לכבוד יום כיפור: הפשעים הדיגיטליים שפשוט מוציאים אותנו מדעתנו

מודה ועוזב:
העלמת עזב/ה את הקבוצה

אוריה קניג

אם מארק צוקרברג יכה השבוע באגרוף על חזהו – במקום על הלסת של אילון מאסק, כמתוכנן – אני מקווה שבין "חסמנו" ל"טרגטנו" הוא יזכור להתוודות על פשע אחד נוסף: העלמת השורה "… עזב/ה את הקבוצה", שהפכה למזוהה כל כך עם ואטסאפ. אולי אפילו לא שמתם לב שההודעה הזו בעצמה עזבה את הקבוצות שלכם בנסיגה הומר־סימפסונית שקטה לאחור. אבל עובדה, היא הייתה ואיננה, ולהחלטה התמוהה הזו יש מחיר חברתי כבד.

חפץ אדם לפרוש באופן הצהרתי מקבוצת ואטסאפ כלשהי. "חברים, זהו", הוא מודיע, "תקראו לי כשתלמדו לכבד דעות של אחרים, ובעיקר את שלי". ואז, אחרי ההודעה הדרמטית, משתררת דומייה מביכה. הוא כבר עזב? הוא עדיין פה? אולי שמישהו ינסה לגעת בו עם מקל, שנראה אם הוא זז? עד לא מזמן, אירוע כזה היה הקווין של הדרמה. והיום? כמו לעזוב את הבית בטריקת דלת כשאתה גר באוהל, או לעשות מייק־דרופ בחלל. נכון, אפשר לאבחן את מצבו של חבר הקבוצה על פי הצבע שמקבל שמו – אם הוא אפרפר־גווייה, נראה שהנ"ל אינו עמנו עוד. אבל אולי הוא צבוע עכשיו בכחלחל־פייסבוק? או באפור־ערפיח? את מי שואלים פה?

וזה לא כל מה שעוללת לנו, מר צוקרברג. לא פעם גילינו באיחור שאחד החברים הפחות־חביבים עלינו נטש כבר מזמן את הקבוצה בלי להכריז. לשווא התאמצנו במשך חודשים לא להביע את דעתנו עליו בגלוי, ואפילו טרחנו להקים קבוצות־בנות, שהן העתק של הקבוצה־האם בניכוי משתמש אחד; מתברר שכל הזמן הזה האופציה לדבר עליו מאחורי הגב הייתה זמינה עבורנו. יכולנו לרכל, להוציא את דיבתו, ללכלך ולהשחיר חופשי. אז מארק יקירנו, החזר את "עזב/ה את הקבוצה", כדי שגם לנו יהיו עוד כמה חטאים להתוודות עליהם ביום כיפור הבא.

הפוסט והטראומה:
מכתבים פומביים

ש"י רוזן

אשתי היקרה,

אני רוצה לשתף אותך בנקודה כואבת שמפריעה לי מאוד וגורמת לי לחוסר נוחות אמיתי. כבר תקופה ארוכה שאני מתלבט אם לשתף אותך – ועכשיו החלטתי שכן. מאז שפתחתי פרופיל בפייסבוק, והתרגלתי לגלול את הפיד בשעות פנאי ושעמום, נחשפתי לתופעה שממש מצערת אותי. אנשים ונשים, כאלו שאני מכיר וגם כאלו שלא, חושפים את הסודות הכמוסים ביותר שלהם, את המחשבות והרגשות העדינים ביותר שלהם, במכתבים אישיים שהם כותבים ליקיריהם – בני זוג, הורים, וילדים – ומפרסמים ברשתות החברתיות.

את מוכנה להסביר לי מה הקטע? אם למישהו יש משהו להגיד לאשתו, שיגיד לה. למה הוא צריך שכל העולם יקרא את זה? הייתי מבין אם מישהו היה כותב לבת זוגו, "תקני בבקשה תבנית ביצים וקרטון חלב במכולת", ומפרסם את זה בפייסבוק. זה אומנם היה חושף את הקוראים למידע מאוד מיותר ומבזבז את זמנם, אבל כך לפחות הם לא היו צריכים להיחשף למערכות היחסים האישיות של אנשים שהם לא מכירים, או גרוע מכך, של אנשים שהם כן מכירים. למה אני צריך לקרוא איך אשתו של החבר שלי מהתיכון אוהבת אותו עד אין קץ, נזכרת איך הוא הזמין אותה לצאת איתו ואיך היא חולמת בלילות על הנשיקה הראשונה שלהם? אם היא רוצה לספר לו את זה, אני בטוח שמספר הטלפון האישי שלו זמין לה.

אז תודה רבה, אשתי היקרה, שאת מקשיבה לי ומבינה. אשמח אם תעני לי בתגובות.

פתאום היא משתלטת:
מודעות מתפרצות

אביגיל זית

פעם בכמה זמן, המכשיר שצמוד אלינו בכל מקום וללא הרף מבקש יחס מיוחד: עדכון. קיימות מגוון סיבות להיענות לדרישה, אבל גם שתי סיבות לסרב. הראשונה היא העצלות כמובן – מה שאפשר לדחות למחר עדיף לא לעשות אף פעם. והשנייה עניינית יותר: פשוט אין לדעת מה יעולל העדכון ואיך ייראה השחר ביום החדש שהוא יביא. וכך כאשר יגורתי בא לי, נכנעתי להתראות החוזרות שהטלפון שלח. העדכון דווקא היה נראה סולידי, קצת התעגלו הפינות של האייקונים באפליקציות או משהו כזה. אבל אחרי כמה ימים הבנתי, לחרדתי, שלא רק שהעדכון הרחיק לכת – אלא שהופר הסטאטוס־קוו ממש.

לתומי נכנסתי לאופציית "המנקה" בטלפון, לחצתי על "נקה כעת", הגלגל הסתובב ואז במקום להיסגר – באופן אלגנטי פשוט השתלטה לי על המסך פרסומת ענקית לאיזה משחק מיותר. חשוב להבהיר, יש הסכם לא כתוב שבקופת התשלום על מוצר מקבלים פטור מפרסומות. הנה תראו את יוטיוב וספוטיפיי, נמאס לכם מפרסומות? שלמו. אז באיזה עולם נדחפות לי מודעות אימתניות גם לשירותם הבסיסיים של הטלפון הזה? אין דבר שראוי לתשובה מעומק הלב יותר מזה, וידעו ענקיות הטכנולוגיה, שעבירות שבין אדם לחברו אפילו יום הכיפורים אינו מכפר. ודי לחכימא ברמיזא.

מה נשמע?:
המתכתבים ונעלמים

עדי שלם־רבינוביץ'

מה נשמע איתכם אנשים שכותבים פשוט "מה נשמע", "מה קורה", "מה המצב" – וזהו. נעלמים. בלי לכתוב מה אתם רוצים או צריכים. בואו, אתם לא באמת רוצים לדעת מה נשמע.

אם יש פשע דיגיטלי חמור מאין כמותו, הוא להשאיר אותנו במתח קיומי: מה המורה שלי מהתיכון רוצה ממני באמצע החיים? למה הבוסית מתכוונת כשהיא פשוט שואלת מה נשמע ונעלמת? למה החבר מהגן פתאום נזכר בי, והכי גרוע – מה נשמע עם אנשים שלא שמורים אצלי באנשי קשר בכלל?

אבל מילא אותם אנשים שאני לא מכירה או לא מעוניינת לזכור. מה נשמע אתכם אנשים שאני פוגשת יום־יום, חברים, קולגות (סליחה מראש) וכל מיני ברנשים שמטרידים סתם באמצע היום בשאלה חסרת המענה ונעלמים או לוקחים את הזמן עד שמגיעים למטרה שלשמה התכנסנו?

להשאיר אנשים במתח או בציפייה לבאות זה פשע לאורו המרצד של הווטסאפ, ובטח בתשפ"ד בואכה 2024, כשכל אות מקבלת הודעה משלה, זה לא לגיטימי ומטריד. אנא מכם, הפסיקו להתעניין כאילו מעניין אתכם מה שלומנו ואז להיעלם. קצת יעילות לא תזיק.

You Had One Job:
שעונים מעוררים כושלים

זאבי פילזר

כולנו מכירים את זה: אנחנו צריכים להתעורר מוקדם בבוקר כדי להגיע בזמן לפגישה חשובה, ריאיון עבודה או לאסוף את הטרמפיסטים שמחכים לנו בדרך לאוניברסיטה. ומה עושים כדי לוודא שנגיע בזמן? מכוונים שעון מעורר, כמובן.

זוכרים את השעונים המעוררים המכניים האלה מימי הביניים שהיו מעירים אותנו באמצע חלום מתוק עם רעש מחריש אוזניים, משל היו פטיש שמכה במצילתיים בקצב של אלפיים קמ"ש? אז היום ברוך השם אנחנו כבר בשנת תשפ"ד, ונגיעה או שתיים במסך הטלפון מאפשרות לנו להתעורר ברוגע לצליליהם הנעימים והרכים של המנגינה או השיר האהובים עלינו, שאותם כבר הספקנו לשנוא כי הם תויגו לעד במוחנו בקטגוריית יקיצה לא טבעית באישון ליל.

אך אליה וקוץ בה – כי על השעונים המעוררים הישנים שהעירו אותנו בבהלה בבוקר, יכולנו לסמוך שיעשו דבר אחד: יעירו אותנו בבהלה בבוקר. על הקִדמה הטכנולוגית המופלאה לעומת זאת, אפשר לסמוך פחות. כי מספיקה פעם אחת שאפליקציית השעון המעורר תחליט לפתע באמצע הלילה שלא בא לה לעבוד, והופ – כבר 7:30, שעתיים אחרי השעה שבה תכננו לקום. אפליקציית הוואטסאפ לעומת זאת, שתעבוד בבוקר זה באופן יוצא מן הכלל, תחשוף בפנינו את תוצאותיה העגומות של קריסה טכנולוגית מפוארת זו בדמות אינספור הודעות "איפה אתה?!?", "כבר שעה אני מנסה לתפוס אותך!" ו"אתה מפוטר".

אך באסה בצד, מה הפשע כאן, תשאלו? ובכן, כפי שרומזת הכותרת, לאפליקציית השעון המעורר יש תפקיד אחד בלבד: לעבוד. ואם היא מחליטה ללא הודעה מראש שהיום היא בשביתה – מה הועילו חכמים בתקנתם?

אחורה פנה:
תקלות בסטרימינג

אלחנן שפייזר

בזמן שמהירויות האינטרנט עולות בהתמדה ופלטפורמות סטרימינג הולכות ו(לכאורה) מתייעלות, ההרגלים והטלאים שליוו אותנו בימיה המוקדמים של הרשת עוברים מהעולם בהדרגה מבורכת. חשבו למשל על הזמנים שצפייה בסרטון ביוטיוב דרשה עשר דקות של המתנה לטעינה, או על תקופתו הצעירה של נטפליקס, כשחיבור קצת חלש או נתב שמוקם במקום הלא נכון הוביל לאינסוף פעימות של תסכול נוראי.

אבל גם היום, עם סיבים אופטיים ומהירות של 700 מ"ב וטלוויזיה חכמה וסטרימר ופרקי תהילים וזבחים לכל אלוהי הצפייה הישירה, עדיין ישנם כמה דברים שפשוט אי אפשר לעשות באופן נורמלי. לדוגמה, מתי בפעם האחרונה ביקשתם להעביר אחורה איזו סצנה שפספסתם כי בדיוק סיננתם את הפסטה המבושלת (דוגמה אקראית לחלוטין) ואשכרה הצלחתם להגיע לנקודה שרציתם, בלי שהפרק, הטלוויזיה, הבית וכל כדור הארץ נתקעו לכמה שניות? התשובה היא ככל הנראה אף פעם, ולא רק כי יותר ויותר אנשים הפסיקו לאכול גלוטן, אלא כי מתברר שעוד אין לנו את הטכנולוגיה שמאפשרת הרצה אחורה וקדימה של סרטונים.

עזבו הנדסה גנטית ובינה מלאכותית – זו הבעיה שעמק הסיליקון באמת צריך לטפל בה.

לתגובות, המלצות, משחקים (ולרעיונות לחטאים של הרגע האחרון) שלחו לנו לטוויטר: ERspeiser או לדוא"ל: digital.makor@gmail.com