גם ישראל ברשימה: מסע בין שבע המדינות "השמחות בעולם"

תמיד חשבתי שחיים בוגרים ועצמאיים הם מאושרים וחופשיים. אבל לפני כשנה וחצי, כשהשתחררתי מהצבא, הבנתי כמה אני טועה. הספקתי בשנים האחרונות לאבד סבא וסבתא, להיכשל בגדול בכמה ראיונות עבודה, לעשות פדיחות כלכליות רציניות, לצאת לא־לוהים־יודע־כמה דייטים לא מוצלחים, ולהרגיש שאני אבוד בחלל העולם שנראה שכולם מצליחים להיות בו כוכבים. לא הייתי אומר שאני עצוב, אבל כן יצא ששאלתי את עצמי כמה פעמים בשנה האחרונה – איך אנשים מצליחים להיות מאושרים? לא רק ״בסבבה״, לא רק ״בלי דאגות״, אלא ממש קמים בבוקר ואומרים לעצמם ״איזה כיף לחיות חיים מאושרים״.

לפני כמה חודשים נמאס לי לחכות. קמתי לארוחת שבת, ומיד בתום הקידוש אמרתי למשפחה שלי שיש לי מטרה חדשה: עד סוף השנה, אני מוצא לעצמי את הסוד לחיים מאושרים. גם אם זה אומר שאצטרך לעזוב את כל מה שאני עושה. גם אם אצטרך לבזבז את כל הכסף שיש לי. גם אם זה אומר שאצטרך לחצות בעצמי יבשות. לא תיארתי לעצמי, אבל זה בדיוק מה שקרה תוך ממש כמה שבועות.

מיד בצאת השבת התחלתי לחפש. לא הופתעתי לגלות שאני לא הראשון שניסה למצוא את סוד האושר, ומצאתי מחקר מעניין של חוקר בשם רוברט וולדינגר מאוניברסיטת הרווארד שעסק בדיוק בזה. המחקר של וולדינגר הוא המקיף ביותר בתחום: הוא התחיל בשנות השלושים של המאה ה־20 ונמשך למעלה מ־75 שנה. תוצאות המחקר שלו היו חד־משמעיות – מערכות יחסים טובות ובריאות הן אלה שהופכות אותנו למאושרים. ״קלישאתי, אבל יפה״, חשבתי לעצמי. ובכל זאת, עדיין לא השתכנעתי. פגשתי כל כך הרבה אנשים שבחרו לחיות חיים בודדים, ובכל זאת, לטענתם לפחות, היו מאושרים. הייתה למחקר של וולדינגר תשובה יפה, אבל היא לא סיפקה אותי. המשכתי לחפש.

ניסיתי לחפש תשובה בספרי הקודש, ומצאתי אחת מעניינת בספר משלי. המשפט הכי קלאסי על אושר בכתובים הוא ״עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר״ (משלי ג׳, יח). קראתי עליו כמה מדרשים ולא הופתעתי לגלות שלפי הפסוק יש הטוענים שהתורה בלבד היא שמביאה את האושר. מצד אחד אני מסכים ומאמין. מצד שני, אני יודע שיש גם לא־יהודים שמצליחים להיות מאושרים. אנשים שאינם מאמינים שהצליחו להגיע לסוד האושר גם בלי לקרוא את עלילות עם ישראל. ככה שגם הרעיון הזה לא סיפק אותי, והייתי חייב למצוא תשובה טובה יותר.

התחלתי לשאול אנשים מה הופך אותם למאושרים. שמעתי אנשים שאומרים שהאושר הוא באוכל או אולי בזוגיות. קיבלתי תשובות כמו ״המשפחה שלי היא האושר שלי״ או שהאושר נמצא בכסף, בתפילה ואפילו ביציבות. היו כל כך הרבה תשובות שונות, שלא ממש נותר לי מענה. אבל המחקר הבא שמצאתי השאיר אותי סקרן במיוחד.

בכל שנה מפרסם האו״ם את דו״ח האושר הבינלאומי, דירוג רשמי של כל המדינות ברחבי הגלובוס לפי רמת האושר שלהן. האו״ם בוחן מדדים כמו "רמת חופש", ״רמת נדיבות״ ו״תמיכה חברתית״. זה היה מעניין, והרגשתי שאני סוף־סוף בכיוון. זה רחב מספיק, זה עדכני מספיק, זה כללי מספיק. אבל זה עדיין לא היה זה. הרגשתי שאני קרוב לתשובה, אבל רציתי להתקרב עוד צעד אחד לכיוונה.

דגמתי מתוך המחקר של האו״ם את שבע המדינות הכי מאושרות בעולם – נורווגיה, שוודיה, הולנד, ישראל (כן־כן), איסלנד, דנמרק ופינלנד. סימנתי אותן במפה ושרטטתי לעצמי מסלול מעניין. ״אם אלך במסלול הזה״, אמרתי לעצמי, ״אוכל להתחקות אחר סוד האושר האמיתי של כל המדינות המחזיקות בו״. וכך, עם מוצ׳ילה קטנה, זוג מקלות הליכה וגם קצת אוכל כשר שיהיה לי לדרך – יצאתי למסע עם שאלה וקיוויתי לחזור ממנו עם תשובה: מהו, באמת ואחת ולתמיד, סוד האושר.

המסע שלי היה מתוכנן במדויק: יש לי שבעה יעדים להספיק לבקר בהם בפחות מ־50 ימים. בכל יעד אני צריך לקרוא, לראיין, ללמוד ולהכיר לעומק את המדינה שאני מטייל בה כדי להבין מה סוד האושר שעומד מאחוריה. תיארתי לעצמי שמעבר לנתונים היבשים של המחקר שערך האו״ם, אצליח למצוא בכל מדינה איזה אלמנט, סוד קטן, שמצליח להעלות לתושבים שלה חיוך על הפנים בכל בוקר.

אכן, בטיול שארך כחודש וחצי אספתי ערמות על ערמות של רעיונות, ובסוף ניסיתי לתמצת מכל מדינה שיעור אחד, נקודה אחת שמבטאת את הדרך שבה הם מתרגמים אושר, ואותה לקחת לחיים שלי. מכל הנקודות גיבשתי לאט־לאט את סוד האושר האולטימטיבי, זה שמתאים לכולם.

הטיסה הראשונה יצאה לדרך, ונחַתּי באוסלו. נורווגיה היא אחת המדינות המובילות ברשימת המדינות המאושרות ונשארת יחסית יציבה ברשימה, ככה שידעתי שלהבין את האושר הנורווגי יהיה משמעותי בהחלט. שכרתי עם זוג חברים שהגיע איתי מהארץ קרוון, ויצאנו יחד לטיול קסום בדרכים הנורווגיות.

בנורווגיה זכיתי לראות נופים שלא ראיתי בחיים. מחלון הקרוון, כל הר וכל פיורד בדרך נראו כמו תמונה שהייתי רוצה להדפיס ולתלות בגדול על הקיר. בכל כביש ראיתי בין הגבעות בתים קטנים, בודדים ונעימים של משפחות נורווגיות. יכולתי רק לדמיין כמה הם מאושרים להתחיל כל בוקר בנוף הבלתי ניתן לתיאור שהם רואים ברגע שהם פותחים את הדלת. במדינה חיים רק כשישה מיליון תושבים, וגודלה הוא פי 17 ממדינת ישראל, ככה שכל נורווגי שרק רוצה יכול לדאוג לעצמו לחצר גדולה, ירוקה ומוארת, ממש ליצור חלקת א־לוהים קטנה משלו. זה מתכתב מצוין עם המושג הנורווגי friluftsliv – ״חיים באוויר הפתוח״.

אבל לא רק הטבע הופך את הנורווגים למאושרים, אלא מה שהם עושים איתו. בטיול יכולתי לבחור בכל לילה היכן אני רוצה לישון, יכולתי לעשות לעצמי חלקת א־לוהים קטנה בכל מקום שהגעתי אליו. לנורווגים יש חוק מעניין בשם ״אלמנסרטן״ (allemannsretten), או בעברית, ״זכותו של כל אדם״ או "הזכות לנדוד". החוק מבטא את האמונה שהטבע שייך לכולם, כך שאני כתייר או הנורווגים כתושבים יכולים לעצור לישון בכל מקום שאנחנו רוצים בטבע. אנחנו יכולים לדוג, ללקט או לטייל בכל פינה שהטבע נתן לנו. הנורווגים יודעים כמה הם בני מזל לחיות בטבע הזה, ובמקום להיות קנאים כלפיו, הם נדיבים אליו ועליו. הנדיבות הזאת, כך לפחות אני מאמין, עושה אותם מאושרים.

כבלוגר טיולים אני מתפרנס ממסעות מסביב לעולם, כך שאחד הדברים שתמיד מפחיתים לי קצת מתחושת האושר הוא געגוע לבית. תאמינו או לא, אבל ברגע שהגעתי לשוודיה, תחושת הגעגוע הזאת הוחלפה בנחמה. שוודיה כולה נחווית כמו בית אחד גדול, וזו באמת דרך החיים שלהם.

מערכת הדיור בשוודיה היא אחת המעניינות שראיתי מסביב לעולם, ורוב הדברים בה מתנהלים כבית אחד גדול ומשותף. כך למשל בשטוקהולם, עיר הבירה, נדיר לראות מכונות כביסה בבתים ובדירות, ולרוב יש רק מכבסות ציבוריות משותפות שצריך לקבוע אליהן תור.

דוגמה נוספת מעניינת היא שבאתר אינטרנט ממשלתי תוכלו למצוא את השם המלא והכתובת של כל תושב שרק תרצו להגיע אליו.

תחושת ״הבית המשותף״ בשוודיה כל כך משמעותית, עד שכל חברי הפרלמנט שגרים רחוק משטוקהולם מקבלים אפשרות לגור בבניין מגורים משותף במרכז העיר, וכך נוצר מעין קומפלקס שחיים בו פוליטיקאים בדיור משותף ומגבש.

תחושת הבית באה לידי ביטוי אצל השוודים גם במסורת המעניינת והכמעט קדושה, ״פיקה״ (fika), שפירושה בעברית ״לצאת להפסקת קפה״. כל כמה שעות, נפגשים יחד העובדים, השכנים או המשפחה להפסקת התרעננות מהלו״ז היומיומי. הפסקה שהמטרה העיקרית שלה, יותר מכול, היא מפגש.

אי אפשר לא להזכיר ששוודיה היא גם הבית לקהילה היהודית הכי גדולה בסקנדינביה, שלאחרונה מתמודדת עם לא מעט קשיים, אבל אולי אפשר לומר שזה קורה בבתים ובמשפחות הכי טובות. אני בעצמי התארחתי בשבת אצל משפחה יהודית־שוודית שעזרה לי להבין שלא רק בשוודיה, אלא אולי בכל מקום בעולם, תחושת הבית היא תרגום מיוחד וחשוב לאושר.

בתחנה שלי בהולנד היה קל מאוד למצוא את הדרך שבה ההולנדים מתרגמים את המושג אושר: הם בריאים, ולכן מאושרים. היה לי מספיק לנחות באמסטרדם ולראות כבר בירידה מתחנת הרכבת את אלפי זוגות האופניים שהפכו להיות הסמל של עיר הבירה שלה. לקח לי זמן להתרגל לראות אנשים מבוגרים מרימים את האופניים הכבדים שלהם למעבורת, ילדים קטנים נוסעים לבית הספר בזריזות, ונשים מטופחות עולות על אופניים עם איפור מושקע ושמלות ערב בדרך לחגיגות של סוף השבוע.

קל לכתוב על הבריאות הפיזית בהולנד, שקשורה כנראה גם בריאות הירוקות ובפארקים הגדולים שנמצאים גם ממש באמצע הערים הגדולות וכן במערכת רפואה ציבורית טובה ובמודעות גבוהה לאורח חיים בריא. אבל הבריאות הבאמת חשובה בהולנד היא הבריאות הנפשית – שבאה לידי ביטוי אצל ההולנדים בעיקר בתחושת ״יחד״.

הביטוי ההולנדי ״חֶזֵלֶך״ הוא הכי קרוב שיש לביטוי ״שבת אחים גם יחד״ בעברית. אומנם אפשר להשתמש בו בעוד דרכים רבות, אבל הדרך המרכזית לתרגם אותו לעברית בפשטות היא ״חברותי״, או כשם עצם ״תחושה של ביחד״.

בהולנד לא קשה למצוא הורים שעובדים רק ארבעה ימים בשבוע כדי שיהיה זמן לפנאי משפחתי, ובאופן קצת דומה לארוחת השישי הישראלית, ההולנדים קנאים לארוחת הערב היומית המשותפת שלהם, ועושים הכול כדי לא לפגוע במנהג הקדוש הזה. כל אלה, מזכים את הולנד לא רק בפרס ״המדינה החמישית הכי מאושרת בעולם״, אלא גם בפרס ״המדינה שבה חיים הילדים הכי מאושרים״. פייר, מגיע להם.

זה קצת מצחיק, אבל במדינה שבה למדתי כמה חשוב להיות בריא בגוף ובנפש הייתי ממש חולה.

חשבתי שאולי זו הקורונה שחזרה לאחרונה לאוויר, אבל כשהבנתי כאן כמה גדול הקשר בין ״תחושת הביחד״ ל״בריאות״, הבנתי שאולי כמטייל סולו מסביב לעולם, אני צריך ללמוד קצת מההולנדים שהשכילו לתרגם את האושר שלהם לתחושת יחד, הבנתי שאני מתגעגע קצת הביתה.

לאורך כל המסע שלי קיבלתי ברשתות החברתיות הודעות ותגובות מופתעות לאור העובדה שישראל התברגה כל כך גבוה ברשימת המדינות המאושרות, במיוחד כשהרשימה, רובה ככולה, מורכבת ממדינות סקנדינביות־אירופיות. גם אני הופתעתי, אבל מסיבה אחרת. איך יכול להיות שכל כל הרבה ישראלים לא יודעים מה הופך אותנו לאחת המדינות הכי מאושרות בעולם?

המסע שלי מורכב בעיקר ממדינות סקנדינביות קרות. לא רק במזג האוויר, אלא גם במזג האנושי. הסקנדינבים מאוד קנאים לעצמם, לפרטיות שלהם, ולא הייתי אומר שהם האנשים הכי פתוחים להיכרות בעולם. כך שלאורך כל המסע שלי, התמודדתי עם געגוע עז לחום הישראלי.

בשונה מטיולים אחרים, הפעם היה לי מאוד קשה להכיר חברים, ליצור חוויות משותפות ולדבר עם מקומיים. בכל רשימת המדינות הכי מאושרות, כמעט לא מצאתי תושבים שהיה להם אכפת שגם אני אהיה מאושר. אבל בישראל? נראה שהמסע לסוד האושר הוא מסע קולקטיבי שלנו כעם.

יהיה המצב מתוח כמה שיהיה, תהיה הסיטואציה החברתית מורכבת ככל שתהיה – מכל מסע, מכל טיול, ומכל מפגש עם אנשים לא ישראלים אני יוצא במחשבה על כמה בר־מזל אני, שאני זוכה לגור במדינה שבה חום ואהבה הם חלק מהנוף – שאותו לא הייתי מחליף בשום נוף פסטורלי מסביב לעולם.

על רקע חופים שחורים אינסופיים, הרים צבעוניים מיוחדים, צלילי מפלים מהפנטים ביופיים וריח של אוויר טהור ונקי, הרגשתי באיסלנד שלו כמו שלא הרגשתי בחיים.

כל נשימה עמוקה בדרכים האיסלנדיות השכיחה ממני כל צרה שאי פעם חשבתי עליה. הרגשתי חסר דאגות, וזה היה לי מספיק כדי להיות מאושר.

לאורך כל הביקור שלי קינאתי כל כך בשלווה האיסלנדית. היא נחשבת כבר כמעט 20 שנה למדינה הבטוחה בעולם, עד כדי כך שאין גדר או אבטחה בבית ראש הממשלה הנמצא במרכז העיר, אין לשוטרים המקומיים כמעט עבודה, ותאמינו או לא – נהוג ובטוח להשאיר עגלות עם תינוקות ברחוב בזמן שההורים יוצאים לסידורים או נכנסים למסעדה לחגוג בארוחה משותפת.

התרגום הישיר של האושר האיסלנדי הוא שלווה, שקט ורוגע.

מספיק לראות מפעם לפעם מהדורת חדשות איסלנדית שמתגאה בעיקר בפסטיבלים מיוחדים, יוזמות חברתיות ושלל כתבות מגזין שתופסות את זמן המסך של רוב התוכנית כדי להבין כמה רגוע שם. השילוב של הנחת האיסלנדית עם התפאורה הייחודית של המדינה, הצליח לגרום לי להרגיש מאושר, ואין ספק שהיא גורמת לאיסלנדים להרגיש מאושרים בכל יום.

דנמרק כולה היא מדינה צנועה. לא משוויצה יותר מדי, לא לוקחת יותר מדי תשומת לב. ההר הכי גבוה בדנמרק הוא בגובה 171 מטרים בלבד, אין בה גורדי שחקים עצומים והיא המדינה הקטנה ביותר מהמדינות הנורדיות. כל הנתונים האלה התכתבו נהדר עם המסקנה שלי על האושר בדנמרק: מקורו בצניעות.

 

 

סופר דני־נורווגי בשם אקסל סדנרמוס, כתב לפני כ־90 שנה רשימה של עשרה חוקים ששמם חוקי ג'נטה, והעם הדני אימץ לחייו. מטרת החוקים היא ״להוריד ציפיות״ מהעולם, להישאר צנועים ולהפוך למאושרים.

הרבה דנים חיים עד היום על פי החוקים האלה, שהתחילו לזלוג בהדרגה גם לעמים אחרים ולתרבויות נוספות שלקחו את חוקי ג׳נטה על עצמם. זו רשימת החוקים המפתיעה:

• אסור לך לחשוב שאתה משהו מיוחד.
• אסור לך לחשוב שאתה טוב כמונו.
• אסור לך לחשוב שאתה חכם יותר מאיתנו.
• אסור לך לדמיין את עצמך טוב יותר מאיתנו.
• אסור לך לחשוב שאתה יודע יותר מאיתנו.
• אסור לך לחשוב שאתה חשוב מאיתנו.
• אסור לך לחשוב שאתה טוב בשום דבר.
• אסור לך לצחוק עלינו.
• אסור לך לחשוב שמישהו דואג לך.
• אסור לך לחשוב שאתה יכול ללמד אותנו דבר.

אם בתרבות המערבית אנחנו רגילים לשמוע סיסמאות כמו ״השמיים הם הגבול״ ו״אם אתה יכול לחלום את זה אתה יכול לעשות את זה״, אז בדנמרק יגידו לך בדיוק הפוך. רשימת חוקי ג׳נטה מעודדת בינוניות ולא מתנצלת על זה. מצד אחד, זה נשמע לי עצוב. מצד שני, זה גם נשמע לי כל כך משחרר. חשבתי על כך שאולי הדנים מאושרים לא למרות צניעותם אלא בגללה. ובזכות רשימת החוקים הזאת, הם מצליחים שנה אחר שנה לחיות חיים כל כך מאושרים.

אני חושב שכמו כמעט כל בני ה־20 ומשהו, גם אני אוהב למלא את החיים שלי בריגושים. אני חי בשביל האקשן, אוהב את הקיצוניות, שונא כשמשעמם לי. אבל בפינלנד למדתי שיש גם דרך אחרת. ביקשתי מכמה מקומיים בהלסינקי להמליץ לי על מקומות לבקר בהם בעיר.

התשובות שלהם היו ״שב בסאונה כמה שעות״, ״לך להעביר את הערב בתצפית יפה על הים״ או ״שב קצת בספרייה, אתה בטוח תיהנה״. ניסיתי להסביר להם שאני מטייל בקצב מהיר ושיש לי זמן קצוב למסע, ״אז כאן, כדאי שתטייל בקצב של פינלנד״, אמרו לי כמה פעמים, ״כאן, חיים בקצב אחר״.

את סוף השבוע האחרון של המסע רציתי להעביר כמו פיני אמיתי. לקחתי ״ארוחת שבת בקופסה״ מקייטרינג כשר ונסעתי ברכבת ארוכה ממרכז העיר לבית קטן מעץ בצמוד לאגם. הייתי מוקף בשום דבר חוץ מצמחייה, פטריות שצצו אחרי הגשם וחופים קטנים שמאפשרים כניסה למים.

פחדתי מהשבת האחרונה שלי במסע. בלי אנשים, בלי רעש, בלי אקשן ובלי עניין. שעמום טהור. רק אני והבית על האגם. התפללתי שהשבת לא תצא בחיים, כי לראשונה מזה מי־יודע־כמה זמן, היה לי משעמם. ובתוך השעמום, הייתי מאושר.

מצאתי את הסוד הפיני לאושר: להשתעמם מחוסר דאגות, להיות מאושר מעודף שעמום.

ישבתי על הדשא והסתכלתי על השקיעה שירדה לתוך המים האינסופיים ובישרה על סוף המסע המתקרב. חשבתי על זה שאולי הפינים צודקים. בשונה ממסעות אחרים שעשיתי מסביב לעולם, הפעם לא חוויתי במסע שלי הרפתקאות יוצאות דופן. לא היו לי פרצי אדרנלין בלתי מוסברים. לא חששתי אפילו פעם אחת לחיי.

ברוב הרגעים בחודש וחצי האחרונים, הרגשתי שהשעמום הנורדי־אירופי קירב אותי כמה צעדים משמעותיים בדרך לחיים מאושרים. חייכתי לעבר השקיעה. יכול להיות שאני כבר מאושר?