אחרי ששנים ארוכות עסקה במוזיקה מפוזיציה מסקרת – כחברת ועדת הפלייליסט, עורכת מוזיקלית, מראיינת, צופה, מקשיבה ומנתחת, לבנת בן־חמו (34), השדרנית שאת שמה אתם ודאי מכירים מגלגל"צ, חוצה את הקווים ובונה את הקריירה שלה כזמרת ויוצרת. ההחלטה "ללכת על זה" נולדה מתוך הצטברות נסיבות שהכריעו את הכף, היא מסבירה. "הרגשתי שאני בן אדם לא נעים לבריות סביבי, דברים הכי קטנים הוציאו אותי מאיזון, מכירה? הלכתי לכנס 'לכעוס נכון' של תמיר אשמן. שם הבנתי שאם הצרכים הבסיסים שלי לא מסופקים, כל דבר קטן עלול להוציא אותי מהכלים. אם אני נכנסת בערב הביתה רעבה, וכל דבר הכי קטן שהבת שלי תעשה מוציא אותי על 200 קמ"ש, מה המסקנה? שכדאי שלא אהיה כל כך רעבה, את זה קל לפתור. אבל מה עם רעב של הנפש? אם היא רוצה ליצור ולא מסופקת, אז אני בהכרח בן אדם פחות נוח לבריות, זה היה עיוורון לא לשים לב לזה".
שנים ארוכות ראיינה מוזיקאים בתוכניות "המקור" ו"ציפורי לילה" כשחלמה להיות בעצמה המרואיינת. מה שבתחילה היה עבורה מסעיר ומרגש הפך אט־אט להיות נקודה מחניקה וחסרת אוויר. "בשלב מסוים זה כבר נהיה בלתי נסבל עבורי לסקר יצירות של אחרים ולא ליצור בעצמי. היו כמה ראיונות שישבתי על הכיסא והרגשתי מבפנים כיווץ; אני זוכרת את עצמי הולכת להופעות, מסתכלת על חנן בן־ארי מופיע אחרי שהתחיל להצליח וחושבת לעצמי: 'היי, לפני רגע ראיתי אותו בגולה, והנה, זה קורה, אני גם יכולה להיות שם, אני לא פחות טובה!', ויחד עם זאת פחדתי מאוד, ידעתי כמה הרבה חולמים ומעט מצליחים, בטח אחרי שהייתי בפלייליסט. יש וייב של עיתונאים, לא רק בגל"צ, של ציניות כלפי המציאות אבל זו לא תכונה טובה ליוצרים. וכשישבתי בפלייליסט וביקרתי אחרים התחלתי לבקר את עצמי והחלום הלך והתרחק".
בינתיים החיים המשיכו: תואר, חתונה, לידה ועוד לידה – והמוזיקה נדחתה שוב ושוב. בגיל 29 הגיעה בן־חמו לריאיון לתוכנית מנהיגות של מובילים בתחום התרבות במכון מנדל.
"הגוף שלי רוצה להיות בהיריון אבל אני לא יכולה ללדת את שני הדברים במקביל. כשדיברתי על זה עם אמא שלי היא אמרה לי הכי בטבעיות, 'תתקתקי אחר כך', זה נתן לי שקט. אם אמא שלי מאשרת, אני בסדר"
"מישאל ציון, שהיה ראש התוכנית דאז, אמר לי: 'אוקיי, אז את שדרנית מצליחה בגלגל"צ ועורכת מוזיקלית בפלייליסט. זהו? זה הסיפור שלך?'. אני התעצבנתי: 'אתה יודע מה זה להיות במקום הזה מהמקום שהגעתי ממנו?' יריתי עליו. כבר לא עניין אותי להתקבל או לא להתקבל, פשוט נכנסתי בו. הלכתי הביתה ושאלתי את עצמי למה זה כל כך הטריף אותי, והתשובה הייתה, כמובן, כי הוא צדק".
לאחר שצלחה את אותו הריאיון במנדל, התבקשה כמו שאר חבריה לקבוצה להביא למפגש הראשון פרויקט שתרצה לקדם במהלך השנה. "כמובן שהדחקתי אותו עד הערב לפני שהתחילו הלימודים. סיפרתי לעצמי שאחרטט איזה פרויקט חברתי". אך למחרת, כשיתחילו הלימודים בתשע ולבנת תציג את הרעיון שלה, היא תאמר שלוש מילים: "הפרויקט הוא אני".
למרות הצהרת הכוונות, הדרך לפיצוח המדויק של פרויקט חייה עוד הייתה ארוכה. "אני זוכרת שאחד החברים שלי בקבוצה בתוכנית שאל אותי: 'איזו אמא הבת שלך רואה?'. השאלה הזו הפכה לי את המוח. פתאום לראות את שאלת המימוש העצמי שלי דרך העיניים של הבת שלי – איזו דמות הבת שלי רואה? האם הדמות המשמעותית בחייה לא חיה את החיים שהיא רוצה לחיות? זה מה שהוציא אותי החוצה. הבנתי שזו לא רק אני שמונחת על הכף".
בסוף אותה שנה, אחרי שעברה תהליך ליווי עם עמיר לב היא יצאה עם עשרה טקסטים "שחייתי איתם בשלום. הייתי צריכה להקריא אחד מהם מול הקבוצה שמנתה 20 איש, לא משהו מוגזם, זה מה שאני עושה למחייתי – מדברת מול אנשים, מנחה אירועים, משדרת ברדיו, אני מקצוענית. אבל מה שקרה במשך עשר הדקות האלו הוא שהשתנקתי, רעדתי, אלף עצירות בכי. הייתי צריכה להקריא בסך הכול בית־פזמון־בית. אפילו לא שרתי. וכשסוף־סוף סיימתי נשמתי לרווחה. עשיתי את זה, הוצאתי מהפה שלי בקול את המילים שלי. זה היה רגע כזה לעשות את הדבר הכי חשוב בעולם".
"השנים שלי בורחות / דרך פתחי חלונות / ועוד מעט גופי קמל / אף אחד לא ירצה לראות / או לקרוא בכותרות / או לכתוב את החיים שלי", היא שרה בסינגל הראשון שהוציאה לפני כחמישה חודשים ושמו "אמי כואבת לי". ידעתי שהמפגש עם בן־חמו לא יהיה קל עבורי. לפגוש אישה שהולכת אחרי החלומות שלה, כשאת בתחילת היריון ומאפסנת (שוב) את החלומות שלך בבוידעם, זה מתכון להצפה. בדרך לריאיון אני שומעת בלופּים את השיר הזה והמילים כמו מחטים קטנות דוקרות אותי שוב ושוב. "אמי כואבת לי / וגם אני לעצמי / כי לא הייתי לי / אני". אני בוכה. זה עינוי מרפא, אני חושבת לעצמי מאוחר יותר כשאני פוגשת אותה. בדיוק כמוה אני כואבת את כאבי, אבל גם את כאב כל הנשים בעולם שקולן לא נשמע. "בתוך הראש שלי תמונות / של נשים וילדות / והעצב בעיניים / לכי תשברי קירות / בשרשרת החמצות / היו פה לפנייך".
אפשר לנסח את הפלונטר הבלתי אפשרי של בן־חמו להיות מוגשמת כך: אם לא תממש עצמה תבגוד בעצמה, ואם תממש את עצמה תבגוד באמהוּת שלה. "אלה ייסורי נפש להרשות לעצמי מה שאף אחת בדורות הקודמים לא עשתה וגם להיות מוגשמת בסביבה שיש בה הרבה החמצות, בעיר עם תנאים מסוימים ומעט כסף – זה משהו שאף פעם לא ירפה ממני. אני מאוד רגישה לשכונה, לסביבה, למשפחה המורחבת. אני רואה את החיים האחרים, רואה את הפוטנציאל ואת נסיבות החיים המקשות – וזה שורף לי את הנשמה".
מאז שהיא זוכרת את עצמה בן־חמו משחקת, שרה ורוקדת. ילדה־מוצלחת־אשדודשמוציאה מאיות בלימודים ובמקביל פורחת בהצגות, בתוכניות מצטיינים ובלהקות עירוניות. גם כיום היא גרה בעיר הולדתה, עם בעלה שי ושתי בנותיהם. "כששואלים אותי למה אני גרה באשדוד אני אומרת שהעיר הזו מזכירה לי מי אני, ובעיקר כי ההורים שלי פה, עוזרים לנו המון".
הדילוגים בחייה מהבית בפריפריה אל תל־אביב הפכו קלילים יותר עם הזמן. על חיי התרבות של ישראל היא לא למדה בתיכון תלמה ילין אלא בעזרת מוסף שבעה לילות. "הייתי לוקחת כל בוקר את העיתון שהגיע למזכירות האולפנה ובסופי שבוע מדודים שלי". מגיל צעיר עבדה ואת כספה כילתה בטאוור־רקורדס בלב אשדוד. "יש לי אלבומים שקניתי כי ידעתי שאני צריכה להכיר, בלי ששמעתי תו אחד מהם".
את הבושה שהרגישה בריאיון לגלי צה"ל כשהתבקשה לזהות את חברי להקת הביטלס מתוך הפוסטר שהיה תלוי בחדרה של דלית עופר, מנהלת גלגל"צ, היא לא תשכח. "לא היה לי מושג. לא הרגשתי שמנסים להכשיל אותי אבל התבאסתי", וכשנשאלה איזו מוזיקה היא אוהבת, ענתה "'הכול חוץ ממוזיקה מזרחית'. הרגשתי שזה דבר בזוי, הכול אני אומרת בדיעבד. שלפתי את המשפט הזה כי בעצם רציתי לומר: אני לא מזרחית ערסית. אני מזרחית מודעת. מזרחית ברמה. עוד לא הייתי בקיאה בנבכי התקינות הפוליטית ואיך החברה הישראלית בנויה. אבל הרגשתי שעדיף שאגיד שאני אוהבת את לאונרד כהן ולא אדבר על אייל גולן ו'חייל של אהבה' שזה אלבום שאהבתי, הרגשתי מה נכון".
"גם אם אוציא שירים שמאוד יאהבו, גלגל"צ לא יכולים להיות הראשונים לשדר אותי. אני תמיד אהיה לבנת מגלגל"צ אבל אני לא יכולה לתת לזה לנהל אותי. אני ממשיכה בדרכי ומאמינה שהחומרים ידברו בעד עצמם"
מאז הצליחה בן־חמו להתקדם ולהתברג בעמדות מפתח בגלגל"צ וגם הצליחה לשנות חלק ממאזני הכוח. בשנים האחרונות היא חקרה את סיפורן של נשים במוזיקה הישראלית. אולי במעמקי ליבה הבינה שאם היא תרצה לפרוץ – יש לה כמה תקרות לנפץ בדרך: תקרת היותה אישה, תקרת הפריפריה ותקרת הדת. הטריגר היה המצעד של תשע"ט, לפני ארבע שנים, כשהאישה שהגיעה למקום הכי גבוה במצעד השנתי בגלגל"צ הייתה נועה קירל במקום ה־14 עם 'פאוץ", והייתה האישה היחידה מתוך עשרים הגדולים. בן־חמו, שהחלה לבדוק את הנתונים, גילתה שלא תמיד זה היה המצב. "בשנות השמונים המצב היה הרבה יותר טוב מבחינת נשים במצעדים השנתיים, ומאז ועד סוף העשור האחרון רואים ירידה".
"כתבתי מהבטן פוסט שזכה לתהודה רבה ובעקבותיו הפכתי להיות פעילה בנושא הזה. ניגשתי לצוות ההנהלה של גלגל"צ וכינסנו ישיבה בנושא. העלינו כל מיני הצעות, למשל לבדוק מה נכנס בכל שבוע לפלייליסט, מי מתראיינים בתוכניות האירוח, אילו במות נותנים לנשים, כמה נשים מושמעות בשעה – המודעות לנושא גברה בתוך התחנה. כל זה הוביל לכך שבמצעד השנתי הקודם היו המון נשים, גם באופן כללי וגם בעשירייה. השינוי בגלגל"צ משפיע גם על כלל המוזיקה הישראלית".
בן־חמו לא מסתכלת רק על מצעדים והשמעות, היא רואה גם קשיים מהותיים של נשים בתחום המוזיקה, "מעבר לכך שזה תחום גברי, יש חלון הזדמנויות מאוד ספציפי לפרוץ בו ומבחינת הגיל הוא גם החלון של שנות הפוריות, אין זמרות מצליחות בישראל עם יותר משני ילדים, וזה מצב טוב. קשה למצוא גבר סטנדרטי שלא רק יכיל אורח חיים של זמרת, אלא משהו הרבה יותר עמוק ברמה הרגשית – גבר שיכיל מישהי שהיא הכוכבת של הבית. ראיתי פוסט של מישהי שהייתה נשואה למוזיקאי, היא כתבה על המגלומניה שלו ואני, שזיהיתי את עצמי בגרוש שלה, לחלוטין מבינה למה זה יכול להיות בלתי נסבל. שי (בן זוגה, ב"ק) אומר לי: 'את מרוכזת בעצמך', זה נכון, אבל כדי להיות מוזיקאית אני חייבת להיות מרוכזת בעצמי. ויחד עם זאת אם אני אצא על הבוקר מהבית כדי לעשות כיתת אמן, אפעיל מכונה ואזכור את החולצה הלבנה שצריך לראש חודש. זכיתי בשותף מדהים, אבל העול של הבית הוא על הכתפיים שלי".
הבחירה בין אמהות לקריירה לא נותנת לה מנוח. "הגוף שלי רוצה להיות בהיריון אבל אני לא יכולה ללדת את שני הדברים במקביל. כשדיברתי על זה עם אמא שלי היא אמרה לי הכי בטבעיות, 'תתקתקי אחר כך', זה נתן לי שקט. אם אמא שלי מאשרת, אני בסדר. נשאר לי רק להאמין שהקב"ה שומע אותי ורואה כמה אני מתייסרת, ויעזור לי להביא ילדים גם בגיל 35, כי אף אחד לא מבטיח לי את זה, אבל הגשמת חלומות דורשת הקרבה".
בן־חמו היא האחות הבכורה במשפחה ולה שלושה אחים שקטנים ממנה. "הייתי קוראת להם הילדים", היא צוחקת. "ממש גידלתי אותם. שניים מהאחים שלי היו בישיבת הסדר, ואח אחד אברך. ציונות דתית, אבל אלו צבעים אחרים משלי. הם לא היו במופע הבכורה", היא אומרת וחוזרת שנית: "אחים שלי לא היו במופע הבכורה שלי!" ודמעות עולות בעיניה.
זה כואב לך.
"מאוד. כי זה פשוט לא הגיוני. אני אחותם! נכון, אין לי כיסוי ראש ואני לובשת מכנסיים, אבל כל החיים שלי מנוהלים בשיג ושיח עם ההלכה היהודית. יש ערוץ מאוד פתוח ביני לבין הקב"ה, כלומר אני יודעת להעיד על הכיוון שלי, אבל חושבת שזה הדדי", היא אומרת בחיוך. "מבחינה הלכתית, אני לא מסכימה עם הרבה דברים ועדיין אני לא יוצאת מהמסגרת".
"יש לי מין ידיעה ברורה שיש הקב"ה שהוא בלי פילטרים של גברים שידבררו אותו, ואני לא אנטוש את א־לוהים ואת הדרך הרוחנית שלי כי דברים נעשו עקום כל כך הרבה שנים בגלל גברים. אם אני ונשים כמוני ינטשו את המערכה זה יהיה סוף הסיפור. אנחנו חייבות לתת קונטרה. אנחנו בתקופה הזויה שנשים דתיות משתמשות בשיח הפמיניסטי כדי לעודד הפרדה, משתמשות באונס כדי להתנקם בערבים, הכול נהיה עקום. אני דתייה לא פחות מהם ואני אילחם להשמיע את הקול הזה".
בתוך הקריירה המתפתחת שלך, את מרגישה שהדת מעכבת אותך?
"בתודעה שלי זה רק מקור כוח. באופן שבו גדלתי, היהדות וא־לוהים הם חלק מהחיים, הם כוח של חיים ויצירה, ותמיד הרגשתי ככה – עד שנתקלתי בציונות הדתית. עד ששודר האודישן שלי בכוכב נולד, החיים היו מאוד הרמוניים, לא הייתה סתירה בין היהדות לעובדה שאני רוצה להיות שחקנית וזמרת, אבל אחרי האודישן ההוא קיבלתי זימון לשיחה מרב האולפנה שהציב בפניי שתי אפשרויות: או שאני חותמת על מסמך שאני מתחייבת לא להופיע עד סוף י"ב או שאני עפה מהאולפנה".
באותם ימים אתי אנקרי הגיעה להופעה באשדוד, ובן־חמו, שהייתה בלהקה העירונית, פגשה אותה מאחורי הקלעים, "היא הייתה בתחילת התהליך של החזרה בתשובה שלה ופשוט התפרצתי מולה בבכי. היא חיבקה אותי ושאלה מה קרה, ואני, בשברי מילים שהצלחתי לחלץ מהפה שאלתי אותה – איך אפשר להיות גם דתייה וגם זמרת?"
ומה היא ענתה?
"היא חייכה ואמרה: 'מתוקה שלי, אפשר, בטח אפשר'".
"קול באישה ערווה" זה משפט שאת מתמודדת איתו בחיי היצירה שלך?
"מבחינתי אין פה שום עניין, כי מה יותר א־לוהי מליצור? מלכתוב? להתחבט ולפשפש פנימה זה עיסוק מאוד רוחני וטהור. איך אפשר בכלל לשים את המילים האלו באותו משפט? חשוב לי להגיד את זה כאישה דתית, לא רפורמית ולא קונסרבטיבית". בן־חמו עוצרת לשנייה ומוסיפה, "לאחים שלי, בוגרי ישיבות ההסדר, וגם לחלק מהקוראים, יהיה קשה לשמוע את הדברים האלו: יש המון הלכות והן לא ניתנו מן השמיים, הן עברו דרך בני אדם. אי אפשר לחשוב שבני אדם הם יצורים נקיים שלא מושפעים מהמקום ומההקשר המסוים שבו הם חיו".
את מדברת על איזושהי הטיה תרבותית של חז"ל.
"בדיוק. מי שהעמיק במשפט הזה, יודע שהוא מגיע מתוך סיטואציה מאוד ספציפית של זמן קריאת שמע כשאדם עוסק בפעילות שיש בה קדושה ובתקופה שבה קולן של נשים לא היה חלק אינטגרלי מהסביבה. לקחת דווקא את האיסור הזה ולהפוך אותו לנכון בכל סיטואציה אפשרית, גם בתקופה כמו שלנו שנשים הן חלק אינטגרלי מהמרחב, ולמרקר אותו ולחזור עליו שוב ושוב ושוב – זה עיוות של הכתוב.
"והמאבק ברור, ככל שנשים יתפסו יותר מקום במרחב הציבורי ויהיה להן יותר כוח, יהיו מנגד אנשים שיהיה להם אינטרס להדגיש עקרונות מסוימים ולנפח אותם. ולכן אני לא מבקשת מאף רב אישור לשיר. אני לא צריכה אישור חיצוני. תקשיבו למילים. תקשיבו לשירים. אני לא עושה שום דבר רע. אני לא נועה קירל מקפצת על בימת האירוויזיון, הכול טוב".
אני זוכרת את הראיונות של נרקיס בתחילת דרכה על האישור לשיר מהרב שלה.
"גלגלתי עיניים וזה לא בסדר", היא אומרת, "כל אחת והדרך שלה". למעשה גם הפצעתה של נרקיס ככוכב בהיר בשמי התעשייה הייתה מין אות שאולי החלום אפשרי. "באותם זמנים קידמתי בפליילסט את נרקיס וזה הטריף לי את הדעת. מגיעה לשכונה בחורה חדשה שלא רואה בעיניים, היא בת 36, גרושה עם שני ילדים וכיסוי ראש שפשוט עושה את זה! וואו! יש לי ריספקט אליה ברמות. היא קשה לעיכול, והיא עושה, גם אם היא לא באה לכולם טוב בעין. שיצקצקו עד מחרתיים".
כשבן־חמו החליטה לעזוב את גלגל"צ, המקום שפרנס ובנה אותה מקצועית, זה קרה ברגע אחד. "ניסיתי להתפטר כבר כמה פעמים, אבל המנהל של גלגל"צ ביקש שאשאר. הוא אמר לי 'אנשים עושים גם וגם'. אבל איך אני יכולה גם לשדר וגם לשלוח לפלייליסט?"
שני השירים ששחררת עוד לא נכנסו לפלייליסט של גלגל"צ. הרקע שלך עומד לך לרועץ?
"מצד אחד אני יודעת המון דברים שאחרים לא יודעים, מי היחצנים והמפיקים הטובים, אני יכולה להרים טלפון למישהו שאדם אחר לא יכול, אפילו סתם כדי להתייעץ. ומנגד, גיליתי שהרבה אנשים לא רוצים להתעסק איתי. אני לא מוזיקאית תמימה, אני מעורבת בתעשייה. המצב שלי תקדימי: מישהי שישבה בישיבות פלייליסט ועכשיו שולחת לשם שירים. בישיבת פלייליסט אם אחד האנשים מכיר את הזמר, הוא נמנע. אז מה יעשו איתי? כולם יימנעו?"
מה באמת יעשו?
"גלגל"צ לא יכולים להיות הראשונים שישדרו אותי, גם אם אוציא שירים שמאוד יאהבו הם לא יכולים להיות הראשונים לשים עליי 'פליי' כי זה פתחון פה. אני תמיד אהיה לבנת מגלגל"צ אבל אני לא יכולה לתת לזה לנהל אותי. אני ממשיכה בדרכי ומאמינה שהחומרים ידברו בעד עצמם.
"מבחינתי כבר עכשיו הצלחתי", היא אומרת בסיפוק, "אם היו מראים לי לפני שלוש שנים את הקליפים של 'אמי כואבת לי' ו'הז'קט הצהוב', ואיך אני עושה סאונד בלי לרעוד, ולא משקשקת כמו ששקשקתי אז כשהקראתי את השיר שלי – לא הייתי מאמינה. זה שאני סוגרת הופעות ואנשים באים לשמוע אותי שרה זה דבר מדהים. ברור שיש דרך ארוכה אבל לפני ארבע שנים זה נראָה כמו הר שאני לא יודעת איך להתחיל לטפס עליו". היא עוצרת לרגע ובוהה. "יש ימים שאני לא רואה את הבנות והבית, מטורטרת ממקום למקום, מקבלת הרבה 'לא', ואנשים לפעמים מזלזלים בי. אבל בסוף אני במשחק, זה הכי חשוב. יש לשירים שלי מקום ויש לבבות פתוחים. אבל האמת, יש שירים שאני לא צריכה שאף אחד יגיד לי שהם טובים. זה דבר חזק להיות מרוצה מעצמך בלי שמישהו 'יאשר אותך'".
"ככל שנשים יתפסו יותר מקום במרחב הציבורי ויהיה להן יותר כוח, יהיו מנגד אנשים שיהיה להם אינטרס להדגיש עקרונות מסוימים ולנפח אותם. ולכן אני לא מבקשת מאף רב אישור לשיר. אני לא צריכה אישור חיצוני. תקשיבו למילים. תקשיבו לשירים"
בשנתיים האחרונות החלה בן־חמו להופיע על במות עם שיריה. לפני כשלושה חודשים העלתה את מופע הבכורה שלה, וב־27.10 תעלה מופע של כל שירי האלבום שבדרך, בפסטיבל הפסנתר. היא מספרת על החוויה הבימתית כזמרת: "הרגשתי שאני רוצה לעבוד עם הגוף, והגוף לא נענה לי. בשירה יש משהו נורא חשוף ויש לי עוד דרך לעשות בממשק בין הקול, שהוא הביטוי של הנפש, לבין הגוף שלי, ואין ספק שזה קשור להיותי אישה דתייה. איך אני עושה את זה בצורה שלא חותרת תחת עניין הצניעות במובן העמוק שלו? הרי אני רוצה כפיים, רוצה שיסתכלו עליי. האם כל תזוזה של הגוף היא חתירה תחת יסוד הצניעות? אני לא יודעת. אין לי תשובות. אני לא חושבת שגבר דתי מתייסר ככה על הגוף שלו כשהוא על הבמה".
כמה את מרגישה חופשייה להביא את עצמך?
"בהתחלה הייתי חרדה מלכתוב את הדברים באמת עד הסוף, אבל כשאת שומעת שיר של שלמה ארצי את לא רואה אותו בחדר המיטות שלו. זה משהו הרבה יותר גדול ממנו. כל האנשים שהיה להם קשה עם השירים החדשים והחשופים של חנן בן־ארי אלו אנשים דתיים. זה לא מקובל אצלנו להתעסק ככה במה שנקרא 'שלום בית' וזוגיות. אתה יכול להתבחבש עם א־לוהים בפומבי ולשאול אייכה ומה אתה רוצה ממני, אבל עד הבית. הבית זה מקום מקודש בציבור הדתי. וחנן בן־ארי שבר טאבו ויצר יצירה מדהימה. כמוזיקאית אני אומרת שבשביל שיר של נצח אני מוכנה 'להסתכן'. זוגיות היא אחד המקומות הכי משמעותיים בחיים והייתי רוצה להוציא מזה החוצה, ולא רק להיות לבנת המרוקאית הדתייה מהפריפריה שבוכה על אמא שלה".
"אני יודעת לגביי, שכשאני שומעת שירים מסוימים, אלו רגעים עמוקים שלי עם עצמי ויש לי את היכולת להיות בעמדה ההפוכה, לכתוב שיר שייגע באחרים. ברור שיכולתי להמשיך להיות בכלוב של גל"צ אבל אני בוחרת ללכת בדרך המייסרת הזו, בלי להדחיק את הפחדים והחרדות, ואמליץ גם לבנותיי לנהוג ככה", היא צוחקת, "לגעת בסחלה של החיים. יוצאים מזה אחלה שירים".
