כשהצלילים האחרונים של קבלת שבת נדמו השתרר שקט ולקדמת בית הכנסת צעדה אישה. לא הכרתי אותה, או אף אחד אחר בקהילה הזו, אבל ניכר היה שהיא נרגשת והמתח הורגש גם בציבור. היא הודתה בכנות עדינה לכולם על שליוו אותה באבלה על אביה והיו לה משענת בלוויה ובשבעה. ואז נשמה עמוק ואמרה בדמעות חנוקות שהשבוע כשהגיעה לתפילה להגיד קדיש לא היו בעזרת הגברים אבלים, המניין דילג על קדיש יתום והיא נשארה לבד בשקט בעזרת נשים. היא נעצרה כשהדמעות כבר הציפו אותה וביקשה בסיום, ידעתם לשאת איתי את הכאב, אל תשליכו אותי עכשיו, בבקשה תנו מקום לאבל שלי גם בבית הכנסת. הרגעים האלה טלטלו אותי והדהדו בי עוד זמן רב.
שנה אחר כך כשנעה מרקוביץ' (31), חברה קרובה שלי, התחילה להגיד קדיש על אביה הבנתי מה עבר על אותה האישה. לאורך השנה מצאתי את עצמי בונה לו"ז של שעות התפילות בכל בתי הכנסת שסביבי כדי שנעה תוכל להתארח אצלי בלב שקט, ולפני תפילת יום העצמאות חיפשתי במשך שעות את מארגני התפילה הגדולה בעיר כדי לוודא שיהיה קדיש והיא תוכל להצטרף. "יש נקודות שצריכות להיות בבסיס של שיחה על קדיש", היא אומרת. "מאחורי כל קדיש עומדת יתומה. זה לא מהלך פמיניסטי שבאתי לחולל, אני לא בשנת מלחמות. לכן זה גם לא יכול להיות דיון טכני וקר: צריך לראות את הנשים ואת מה שהביא אותן להגיע לשלוש תפילות ביום במניין.
"אני תלויה בעשרה אנשים לפחות שיהיו עדים, ויש בזה הרבה חסד. פעם אחת לא התפללתי בבית כנסת ביישוב, והגבאי שלח לי הודעה שהוא לא ראה אותי ואם הכול בסדר. מרגש שיש מעגל שתומך, יש מישהו ששם לב אם הצלחת לקום בבוקר למרות הכאב. כל תפילה במהלך החודשים האלה היא סיפור שאני מקווה שיסתיים בפשטות ובלי מהמורות. מטבע הדברים אחרי כמעט 11 חודשים יש גם מעט מקרים שנגמרו בעוגמת נפש, כשצעקו לי 'אל תגידי בקול', אנשים שלא קיבלו אותי יפה או תפילות שעמדתי בחלון כמו הלל הזקן כי עזרת נשים הייתה סגורה".
נעה מרקוביץ': "מאחורי כל קדיש עומדת יתומה. זה לא מהלך פמיניסטי שבאתי לחולל, אני לא בשנת מלחמות. לכן זה גם לא יכול להיות דיון טכני וקר: צריך לראות את הנשים ואת מה הביא אותן להגיע לשלוש תפילות ביום במניין"
איך הגעת להחלטה להגיד קדיש?
"זו בחירה שמחוברת לקשר שלי עם אבא שלי, שכיבד הורים בצורה מפעימה והיה מסור לתפילות במניין והרבה פעמים הלכתי איתו. הוא היה דואג שעזרת נשים תהיה פתוחה בשבילי, שיהיה לי נעים, שהכול יהיה בסדר. התפילות היו זמן מיוחד שלנו. יש נסיבות מיוחדות – אנחנו רק בנות. אף שבכנות, לא נראה לי שהייתי מוותרת על הכיבוד הורים הזה גם אם היו לי אחים בנים. קשה לי לחשוב על היום שאפסיק להגיד קדיש ואבא שלי יהיה עוד יותר רחוק ממני. הוא היה המגדלור שלי בעולם והמחשבה שהאור שלו פחות ינכח קשה לי מאוד".
לפני הלוויה, האיש שליווה את המשפחה מטעם חברה קדישא של ירושלים, חרדי ומבוגר, ראה שהן רק נשים ושאל את נעה מי הולך להגיד קדיש. "אמרתי לו שיש כמה גיסים ואז הוספתי שגם אני אגיד, והוא ישר אמר לי שזה ממש בסדר ואין שום בעיה. גם היה איזה דיין שדוד שלי דיבר איתו שאמר לו 'נשים יכולות לרשת את אבא שלהן, אז להגיד קדיש לא?' וזה הולך איתי, אני מבקשת לשמר את הנוכחות של הקב"ה באבל. איזה מטורף שיתומים קמים כל בוקר ודורשים מהשם להיות חלק נוכח מהשבר שלהם, בקלות אפשר לא להכניס את השם לתמונה, אבל אני בוחרת להגיד בקול שאני מאמינה שהשם מנהל את סיפור חיי והוא חלק בלתי נפרד מהכאב בו. במקום השבור של היתמות, היתומים מברכים את הקהילה 'על ישראל ועל רבנן' ואז מה השבחים? 'חינא, וחיסדא, ורחמי, וחיי אריכי'. דווקא ליתום יש כוח לברך, השם קרוב לנשברי לב".
נעה אמרה קדיש בלוויה ואז בשבעה בביתה, וכשנגמרה השבעה התחילה להגיע לבית הכנסת וגם נתקלה בקשיים. "לא חשבתי למשל שבאמצע השבוע לא תמיד עזרת נשים פתוחה או שמתפללים בחדר צדדי קטן בלי מקום לנשים, או שלא מובן מאליו שבמניינים אשכנזיים יהיה מי שיגיד קדיש. ממש בהתחלה התפללתי איפשהו והגיע הזמן של הקדיש והיה שקט ונגמרה התפילה. הייתי בהלם, פשוט חזרתי בוכה. לא אמרתי לבד כי יש מקומות שלא יראו את זה בעין יפה ובכלל אני מעדיפה להצטרף, אז היו כמה פעמים שפספסתי כי לא היה לי מקום או לא אמרו קדיש וחזרתי לעוד מניין. לפעמים הגעתי לתפילה יותר משלוש פעמים ביום.
"אני תלויה. והתלות הזאת היא חוויה כל כך קשה. אני צריכה לדאוג לעזרת נשים פתוחה, לפעמים צריך להשיג מפתח או לבקש מאנשים. יש כאלה שלא מבינים מה אני רוצה, זה דורש ממני לגייס אנשים שאני לאו דווקא מכירה ולבקש שיגידו קדיש ואם הם לא יכולים להגיד אז להסביר להם שאני צריכה שהם ימצאו מישהו שכן יכול. אני מטריחה אותם וגם אף פעם לא בטוחה שהם באמת יהיו 'על זה'. המתח הזה, אם יהיה או לא, הוא קשה. הרבה פעמים אני לא מצליחה להיות מרוכזת בתפילה בגלל הדריכות. כמה זה מביך לעמוד כשעזרת נשים לא פתוחה בכניסה לעזרת גברים כמו קבצנית ולנסות לסנג'ר אנשים לעזור לך. לנשים שיש להן בן זוג בעזרת גברים שדואג להן יותר קל, אבל אני לבד בסיפור הזה. הייתי רוצה פשוט להצטרף לתפילה, לא לעשות מזה עניין. החלום שלי הוא שפשוט תמיד יהיה בכל מקום מישהו שאחראי לומר קדיש. זה יחסוך כל כך הרבה צער ובלגן".
לפעמים לא רק שהיא לא מקבלת תמיכה אלא יש גם ממש התנגדות לנוכחות שלה. במוסד שבו נעה עובדת יש בית כנסת קטן שאליו מגיעים עובדים ומטופלים ויש בו עזרת נשים קטנה. "הגעתי למנחה והצטרפתי לקדיש יחסית בשקט ועוד הייתי גם עם מסכה, ורוב האנשים לא שמעו אותי. היה מישהו שעמד קרוב למחיצה ותוך כדי הקדיש שמעתי שששששש כזה. חשבתי שאם יש סיכוי קטן שזה בשבילי, אני אגיד יותר בשקט. ובכל זאת איך שנגמרה התפילה, הוא אמר בקול 'נשים לא אומרות קדיש', ואז התחיל דיון שלם. הם מדברים עלייך כשאת עדיין שם אבל לא רואים אותך מאחורי המחיצה, גם במובן העמוק יותר".
כשיצאת, הוא דיבר איתך?
"לא. הוא גם לא יודע מי אני, נראה לי. תיארתי לעצמי שערערתי לו את המוכר והידוע, והוא פשוט יצא עליי. רציתי להגיד לו, דקה תחשוב על היתמות שלי, על הכאב שלי, על הסיבה שבגללה הגעתי לבית כנסת. אבל אלה אנשים שבאמת לא מדברים את השפה הזאת ואני בסלחנות כלפיהם. רק חשוב לי שיזכרו שמאחורי כל צעקה כזאת שהם צועקים עליי מעזרת גברים עומדת יתומה ושבתורה יש ציווי 'יתום ואלמנה לא תענון'".
אבל יש גם הרבה סיפורים אחרים. "השנה הזאת אני אוספת לעצמי כל כך הרבה אנשים טובים, עם עיניים מבינות, עם התגייסות כזאת של רגע. היה מישהו פשוט מתוק, שאמר איתי את כל הקדישים בתפילה שלא היו בה אבלים. אחרי התפילה ניגשתי אליו, ואמרתי לו שזה היה לי כל כך יקר. הוא שאל אותי מה קרה, ועל מי אני אומרת? וזה גם מרגש מאוד שאנשים שואלים. זה כל כך מחמם את הלב, יש מישהו שנושא את האבל יחד איתי לרגע, לתפילה אחת מתוך 11 חודשים. יש עוד זווית לקדיש נשים, היה מישהו שאמר לי, 'הבן שלי נפטר, ועכשיו יש לי רק בנות, ואני באמת לא יודע מי יגיד עליי קדיש'. זה מטלטל אבות שמוקפים בבנות, הם הולכים עם המחשבה שאין מי שיגיד אחריהם קדיש".
את הקדיש שהרבנית רחלי שפרכר־פרנקל אמרה על קברו של בנה נפתלי, כל עם ישראל ראה. אחרי 18 ימים שבהם מדינה שלמה התפללה למצוא את שלושת הנערים החטופים ב־2014, המונים הצטרפו ללוות אותם בדרכם האחרונה, ששודרה לכל בית. "זו הייתה האבלות הראשונה שלי ולא הייתי מתורגלת אז לא חשבתי מראש שהולך להיות קדיש", היא נזכרת. "אבל כבר הרבה שנים קודם לכן העברתי שיעורים בנושא קדיש נשים, זה אומנם היה שיעור הלכתי אבל מתגובות הנשים למדתי את המשמעות שיש לקדיש בתהליך האבל. כשפנו לבן הבכור שלי ולאיש שלי שיקומו להגיד קדיש, הייתה לי שנייה וחצי לחשוב מה אני רוצה לעשות. המצב ההלכתי היה ברור לי, אז קמתי להגיד איתם. בתור אישה, אנחנו לא חזניות והנוסח לא שגור על פינו. מי שזיהה את המצוקה והושיט לי סידור היה רב היישוב שלנו, זה היה מקסים כי אני לא בטוחה שזה היה לגמרי על דעתו".
באותם רגעים שפרכר־פרנקל לא חשבה שהמעשה שלה ימשוך תשומת לב מיוחדת. "מבחינתי זה היה רגע מאוד פרטי. לא הייתה לי תודעה של מצלמות או של ציבוריות, הייתי עמוק בחוויה של הלוויה והאבל. בזכות העובדה שכבר הכרתי את הנושא זאת הייתה אפשרות הגיונית מבחינתי. בדיעבד הבנתי שהרגע האישי הזה קיבל הרבה חשיפה. כך יצא שפגשתי מספר נשים שהצליחו לפגוש את הצד היהודי של האבלות שלהן דרך הבחירה להגיד קדיש והן נחשפו לזה דרך הפומביות של הרגע ההוא. זה היה רגע מיוחד כי היינו באירוע מאוד מחבר. יצא שבחוויה הישראלית זה נצבע כרגע שבו התנאים הבשילו ואפשרו לקדיש נשים להיות משהו רחב יותר. בחוץ לארץ בקהילות אורתודוקסיות נשים אומרות קדיש כבר הרבה שנים כנורמה חברתית, וגם בארץ ברמה יותר פרטנית, אני רחוקה מלהמציא משהו, וגם לא הייתי מרשה לעצמי להמציא. אבל עוד לא הייתה בשלות חברתית לעניין, ומשהו ברגעים האלה גרם לזה לקרות. בהסתכלות אחורה היה שם רגע של חסד עבור נשים שהאפשרות הזאת נחשפה בפניהן".
שפרכר־פרנקל, יועצת הלכה ומלמדת תורה בבתי מדרש לנשים, פורשׂת את החלקים המרכזיים שמרכיבים את שאלת אמירת קדיש בידי נשים. "קדיש הוא חלק ממצוות קידוש השם, האדם שעונים לו מפעיל את הציבור בלקדש את השם ברבים כשהם עונים לו 'אמן, יהא שמיה רבא'". במצוות קידוש השם מחויבים גברים ונשים כאחד והיא נעשית בנוכחות עשרה גברים. בין סוגי הקדיש יש הבדל, הקדישים בתפילות הם קדיש של דין, הם המבנה ההלכתי של תפילה בציבור. וקדיש אבלים הוא מנהג, אומנם חשוב מאוד אבל להבדיל מהתפילות שהן דין, כאן מדובר במנהג שמבוסס על התפיסה שאדם יכול לגרום לעילוי נשמת הנפטר באמצעות קידוש השם בעולם הזה.
"המנהג מבוסס על מדרש שבו רבי עקיבא פוגש מישהו שנידון לגיהינום לאחר שבא על נערה מאורסה והוציאוהו להורג. רבי עקיבא שואל אותו מה אפשר לעשות כדי להמתיק את הדין והוא עונה לו שהותיר בן בעולם, המוחרם על ידי הקהל בגלל חטאי אביו. אבל אם הילד ילמד לקרוא, יעלה לתורה ויגיד 'ברכו את ה' המבורך', יביאו אותו לגן עדן.
"המדרש מסביר שמשהו יתוקן בעולם הבא דרך המעשים של הצאצא שלו בעולם הזה", היא מסבירה. "על רקע הסיפור הזה אבלים רוצים להיות שליחי ציבור בתפילה ואת הקדיש יתום בסוף התפילה התקינו כי היו הרבה ילדים יתומים שהיו מתחת לגיל מצוות ולא יכלו לעלות להיות שליחי ציבור. כבר כאן ניתן לראות שיש עניין דווקא של מישהו שלא בהכרח נמנה עם הציבור, זאת אומרת שלא צריך להיות גבר בוגר הנספר למניין כדי להפעיל את הציבור באמירת הקדיש. אבל חייב להיות ברור שמדובר במצב שיש מניין של גברים בוגרים שאותו מפעילים. כמו שזה יכול היה להיות הילד היתום אז יש מצב שזו יכולה להיות גם אישה".
בספרות ההלכתית השאלה על קדיש נשים מופיעה לראשונה בהרחבה בשו"ת ה"חוות יאיר" שכתב הרב יאיר חיים בכרך במאה ה־18. "הוא כותב על אדם שנפטר והשאיר רק בנות וביקש שבאבלות יבואו אנשים ללמוד תורה ואז הבנות יגידו קדיש. הוא מנתח את הסיפור ופורט את היסודות למה זה בסדר הלכתית אבל אז אומר שבגלל ההסתייגות משינוי המנהגים הוא לא מתיר. זה כמו שבג"ץ אומרים על משהו שהם לא מתערבים אבל בפסק הדין מניחים את היסודות לכך שבפעם הבאה כן יתערבו. כך קרה שחלק מהפוסקים שבאו אחרי החוות יאיר בונים על מה שהוא כתב ומסיבה זו או אחרת לא מודאגים מהשורה האחרונה. המוטיבציה היא במקרים שאין בנים ורוצים ללמד את הבנות לומר קדיש. יש תיעוד בשו״תים של מקרים כאלה. זה לא היה מאוד נפוץ אבל גם לא מוזכר כפריצת גדר".
הרבנית רחלי שפרכר־פרנקל: "היום ברוב הקהילות לא ימנעו מאישה להספיד. אז להגיד שברגע אחרי כן כשהיא אומרת קדיש זה לא צנוע, זה מוזר"
ובכל זאת כל פעם בודקים האם אמירת הקדיש מפי נשים היא בסדר.
"אצל הפוסקים יש כמה וכמה התנגדויות לעניין, הראשונה היא בגלל צניעות – מה פתאום שאישה תרים את קולה בתפילה. זה קשור מאוד לנורמות של הקהילה: מקובל אצלנו שאישה אומרת ברכת הגומל לבד ובקול ובקהילות שלנו לאף אחד זה לא מפריע. בקהילות מסוג אחר הבעל יגיד במקומה. או במהלך הלוויה: בעולם שבו לאישה אסור להספיד סביר שגם קדיש ייחשב לא צנוע, אבל היום ברוב הקהילות לא ימנעו מאישה להספיד. אז להגיד שברגע אחרי כן כשהיא אומרת קדיש זה לא צנוע – זה מוזר. התנגדות נוספת היא שעילוי נשמה קשור לעניינים מיסטיים שאנחנו לא מבינים ולכן גם לא משחקים בהם. גם הטיעון הזה חסר, כי בסיפור המקורי רק בן אומר על אבא קדיש, אבל היום ילד אומר על אמא ואח אומר על אחות. יש התנגדות שמבחינה בין בית לבית כנסת שמדברת על כך שהבעיה היא דווקא בבית כנסת. העובדה שברוב ישראל נוהגים היום קבוצה של אבלים לומר את הקדיש יחד, מקילה מאוד על העניין. ויש התנגדות חזקה שמדברת על כך שזה מדרון חלקלק שיוביל לפרצות רבות בהלכה. כולנו דואגים מפריקות עול למיניהן אבל בחוץ לארץ דווקא קדיש נחשב להזדמנות של הקהילה לקרב אנשים. מעודדים אנשים ונשים להגיד קדיש כי זה מחבר אדם לקהילה בשעתו הקשה ומשם והלאה. בתוך הפחד מרפורמה וממדרון חלקלק, הרב אהרון סולוביצ'יק אמר כבר לפני עשרות שנים שאם נגיד על המותר אסור יש גם מדרון חלקלק בצד השני, נרחיק אנשים היכן שאפשר לקרב אותם.
"יש המון וריאציות, יש נשים שאומרות שלוש פעמים ביום, יש כאלה שתמיד באות רק בשבת אז רק בתפילות האלה הן אומרות, וכאלה שרק באזכרות. אני לא חושבת שיש דרך אחת נכונה אבל מבחינת רצינות שצריך להתייחס למצווה הייתי ממליצה או מצפה לבחור דרך ולדבוק בה".
את העובדה שאמירת קדיש בידי נשים איננה עניין חדש מדגישה רחל אלמוג (79), שבמשך 11 חודשים צעדה יום־יום לבית הכנסת בקריית־שמואל כשהייתה רק בת שבע, להגיד קדיש על אביה. "בכ' בתשרי ימלאו 72 שנה ללכתו של אבא, הוא הותיר אחריו אח, אותי ואת אמא בהיריון". במשפחה, שהגיעה לארץ כמה שנים אחרי שניצלו מאימת השואה, שאלו את הרב שאול אייזנברג, שהיה סבו של האב, מי ראוי שיגיד קדיש. "הרב פסק שנשים אינן אסורות בקדיש אלא פטורות, ובמקרה הזה ראוי שהבת תגיד אחרי אביה. אמרתי קדיש בקול רם וכולם ענו אחריי בבית כנסת אורתודוקסי כל בוקר לפני בית ספר ובערב שוב במנחה ובערבית, בכל השנה הזאת לא היו טיולים ושום דבר אחר, המחויבות הייתה מאוד חזקה".
לפני כחודש וחצי רחל איבדה את אחיה, יעקב זיצר ז"ל, זה שנולד רק לאחר שאביה כבר לא היה בחיים. הוא השאיר אחריו ארבע בנות. בהלוויה מול הקבר ובסוף השבעה, הן עמדו כל האחיות, אמא שלהן ודודה רחל להגיד קדיש ושלוש מהן – חן אגסי־זיצר, שיר בר חי־זיצר ואור זיצר־דוד – אומרות עליו קדיש במניין באופן קבוע.
חן: "כבר כשקראו לנו להיפרד התהלכתי עם מחשבה שבעקבות הסיפורים המשפחתיים גם ארצה להגיד קדיש. אני עושה את זה לאו דווקא מחיוב אלא ממקום של רצון להעלות את הנשמה. אני יודעת שזה תהליך שעושה הרבה דברים בשמיים. זה מאוד־מאוד טרי, זו חוויה ראשונית, אבל כבר אני יכולה להגיד שאפילו ברמה הטכנית זה מה שעוזר לי לקום בבוקר. בלי הקדיש לא הייתי קמה. זה מכניס למסגרת, יש לך איזושהי מטרה ותכלית, אפשרות להכניס את אבא לכל היום שלי, בוקר, צהריים וערב. זה פשוט גורם לו להיות חלק מהחיים".
שיר: "בתהליך האבל שנכנסנו אליו, היהדות נותנת חשיבות להרבה פרטים, קטנים וגדולים. ישנה שעת הפטירה, מה קורה בשעות עד הלוויה, מה עושים בשבעה, בשלושים ובשנה. יש הרבה מחשבה וחוכמה לאורך כל הדרך ובתוכה גם הקדיש. מהשבעה ישר נחתנו עם הילדים לאוגוסט ברמה הכי אינטנסיבית. לאורך כל היום אני אמא בלי רגע של הפסקה אבל יש זמנים ביום שאני בת, כשאני בשחרית ובמנחה. זה הזמן שאני מתייחדת, מאפשרת לעצמי מילים, כוונות, תפילות. אני עומדת ברגעים פרטיים שלי בתפילה הזאת שהיא שער בין העולמות ואני מרגישה שזה המפתח לקשר. אני יודעת שאני יכולה לכאורה לתת למישהו שיגיד קדיש, אבל יש סיבה שהקדיש נקרא קדיש יתום, זה הופך להיות חלק מהקשר אחרי הפטירה. הקדיש הוא מילים של אמונה בהשגחה שיש הנהגה ומסובב לכל זה, והאמירה שלהן מחזקת את האמונה בזמן המשבר הגדול הזה. לא קל בכלל להגיד, לא ברמה הטכנית ולא ברמה החברתית. אני מרגישה שזה כמו שבשבעה אף אחד לא שואל אם את יושבת וזה ברור מאליו, גם הקדיש הוא חלק מהותי מתוך תהליך האבל היהודי ואני גם חווה את הכוח שלו – זה חוסר שהולך איתנו בכל דקה וכאן יש אפשרות להנכיח את זה".
במשך השבוע שיר מגיעה לעזרת הנשים הריקה ואומרת בשקט קדיש לבד. "התרגלתי לבדידות, וברור לי שזו חוויה אחרת ממש מלהגיד קדיש כגבר בתוך קהל. בקבלת שבת, כשיש הרבה נשים, אני מרגישה את זה. מצד אחד זה עוזר להודות ששום דבר לא חזר לשגרה גם כשנראה מבחוץ שכן, ומצד שני זה גם מקום קשה יותר, שמחזיר את הפומביות של האבל, כמו בלוויה ובשבעה ומכה בעוצמה את החיסרון".
אור: "כשאבא נפטר לא היה לי ספק שתהיה תקופה שאגיד קדיש, כי אני זוכרת כמה זה היה משמעותי עבורו כשהוא היה אבל. אני זוכרת לפרטי פרטים את התקופה הזאת, היא מאוד קירבה אותו להשם. הוא השקיע בזה המון, אפילו שהיה אדם עסוק מאוד, לא היה שום סיכוי שיפספס תפילה. להגיד קדיש וללכת לתפילות זה קצת לחיות את היום שלו וזה מדהים. פתאום יש לי גם את הכוח של העשייה כמו שהיה לו.
"בהתחלה לא ידעתי אם אצליח להתמיד, אבל הימים הראשונים, בלוויה ובשבעה כשראיתי את האחיות שלי ואת דודה שלי שמתאמצות איתי, נתנו לי תחושה שאני יכולה, שאני לא לבד בזה. לעומת אחיות שלי אני עוד לא חיה בקהילה עם אנשים קבועים, אני צריכה בכל תפילה למצוא מישהו שיפתח לי את עזרת הנשים ולדאוג שבאמת יגידו קדיש, זו אי־ודאות שיכולה להיות לא פשוטה אבל זה כל כך חשוב לי, שאני מוכנה לחוות אותה. הגעתי להרבה מניינים שלא הייתה בהם עזרת נשים בכלל, מצאתי את עצמי עומדת מחוץ לבית הכנסת ליד החלון. זו תחושה מאוד בודדת, ואני מרגישה שלא מקבלים את זה. היום בשחרית יצאנו מהר מהתפילה כי מישהו ממש גער בי. אני לא אומרת קדיש בשביל אחרים, בשביל איזה מאבק חברתי או התרסה, לכן אני גם אומרת די בשקט".
שיר: "בבית הכנסת ישנו החיבור בין המשפחה לקהילה. למחרת השבעה היה ראש חודש אלול, אמרנו קדיש והתפללנו בבית הכנסת של ההורים והרגשתי איך כל הקהילה מתפללת איתנו, איך גם הקהילה מתאבלת. הקדיש וההגעה לתפילות הם החיבור בין המעגלים השונים. לא היינו יודעות באמת מהו הכוח של האבל הכללי ומה ההד שיש לנו אם לא היינו מגיעות".
אור: "איך הוא היה גאה בנו, הולכות לתפילה, אומרות קדיש. תמיד היינו מותג של ארבע בנות, הוא היה מנופף בזה, ועכשיו אנחנו גם עוברות ביחד את אמירת הקדיש. אומנם כל אחת במקומה אבל אנחנו מתכתבות סביב התפילות וחולקות את מה שזה מביא. לידיעה שאני לא לבד, שאני לא היחידה שאומרת קדיש יש הרבה כוח. הייתי רוצה שנשים ידעו שהן לא לבד, יכול להיות שיהיו נשים שזה לא בשבילן וזה בסדר ומקובל, אבל אם מישהי רוצה לומר, שתדע שזה אפשרי. התמיכה הזאת לא תמיד קיימת מצד נשים שהן יפגשו בתפילה, קיבלתי מבטים מופתעים בעזרות נשים, מבטים שבוחנים, לא משהו שנותן תחושה נעימה. הלוואי שהכתבה הזו תאפשר הבנה והכרה בתוך החברה לכך".
