פסטיבל עכו הבינלאומי לתיאטרון אחר חוגג את שנתו ה-44 עם עשרות הצגות, מופעים, מתחם לינת שטח ומופעי חוצות ברחבי העיר במהלך חול המועד סוכות.
את הפסטיבל מובילות צמד נשים חזקות. הראשונה היא ליזו אוחיון המנכ״לית והמפיקה הראשית, תושבת העיר אשר מצליחה לגייס את העיר כולה ליטול חלק בפסטיבל ולקבל את פני המבקרים בזרועות פתוחות. השנייה היא דליה שימקו, שקיבלה לידיה את הניהול האומנותי. שימקו יוצרת תיאטרון ותיקה ומוערכת, שהתחילה כשחקנית בתיאטרון רפרטוארי, הקימה אנסמבל פרינג׳ שמעלה הצגות מקוריות ומובילה יחד עם יוצרות נוספות מאבק על מקומן של נשים בשדה התיאטרון הארצי.
לפסטיבל עכו מסורת משמעותית ארוכת שנים ואפשר לומר שהפסטיבל הזה הפך למצע אשר מצמיח ומוציא החוצה יוצרים צעירים וותיקים כאחד. זהו פסטיבל אשר מותח את גבולות התיאטרון והפרפורמנס ומטשטש בין אמנות לחיים ובין יוצרים לקהל.
על הבמה השנה אנחנו צפויים לפגוש אומנים ותיקים כמו רבקה גור, שמגלה לנו שגם בגיל שמונים ושמונה אפשר להעלות בפעם הראשונה מחזה פרי עטה, בהצגה ״שעון החול״. יצירה נוספת שתעלה השנה היא "בית לשלושה" של תיאטרון החנות, אשר מציעה ביקור במוזיאון האוטומטות של מאדם לוין. המוזיאון מכיל אוסף מכונות משוכללות המספרות את סיפורה הסנסציוני של אישה מינית שוברת מוסכמות.
יוסי צברי המוכר והאהוב יצר אופרת ספוקן וורד מסקרנת – ״עור לגויים״, ורועי מלכה יצר את "ירייה בוואדי", שמספרת את סיפור ההתמודדות עם משפטו של דוד בן הרוש, אשר הוביל את המחאה בשכונת ואדי סאלים בחיפה. ההצגה מבוססת על פרוטוקולים ותיעוד ויזואלי של המאבק.
עוד יצירה מרגשת ומעניינת שתעלה היא ״מתפרק לי בתוכו״, הצגה אישית על פגיעות מיניות, שלדברי היוצרת הילה תומר, מציגה ״פירוק פוסט דרמטי של פוסט טראומה מינית, ערב מפורק ופרגמנטרי, ממש כמו הטראומה עצמה, הנע בין הרצון להתנער מלהיות קורבן, כדי לקבל חזרה שליטה על החיים, ובין הצורך לפגוע באדם אחר״.
בנוסף להצגות התחרות, במסגרת חממה ליוצרים בתחילת דרכם, נוכל לפגוש בן היתר את נדב בושם ולי פרלמן שיצרו את ״אסיר ציון״, הצגה שבה הם מתמודדים באמצעות טיפול זוגי עם משבר מול הציונות. נפגוש גם את מאיה רודיטי עם "מלפפון בים השפתיים", העוסקת במפגש בין בת לאב רגע לפני מותו. מחזה מעניין נוסף הוא ״כל אחד צריך משהו״, שכתב עדן אהרוני שגם ביים יחד עם גליה ברס, על בן והורים שאינם מצליחים לגשר על הפער שנפער ביניהם עקב חוויות משירותו הצבאי של הבן.
גם הדי המחאה יגיעו באופן טבעי לפסטיבל אבל עדיין לא בדלת הראשית. לדברי דליה שימקו, המנהלת האמנותית, תיאטרון הוא אמנות תהליכית, שלוקח בה זמן להבשיל, לכתוב, ליצור ולהביא לבמה, אבל אין ספק שהמפגש בין תל אביב לעכו בוער מתמיד.
כשאני מתבוננת בתוכניה או באתר וחושבת על מרכזיותו וחשיבותו של הפסטיבל, חסרים לי בנוף עוד ייצוגים של שולי החברה הישראלית. לצד העובדה שרוב יוצרי הפסטיבל מגיעים מתל אביב, חסרה לי נוכחות של פריפריה אמיתית, של מי שבאמת לא מקבלים במה, ועורם לא נשזף תחת אורות מסנוורים. הפסטיבל נותן במה לדו־קיום יהודי־ערבי שיש בעיר וזו אמירה חשובה, משמעותית ואף פורצת דרך. אבל בעיר עכו קיימים עוד שוליים מכל מיני סוגים, שאינם מגיעים לבמה וכך גם מחוץ לעכו.
יחד עם זאת, האווירה והמרחק ממרכז הארץ מאפשרים ליוצרים להביא לבמה נושאים מורכבים, טעונים ורגישים באווירה פתוחה ומכילה. מלבד הצגות התחרות, המשפחות שיגיעו לפסטיבל יוכלו להינות מאירועי חוצות צבעוניים של ריחות וצלילים ושתיית מיץ רימונים מסורתי. עכו, כעיר מעורבת בכל מכל וכל, מזמנת אליה מפגשים אחרים וצורות חדשות לביטוי.
