כשרחל אליצור מספרת על תהליך היצירה שלה, היא משתמשת בדימוי המעט שחוק אך נכון – היריון. ובדיוק כמו במשפחה, גם סרטיה של היוצרת שונים זה מזה אבל חולקים את אותם הגנים: הם תמיד יהיו מעוררי מחשבה, יגררו ביקורת עזה לצד תגובות נלהבות וינועו על הציר של שידוכים־נישואין־גירושין. "אני חושבת שזה משום שהחומרים שמעניינים אותי הם תמיד אלו שיושבים אצלי על כל מיני צלקות, שריטות ופצעים", היא משתפת בריאיון לרגל צאת סרטה החדש "ליל כלולות". "אבל שריטות זה לא מספיק. לא אתעסק בכאלו שקשורות רק אליי, חייב להיות להן גם היבט חברתי־חרדי".
מסע חייה והסטטוס שלה כגרושה נטולת ילדים לא רק מספקים לה חומרי גלם ומנוע ליצירה, הם גם מאפשרים לה לגעת בנושאים קשים ולהציב מראה מול החברה החרדית שממנה באה: "יש לי יכולת שלרוב הנשים החרדיות אין וגם אצלי זה כך רק כי ה' החליט. אי אפשר לומר לי שיוציאו אותי ללא כתובה או שלא יקבלו את ילדיי למוסדות חינוך, אני חופשייה מן האיומים האלו. ובכל זאת גם אני מפחדת".
למה?
"כי אני עדיין חרדית ואני מאוד אוהבת את העולם הזה ושייכת אליו. היה לי הכי קל אם הייתי אאוטסיידרית וגם להם, כי אז הם יכלו לבטל אותי. אבל זה לא ככה, אני פה מרצון ומבחירה, בחירה שאולי לא הייתי יכולה לעשות כשחייתי חיים קונפורמיסטיים, כמו כולם".
בסרט ליל כלולות (זמין לצפייה ב־yes דוקו ובהקרנות ברחבי הארץ) מספקת אליצור הצצה לדרמה המתחוללת מתחת לפני השטח בחתונה חרדית. לקושי הנפשי והפיזי של שני אנשים שברגע אחד נאלצים לעבור מזרות מוחלטת לאינטימיות מקסימלית. הסרט התיעודי מציג עדויות בגוף ראשון של נשים וגברים חרדים שמספרים בפתיחות מרשימה – בשמות בדויים ובלי לחשוף את פניהם – על רגשותיהם הכמוסים בתקופת השידוך, האירוסין, החופה, חדר הייחוד והבוקר שאחרי. חלק מהעדויות קשות ואלימות, ממש מכווצות את הצופה. אחרות מכמירות לב וממחישות את המצב הבלתי אפשרי שאליו נקלעים בני הזוג התמימים והצעירים.
"יש לי יכולת שלרוב הנשים החרדיות אין. אי אפשר לומר לי שיוציאו אותי ללא כתובה או שלא יקבלו את ילדיי למוסדות חינוך, ובכל זאת גם אני מפחדת"
איך מוצאים מרואיינים שישתפו בנושא כל כך רגיש ואינטימי?
"זה באמת היה אתגר גדול. בפעם הראשונה פניתי לחברה מהעבר, הסברתי שזה רק מכשיר הקלטה, והיא הסכימה. זו הייתה עדות מטלטלת. היא סיפרה כיצד בעלה שם לה כרית על הראש תוך כדי קיום יחסים כדי לבלום את ההתנגדות ואת קולות הבכי שלה, כדי שלא יפריעו לו למלא את המצווה. יצאתי ממנה נסערת כל כך עד שהחלטתי לרדת מהסיפור, חשתי שזה יותר מדי בשבילי. אמרתי לעצמי: מה את צריכה להתעסק עם החומרים האלו? אולי באמת עדיף פשוט לשחרר ולא לגעת בפצע הזה".
ובכל זאת, החוויה האישית שהיא עצמה עברה בליל החתונה שלה לא הניחה לה והיא ביקשה להמשיך ולחקור איך חוו אותו נשים אחרות. "ליל הכלולות שלי היה קשה למרות שמעל פני השטח הכול היה עדין, אם היית נמצאת בחדר לא היית מבחינה בחרדה ולא הייתה אלימות. המרואיינת הראשונה היא באמת סיפור קצה, אצל הרוב זה פחות טראומטי. כן מדברים על המכניקה, על הזרות, על זה שלא מכירים מספיק, שקשה להיקשר. זוג אחד סיפר לי שהוא חיכה שלושה שבועות כי הם רצו להכיר זה את זה קודם, אבל זה גם סוג של קצה. כשמחכים, המתח רק הולך ונבנה ומתגבר. הדברים לא בהכרח נרגעים, אלא להפך".
בסרט מושם דגש על הבעייתיות בהדרכה המקדימה, שמניחה שכל הנושא הוא באחריות הגבר בלבד.
"בפועל כמובן לא הכול עליו. הרי מה הרעיון שעומד מאחורי זה? להשאיר את כל הכוח והשליטה והידע אצל הגברים. וכך נוצרת האנומליה שהוא מסביר לאשתו על הגוף שלה, מה היא אוהבת ומה נעים לה".
יש גם פער בין מה שאומרים לכלה בהדרכה ומה שאומרים לחתן.
"נכון, יש כל מיני בעיות. זו לפחות בעיה מובחנת. הכי גרועות הן אלו שמתחת לפני השטח, כמו החתן שסיפר שאמרו לו שבסוף החופה הוא חייב לדרוך לה על הרגל כדי שהוא ישלוט בה, שאם הוא לא יעשה את זה אז היא תשלוט עליו כל החיים. וזה עוד לא החלק הכי מופרע בסיפור אבל העדפתי להשאיר בחוץ עדויות שהן כבר ממש מופרכות. הרבה באו אליי בביקורת שהכנסתי את הקטע הזה כי הוא קיצוני ונישתי ושייך לקהילה ספציפית. אבל הרגשתי שמטפורית יש ברעיון הזה משהו שנכון לכולם".
מתי הבנת שאת חייבת גם להשמיע את הצד של הגברים?
"בהתחלה רציתי לראיין רק נשים, אבל ככל שנחשפתי לצד הגברי התרככתי, וזה עזר לי להבין פתאום שהם לא בהכרח התוקפן. שגם הם קורבנות בסיטואציה הזו. שהבעיה היא המנגנון".
ואיך הצלחת לגרום להם לדבר בפתיחות?
"קודם כול עזר שלא הייתה מצלמה, כי את החלק המצולם הוספנו רק בהמשך. אני חושבת שרק בעריכה הבנתי את מה שאת שואלת. בריאיון עצמו הייתי כל כך חדורת מטרה. עזרה גם העובדה שאני מגיעה מבפנים ועברתי את אותן חוויות ויכולתי לשאול את השאלות המדויקות".
בחלק מהעדויות יש שימוש במילים בוטות ובעולם דימויים מוחצן. זו החלטה שנבעה מתוך רצון לפנות לקהל חילוני?
"אני לא עובדת אצל אף אחד ובחיים לא חושבת במונחים של לרצות קהל כלשהו, בין שהוא חרדי או חילוני. התוצאה עוד עדינה יחסית לחומרים שצולמו כי החלטתי לשמור על קו נקי יחסית. גם נזהרתי בשפה הקולנועית הוויזואלית, הדימויים האלו פשוט צצו מאליהם, אני קוראת לזה סיעתא דשמיא. אבל ברור לי שאני מכוונת את הסרט הזה לקהל יעד חילוני, זה כן".
למה בעצם? הרי המטרה העיקרית שלו היא לייצר שיח פנים־חרדי כדי שהמציאות תשתנה.
"דווקא כיוון שזה פונה לחילונים, אז זה מבטיח שחרדים יראו את זה", אליצור צוחקת. "תראי, לא הייתי מביאה לסרט הזה נערות בנות 16 אבל אני לא חושבת שהטקסטים שנאמרים שם יעוררו בחרדים נשואים ומנהלים חיי זוגיות כזו אי־נוחות. אולי אם זה היה בפרהסיה, אבל איפה חרדים רואים את הסרטים האלו? בטלגרם. ובכל מקרה – הסרט אמור לייצר אי־נוחות, זה בדיוק העניין שלו".
אליצור (37) גדלה ברכסים כבת בכורה לשבעה אחים במשפחה חרדית ליטאית. "זה היה בית שמרני אבל הראש היה מאוד פתוח במובן של הקשבה לאחרים, לא להיות שיפוטיים או לחשוב שאנחנו יותר טובים ממישהו. מקום שהוא מאוד בטוח ומאפשר. ההורים עודדו אותנו לחקור, לשאול, לקרוא. כמובן שבמסגרת הספרייה התורנית".
אז איך בחורה חרדית מבית טוב הופכת ליוצרת קולנוע?
"האמת היא שחשבתי שאהיה סופרת, כי אהבתי לכתוב מגיל צעיר. זה בעצם סוג היצירה התרבותית היחידה שהכרתי. לא היו בחיים שלי טלוויזיה או מחשב, כך שלא הוסללתי לשם בשום צורה. הגעתי לקולנוע בטעות. הלכתי לראות סרט של הבמאית החרדית מרים ברזל כי אחותי שיחקה שם ואז עלו לי השאלות – רגע, מי כותב את זה? איך כותבים דבר כזה? ואז נחשפתי לכמה סרטים קצרים של סטודנטים מ'מעלה' וככה הגעתי ללמוד שם. לפני כן מעולם לא ביקרתי בבית קולנוע או בסינמטק.
"במעלה אמרו לי – פה לא כותבים סיפורים אלא סרטים. אבל חשבתי לעצמי שטוב, זה בית הספר הדתי היחיד שיש בתחומים האלו של כתיבה, אז המשכתי. כדי ללמוד שם כמובן הייתי צריכה היתר של רב, הוא נתן לי אותו כי מדובר בפרנסה. הייתי אז אישה נשואה בת 23, חרדית שמרנית הכי קלאסית שיש, גם בעלי תמך והתייחס לזה כאל מקור כלכלי עתידי.
"בהתחלה רציתי לראיין רק נשים, אבל ככל שנחשפתי לצד הגברי התרככתי, וזה עזר לי להבין פתאום שהם לא בהכרח התוקפן. שגם הם קורבנות בסיטואציה הזו. שהבעיה היא המנגנון"
"במשך שנה שלמה ישבתי בכיתה ולא הבנתי כלום. בכל פעם שהזכירו סרט כזה או אחר לא היה לי מושג על מה הם מדברים. לאט־לאט התחלתי להשלים את כל הקלאסיקות – צ'רלי צ'פלין, סקורסזה. הרבה טלוויזיה. גם האינטרנט בדיוק נכנס חזק אז היה לי הרבה יותר קל.
"עבר זמן עד שהבנתי מה אני עושה פה ומה הקול הייחודי שלי בכל הדבר הזה. לקראת סוף הלימודים בקורס של הדוקו התחלתי לחשוב על סרט תיעודי שיעסוק בפאות. באותה תקופה גם התגרשתי ורציתי להוריד את כיסוי הראש והכול התחבר. הסרט הפך להיות מאוד אישי ונכנס בו גם מתח הלכתי והוא הפך ממשהו קצר לסרט באורך מלא".
הסרט, "מסכת פאה", זכה לתגובות נלהבות עם הקרנות בפסטיבלים ושידור טלוויזיוני. "הייתי החרדית הראשונה שהציגה בדוקאביב. בפרמיירה שערכנו בסינמטק תל־אביב זו הייתה הפעם הראשונה שהוגשו קיגלים והחילונים עפו על זה ברמות. זה היה מאוד נחמד ובמקביל הסרט הצליח גם ברחבי הארץ, עשינו המון הקרנות. יש בו משהו שכולם התחברו אליו, חילונים ודתיים. במקביל ביימתי את הסרט העלילתי הקצר שלי 'מז'ינקע' (בכיכובם של סמדר קילצ'ינסקי, דניאל גד ומלך זילברשלג, א"א) ושם, על סט הצילומים, הבנתי שלזה נולדתי. ליצירת סרטים".
אליצור כבר מורגלת בביקורות קשות שמגיעות מלב החברה שהיא משתייכת אליה. ובכל זאת, אפילו השריון שלה קצת נסדק כאשר מבקרת הקולנוע החרדית הבכירה מרלין וניג יצאה נגד "ליל כלולות" במילים קשות וכינתה אותו "הצצה אנתרופולוגית צהובה לחדר המיטות של האחר" וטענה שהוא "מתאר באופן מגמתי סיפורים מסוג מסוים שלא עושים יותר מלהכתים חברה שלמה".
"ידעתי שהסרט יגרור תגובות לא קלות ושאני מתעסקת פה בקודש הקודשים. אנשים לא יודעים כמה השארתי על רצפת חדר העריכה ועל מה ויתרתי כדי לא לפגוע. לגבי מרלין, בדיעבד אני מאוד שמחה על הביקורת שלה. לא על מה שהיא כתבה אלא על כך שהיא הצליחה לעורר עניין ולהביא בפועל קהל חדש שיצפה".
איך ההורים שלך הגיבו כשצפו בסרט?
"ההורים שלי הם אנשים שלפני הכול ההלכה היא נר לרגליהם, בעיקר אבא שלי. אם זה בסדר מבחינת הלכתית אז לא אכפת לו מה יגידו בבית כנסת. לאמא שלי זה יותר יכול להפריע אבל אני מבינה אותה, כי בסוף היא זו שצריכה להתמודד עם שדכניות. החלק היחיד שהיה קשה לאבא שלי בסרט היה הקטע שבו השחקנים לא שמרו נגיעה. אמרתי לו שזה הדבר האחרון שיעניין את החרדים, אבל הוא הפוך לגמרי. אמת היא אמת ולכן הוא לא מתכחש לכך שיש דברים שדורשים תיקון ואמר לי שטוב שעשיתי את הסרט. יש אצלם גם את החשש שזה משחיר את היהדות. לא את החרדיות, אלא את היהדות".
למה לא שילבת גם עדויות של מי שהייתה להם חוויה טובה? הרי יש גם לא מעט כאלו.
"זו הטענה המרכזית שאני מקבלת. תראי, גם אצל מי שהערב הזה לא נצרב אצלה כטראומה זה לא אומר שהיא קיבלה הדרכה טובה, זה לא אומר שאחר כך לא היו לה קשיים בתחום הזה, או שההבניות החברתיות והיחס לגוף או למיניות לא פגשו אותה במקומות אחרים, אבל התמזל מזלה ובליל הכלולות הייתה לה חוויה חיובית. סבבה. זה לא הסיפור שלי ולא הסיפור של הנשים שרציתי להביא לסרט הזה. זה לא אומר שהוא לא קיים. רציתי להציב תמרור בפני החברה החרדית ולהגיד – רגע, איך אנחנו משפרים את חוויית המשתמש".
מהי לדעתך הדרך לעשות זאת?
"לפני הכול, ידע. שיהיה ליווי יותר מעמיק, לא רק של מתן אינפורמציה אלא גם בהיבט הרגשי. אפשר גם ביחד, אחרי החתונה, למשל במהלך השנה הראשונה לנישואין. העיקר שיהיה מישהו לעבד איתו את כל החוויות האלו".
"רצוי גם שתהיה היכרות קצת יותר עמוקה. מי קבע שחמש־שש פגישות זה מספיק? אני כן בעד ההפרדה ושלא יהיה מגע, יכול להיות שזה פועל יוצא של איך שגדלתי אבל זה מייצר קסם, התרגשות, מתח מיני. זה גם מאפשר קשר שבו חייבים לדבר, אין לאן לברוח או להישאר מהסיבות הלא נכונות. זה גם מה שקורה אחרי הלילה הראשון כשהופכים לאסורים זה על זה. הפער בין הנשיקה של חדר הייחוד לנשיקה של אחרי המקווה הראשון זה עולמות, כי ישבנו ודיברנו והכרנו. חשוב לי גם לציין שהמצב כבר השתפר, האחים הקטנים שלי עברו הדרכות יותר טובות כי החברה החרדית מתפתחת מאוד".
לצד הביקורות, הסרט כבר זכה להצלחה גדולה, נרכש לשידור בידי רשתות בינלאומיות כמו ארטה וה־BBC ויככב בקרוב גם ב־Op־Docs, מומלצי הדוקו של הניו־יורק טיימס.
את חיה בין העולמות. איך זה להתנהל במתח שבין העולם החרדי לחילוני או אפילו הלא־יהודי?
"אני צריכה לייצר לעצמי את הגבולות. פה בישראל מאוד מבינים שאני לא לוחצת ידיים ומכבדים את זה. בפרמיירות אני שמה כפפות וחוסכת את כל הבעיות. זה פתרון שאבא שלי הציע לי, ליצור חיץ".
ואיך החיים בין העולמות משפיעים עלייך?
"אני חושבת שיש לי אופי מאוד גלותי. כלומר בדי־אן־איי הבסיסי שלי אני בנויה לחיות בין גויים, וטוב לי עם זה. אני מגלה שאת תחושת הזרות הכי גדולה אני חווה דווקא כשאני מוקפת בחרדים. הייתי לא מזמן בסופר 'רב שפע' ושם הרגשתי כל כך חזק כמה אני לא שייכת לתלם".
תעשיית הקולנוע החרדית לנשים מפותחת מאוד, עם הפקות ענק, מאות אלפי כרטיסים שנמכרים והקרנות ייעודיות ברחבי הארץ. למה את לא פעילה שם?
"קודם כול מתעסקים שם כמעט אך ורק בקולנוע עלילתי ולא תיעודי. כתבתי תסריט אחד שהוזמן לסרט כזה והבנתי שזה לא מה שאני רוצה. זה קולנוע מאוד אסקפיסטי ולא מתוחכם, יש להם את הז'רגון שלהם והכול מאוד מצונזר ומגויס. את לא באמת יכולה לטפל בקונפליקטים אקוטיים במסגרת הזו".
הצוות שעסק בסרט שלך הוא על טהרת המין הנשי. זה היה מכוון?
"כן. זה התחיל במקרה עם המפיקה אביגיל שפרבר ואז הצטרפה נואית העורכת ונוצרה אנרגיה כזו מדהימה שהחלטנו שאנחנו רוצות לשמר אותה".
אליצור פעילה כמעט בכל זירה אפשרית ויש לה לא מעט פרויקטים עתידיים בקנה: סדרה עלילתית שתעסוק בעולם הפרסום החרדי שהגיבורה הראשית שלה היא אישה בעולם גברי; דוקו שיעסוק בחברה החרדית מול החברה הישראלית בהשפעת המצב הפוליטי; פיצ'ר לקולנוע על זוג ללא ילדים ועם צלע שלישית של רב, והיד עוד נטויה.
מה עם רווקות מאוחרת ופרק ב'? אלו גם נושאים נפיצים.
"אני חושבת לעשות דוקו על שימור פוריות בחברה החרדית. בתור נשואה מאוד רציתי ילדים וזה לא קרה ואחר כך המשכתי לרצות וחשבתי על אפשרויות אבל אני מרגישה שהיצירה כל כך ממלאת אותי כרגע. אני לא יודעת אם זה באמת תחליף, אבל בכל מקרה זה מאוד לא פשוט בחברה חרדית. לאיזו מציאות אני מביאה את הילד הזה? איזה חדר יקבל אותו? ברור לי שההורים שלי יאהבו אותו ובכל זאת יהיה להם מאוד־מאוד קשה עם זה. גם כשאת בתוך זוגיות זה מפחיד, אז לבד? ובכל פעם שאני חושבת על שימור למקרה שכן אהיה בזוגיות וארצה בעתיד אז אני חושבת – מה? בגיל 45 אני אתחיל להיות אמא? מה אני מעוללת לילד?"
במקביל לעשייה הענפה של אליצור, היא כיום מהדמויות הכי משפיעות בחיבור שבין יצירה וחרדיות. היא חברה בוועדות הנהלה ומשמשת כלקטורית בשלל גופים, בהם הפורום הדוקומנטרי בישראל, פורום יוצרי הקולנוע בירושלים, מועצת הפיס לתרבות ואמנות וגם ניהלה במשך שבע שנים את השלוחה החרדית של בית הספר "מעלה". לצד כל אלו אליצור מבקשת לסייע ככל האפשר ליוצרות בתחילת הדרך ומנהלת את המיזם "חרדיות. יוצרות. קולנוע".
"זה מיזם של יוצרות חרדיות שעושות קולנוע, ואני מנסה לעזור כמה שרק אוכל. לקדם, לתת כלים וידע. הגעתי למקום הזה בהרבה מאוד התמדה ולימוד, ויש עוד הרבה יוצרות חרדיות שרוצות ליצור אבל הן לא תמיד יודעות מושגים בסיסיים כמו איך ניגשים לקרנות או לחברות הפקה. אני פתוחה לכל יוצרת, בהתנדבות מוחלטת. מי שרוצה פגישה – פגישה. למישהי אין אינטרנט וצריכה להגיש חומרים לקול קורא, אעזור לה עם זה. להעניק את כל הידע שצברתי לכל דורשת".
את משקיעה בכך המון. למה זה כל כך חשוב לך?
"חשוב לי להגדיל את השדה הזה כי יש הרבה מאוד סיפורים טובים וייחודיים. אני לא מייצגת את כל החרדים. סיפורים של יוצרות חרדיות אחרות יהיו שונים לגמרי. צריך לפתוח את השער לכמה שיותר יוצרות".
