודם.
חסידיסטוק שלישי, 22:00, כאן 11,   
