בתחנת הרכבת חדרה מערב אספתי את מיכל ואת נעימת־אל. היה ביניהן חיבור נחמד שהתברר לי שנוצר רק כמה תחנות קודם, כשנפגשו לראשונה והבינו שהן בדרך לאותו חוף שאסף אליו באותו יום ראשון אחר צהריים לחים במיוחד עשר רווקות וצלמת. ההזמנה להצטרף ליום הצילומים הגיעה לכל אחת מהן באופן אחר: מיכל שהגיעה מתל־אביב נתקלה בהודעה באינסטגרם ונעימת־אל מתקוע קיבלה את ההצעה מגיסתה, וכיוון שהגיעה להחלטה שהיא עושה הכול כדי למצוא את האחד – גם אם זה אומר להיענות להצעות שבעבר הייתה מסרבת להן – אז גם לכאן היא הגיעה בראש פתוח, מתוך אמונה שזו תנועת נפש שבוודאי תפתח משהו.
כמה שבועות קודם נתקלתי גם אני בהודעה בסטורי של צלמת האופנה שילת מזרחי: "שמי שילת, אני צלמת אופנה, בת 37 ורווקה, למה אני כותבת את זה? כי זאת הפעם הראשונה שאני רוצה ליצור מתוך המקום הזה. אני עובדת על פרויקט צילום בנושא רווקות, ומקווה שזה יתגבש לכדי תערוכה. אני מחפשת בנות (רווקות) שתהיינה מוכנות להשתתף בצילום קבוצתי ב־17.7 בחוף גדור בחדרה. הצילום הראשון בסדרה אמור להשתתף בביאנלה של ירושלים. מי שמעוניינת לקחת חלק ביצירה מתוך המקום הזה שכולנו נמצאות בו מוזמנת לדבר איתי או להיכנס ישירות לקבוצת ואטסאפ".
אל החוף הגענו מזיעות בלי שהתחלנו להתאמץ בכלל, לא מכירות לא את יוזמת האירוע וגם לא את הנשים האחרות שמשתתפות בו, אבל מהר מאוד זיהינו אותן רוכנות אל תא מטען של רכב. חלקן כבר לבושות בשמלות בגוני ניוד ואבן, האחרות עוד מתלבטות ומודדות את השמלה שתתאים להן.
מזרחי, אוחזת במצלמה, מנופפת לנו בחיוך להתקרב ומזרזת אותנו האחרונות להגיע להחליף לשמלה שהביאה לנו. השמש לא מחכה לנו, הזמן חולף וצריך לתפוס את הרגע לפני שהלילה ירד.
"לא חוסכים ממני ביקורת על כך שאני גרה אצל ההורים, יש לאנשים נטייה לתת את הפרשנות שלהם ולמצוא סיבות ל'בעיה'. יכולים לומר לי שזה כנראה מה שתוקע אותי. אבל זה לא תוקע אותי, יש לי את המניעים שלי"
צעדנו, חבורת נשים שמשתלבות עם גוני החול הזהוב, בין הסלעים השחוקים ממים אל נקודת הצילום הראשונה. בדרך עברנו ליד גבר ואישה הריונית שהגיעו עם צלם כדי לתפוס את הרגע של לפני, ובהמשך גם עברנו ליד חתן וכלה. מזרחי העמידה אותנו, ייצבה את החצובה ולחצה כמה לחיצות, ובין לבין היו הפוגות קצרות כדי לאפשר מעבר לרוחצים המתנצלים והמבולבלים מהסצנה המוזרה שנפרשׂת לפניהם.
המפגש הבא שלי עם מזרחי היה בבית קפה, כשהיא כביכול בצד השני של העדשה, נרגשת מהמעמד ותוהה איך אחרי הריאיון היא תצלח גם סשן צילומים. "מביך אותי מאוד, אני חושבת שזה אומץ מטורף להיות בצד השני של המצלמה. זה חשוף ואינטימי. פעם אחת הצטלמתי וזה היה מאוד מביך. אני מאוד מבינה את המבוכה של המצולמים ותמיד כשיש צורך אני מנסה להקליל, לרוב אני מצלמת דוגמניות או אנשים שרגילים להיות בסביבה של מצלמות ומסכים. המבוכה נמצאת אצל אנשים שנאלצים להיות במעמד לצורך צילומי תדמית או לעיתון – הם נדרשים להצטלם או צריכים את הצילום אבל לא אוהבים את הסיטואציה. קורה המון שהמצולם לא מרגיש בנוח אבל כשמתחילה להתגבש אינטראקציה נעימה בין הצלם והמצולם התוצאה תהיה טובה, לעומת זאת במצב שהאקלים בחדר לא נעים, גם אם התוצאה תהיה טובה זה לא ישפר את התחושה.
"קרה לי שצילמתי זמרת מוכרת ולא הצלחתי ליצור איתה שום תקשורת והיא מצידה לא ניסתה. היא נכנסה לסטודיו בלי להגיד שלום ויצאה בלי לומר תודה. קשה לדעת שבאת ממקום טוב לצלם מישהו וזה היחס. גם אותי מביך להגיע לצלם מישהו שאני לא מכירה, או מכירה דרך העיתונים והטלוויזיה ופתאום לייצר תוך שנייה קשר קרוב, להיות רק אני והוא ולנסות ליצור משהו. הדרך הנכונה היא לדבר מראש, אבל כשלא מתפתח שיח זה לא נעים. קרה לא מעט שאמרתי לעצמי – מה אני עושה פה, מה היה רע להיות קופאית בסופר?"
מזרחי (37) גדלה בפתח־תקווה, האמצעית מחמישה ילדים והראשונה בבית שהחליטה ללכת לאקדמיה. "ההורים נתנו את ברכת הדרך, היה ברור להם שמישהו ירצה לעשות את זה". היום היא גרה בבית נעוריה, חולקת את הקניות בסופר עם ההורים והאחים שעדיין גרים שם.
היא עברה את המסלול הקלאסי של נערה דתייה – אולפנת נווה שרה הרצוג, שנתיים שירות לאומי ובלי להתעכב יותר מדי, בגיל 20 המשיכה לתואר ראשון בחוג לתקשורת חזותית במכללת אמונה שבירושלים. על הבחירה בתחום האמנות לא הייתה בכלל שאלה, הנפש שלה נמשכה לאזורים האלו כבר מגיל צעיר. המרצה של קורס הצילום זיהה שיש לתוצרים שלה איכויות אסתטיות ששייכות לעולם האופנה. "זה הפתיע אותי כי לא הכרתי את העולם הזה בכלל. הגעתי מהאולפנה וכל האסתטיקה, בימוי ומה שמיוחס לחיצוניות, ללבוש, ולגוף היה לי זר".
איך מקורס של כמה נקודות זכות במכללה התחלת לצלם הפקות אופנה?
"כשסיימתי את הלימודים במכללה התחלתי לעבוד בסטודיו לעיצוב בירושלים ומהר מאוד הבנתי שזה לא בשבילי. הדף הלבן והריק לא דיבר אליי. היו חסרים לי חומרי הגלם, התחושה הזו לא הייתה לי נוחה והזיזה אותי לבדוק את מה שבכלל לא היה החלום שלי – צילומי אופנה, כי הבנתי ששם חומרי הגלם נמצאים כבר בהתחלה. אחרי חודשיים של קורס צילום אצל צלם האופנה שי קדם הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות, והמשכתי לקורס נוסף של חצי שנה אצל רון קדמי. עם סיום הקורס השני שלחתי את העבודות שלי למגזין 'נשים' ולמגזין 'גו־סטייל' וקיוויתי שייקחו את זה, וזה תפס".
"אני רווקה, אני מחפשת. וגם מפחדת שמישהו ייכנס לחיים שלי, מפחדת להיפגע. ברור שזוגיות מביאה איתה הרבה מורכבויות, אבל הנפש שלי צועקת שהיא צריכה משהו אחר, היא מיצתה את הלבד"
זה נשמע לא קל, איך בכל זאת הגעת למקום שאת נמצאת בו היום?
"בתחילת הדרך צילמתי הפקות אופנה שעשיתי בהן הכול בעצמי – גיבוש קונספט, איתור אנשי צוות ודוגמניות. זה לא היה קל, אנחנו מדברות על תקופה שהאינסטגרם היה בתחילת הדרך, אבל האמנתי בחלום הזה שלא הכרתי. לאט־לאט הרחבתי את המעגל ומצאתי אנשים שעד היום אני עובדת איתם.
"תעשיית הצילום שלנו קטנה וזה מקשה על מי שרוצה להיכנס. בתחילת הדרך פניתי לאחד מהמגזינים, אני לא יודעת מאיפה היה לי האומץ. הצגתי את עצמי כצלמת אופנה בתחילת הדרך וקיבלתי תשובה שהפתיעה אותי מאוד: 'למה שנעבוד איתך? יש כמוך מיליונים'. פתאום הבנתי שאני נכנסת לתחום שיהיה קשה לתפוס בו מקום, והסיכויים למצוא לקוחות נמוכים מאוד. ידעתי שזה ידרוש ממני לגדל עור של פיל ולפתח מרפקים ושצריך קשרים ואין לי אותם. אני האנטיתזה לצלמי אופנה – לא נולדתי בתל־אביב ולא גדלתי שם, למדתי תקשורת חזותית ולא אופנה או צילום, ואין לי את האטיטיוד. יש קליקה של צלמים שאני מחוברת אליה, כאלו מהדור שלי שהתחברתי אליהם עם השנים, וישנם הצלמים מדור או שניים לפניי. מיד אחרי אמונה רציתי להיות אסיסטנטית של מישהו מהם, ניסיתי הרבה פעמים ולא הצלחתי.
"כמה שנים מאוחר יותר שלחתי מייל לצלם האופנה איתן טל והוא הזמין אותי להיפגש. שמחתי מאוד שמישהו סוף־סוף רואה אותי או לכל הפחות את המיילים שלי. כשנפגשנו הוא אמר לי שהיה לו חשוב שניפגש כדי להגיד לי שאני כבר לא במקום של להיות שוליה, אף אחד לא ייקח אותי. הגיע הזמן לפרוש כנפיים ולעוף. אני לא יודעת מה הוא ראה, הייתי ממש בהתחלה אבל מאוד־מאוד רציתי. הוא אמר לי – יש 90 אחוז שלא מצליחים ועשרה שכן, תחליטי איפה את. אז, לפני 12 שנים בערך, הייתה לי תחושה שאני רוצה להיות בעשרה האחוזים ההם והיום אני מאוד מקווה שאני שם, אבל באמת הסיפור של הגדרות כבר פחות מעניין אותי. אני עושה את מה שאני עושה ואני אוהבת את זה".
העמידה היומיומית מאחורי העדשה מפגישה אותה גם עם הצדדים הפחות יפים בתעשייה, כמו העיסוק בגוף האישה, שעימת אותה מול ההתמודדות האישית שלה עם הפרעת אכילה: "הייתה לי מחלה בבלוטת התריס וגידול שהתגלה בה, שהצריכו כריתה מלאה של הבלוטה. בעקבות זה הגוף שלי התחיל ממש להשתנות, הייתי ממש רזה ופתאום זה השתנה, איבדתי שליטה. זה הציף הפרעות אכילה שבאו לידי ביטוי בהרעבות ובאכילה מצומצמת. ככל שהגוף שלי סירב להגיב למניפולציות שעשיתי עליו ככה הקצנתי יותר. הבנתי שהגיע הזמן לבקש עזרה, והתחלתי טיפול. לראשונה בחיי נפגשתי עם נשים שהבינו את מה שאני עוברת, למדתי המון על עצמי. היעד שלי הוא ללמוד לקבל את מה שיש, בלי קשר למשקל, צורה, וגוף.
"ההתעסקות באופנה יצרה אצלי קונפליקט לא פשוט, כי מצד אחד בעבודה אני יוצרת עם דגש על אסתטיקה ויש לי שליטה מלאה בתוצר הסופי של כל עבודה אבל מצד שני, בחיים הפרטיים שלי אני רואה איך הגוף שלי משתנה ודווקא עליו איבדתי שליטה. לאחרונה הבנתי שיש לסביבה שלי השפעה גדולה עליי, אני מזהה איך כל מילה יכולה לקחת אותי למקום טוב או למקום פחות טוב. למדתי לראות את זה ויותר מזה למדתי להגיד למי שמסביבי – 'אם אני חשובה לכם, בבקשה בואו נשנה את השיח, היופי לא נמדד רק ברזון, הוא הרבה יותר מזה'. לא פשוט לי לבוא לאנשים שלא קרובים אליי ולהניח על השולחן את הדברים ולשקף להם את ההשפעה של השיח איתם עליי, אבל הבטחתי לנסות לעזור לעצמי, ואולי זה גם יעזור לאחרות על הדרך".
מזרחי מצלמת אופנה בעיקר לצורך מסחר דיגיטלי והיא ממשיכה להשתלם בתחום במגוון קורסים ומרצה בעצמה במכללת אמונה, ומחנכת את הדור הבא ללטש תמונות בפוטושופ ולהיות צלמות אופנה. "אני אוהבת לשלב את הידע שרכשתי בתחומים השונים ולהעביר אותו הלאה, זו זכות בשבילי".
לפני כחמש שנים החליטה מזרחי לשכור בתל־אביב מבנה שישמש כסטודיו, הבחירה הייתה בין דירה לבד בשביל העצמאות או בסטודיו בשביל הקריירה. "לא חוסכים ממני את הביקורת על כך שאני גרה אצל ההורים, יש לאנשים נטייה לתת את הפרשנות שלהם ולמצוא סיבות ל'בעיה'. יכולים לומר לי שזה כנראה מה שתוקע אותי. אבל זה לא תוקע אותי, אני בחרתי בקריירה ואני יודעת להסביר לעצמי מה המניעים שלי – מכורח המציאות אני צריכה להתמודד עם הבחירה בין דירה לסטודיו וברור לי שאני צריכה סטודיו בתל־אביב כדי להצליח במקצוע שלי. חוץ מזה, אני מאמינה שאישה צריכה לעבור מבית ההורים לבית עם בן זוגה ואין צורך בתחנות מעבר בדרך. והאמת היא שגם לא בא לי להיות בַּלבד, להתרגל אליו".
היא בנתה מערכת יחסים עדינה מול ההורים בענייני זוגיות: הם יודעים שאין מה לדבר איתה על דייטים, אבל היא כן משתפת אותם בתהליכים ובמה שעובר עליה. בכלל, העובדה שעניין הרווקות הוא חשוף לכולם לא נוח לה, כי זה לא רק עניין של סטטוס – עם בן־זוג או בלעדיו – יש עוד צדדים שאנשים מבחוץ לא רואים, כמו שיברון הלב או 'ריאיון העבודה' בכל דייט שיוצאים אליו. אמירות כמו "אני לא מאמינה איך לא מצאת עד עכשיו" ו"את מושלמת, מה דפוק בך" לוקחות אותה למחשבות על מה לא בסדר אצלה. היא לא תכננה להגיע לגיל 37 רווקה, זה הרבה יותר ממה שחשבה, וכדי למצוא את הדרך החוצה היא הולכת למאמנת זוגיות. "אני כנראה מורידה את אחוזי ההצלחה שלה", היא אומרת בחיוך, "עצם הרצון שלי לא מספיק, אני צריכה לעשות הרבה בשביל זה, כל מה שבידיים שלי אני עושה אבל מנקודה מסוימת כל השאר בידיים שלו, כמו שלי יש אחריות גם לקב"ה יש".
כבר תקופה ארוכה מתבשל אצל מזרחי הרצון לדבר על רווקות באמצעות היצירה שלה. היא הייתה נרדמת בלילות עם כל המוטיבציה שצריך כדי לקום ולעשות אבל כשהתעוררה בבוקר זה חלף, היא מהרהרת ומשתהה רגע עם המחשבות על זה, "לא היה לי האומץ", מזרחי אומרת אחרי זמן. עד שהגיע קול קורא למרצים במכללת אמונה להשתתפות בביאנלה לאמנות בירושלים ולהציג יצירה אחת שלהם שהנושא המרכזי בה הוא נכסי צאן ברזל ושומרות הסף.+
"זה התכתב לי עם הנישואין, מה שאישה מביאה איתה לבית וחס וחלילה מה שהיא לוקחת איתה בגירושין. שאלתי את האוצרת אם ליצור על רווקות מהמקום שלי זה משהו שיכול להתחבר וקיבלתי תשובה חיובית. ומאז לא יכולתי כבר לתת למחשבות שהייתי נרדמת איתן לחלוף בבוקר, התחלתי לחשוב על זה יותר ברצינות ולגבש רעיונות. ניסיתי למקד מה אני רוצה להביא לידי ביטוי ביצירה הזו על נושא הרווקות, שאלתי את עצמי האם אני, 'שילת הרווקה', הנושא? או שאני רוצה לתת מקום לרווקות כמשהו שמחבר בין הרבה יחידות? הרבה שעות של מחשבות הובילו אותי לפתח את הנושא למקום יותר רחב, של עוד נשים רווקות שזוגיות מעסיקה אותן".
התערוכה מתחברת להשתדלות של מזרחי למצוא זוגיות, "להגיד בקול: אני רווקה, אני מחפשת. וגם לשתף בפחד שמישהו ייכנס לחיים שלי, שאני מפחדת להיפגע. ברור שזוגיות מביאה איתה הרבה מורכבויות, אבל הנפש שלי צועקת שהיא צריכה משהו אחר, היא מיצתה את הלבד". בתהליך העבודה היא פנתה לחיפוש אחר רפרנסים והשתמשה בבינה מלאכותית כדי לבנות הדמיה של הצילום המדויק שהיא רוצה להציג. אחרי שהגיעה לתמונה כמעט מושלמת היא שלחה לחמה על פני המים באינסטגרם.
הייתה היענות?
"לא ידעתי למה לצפות אחרי הפרסום, ובאמת לקח לי זמן לגבש קבוצה. רציתי משהו המוני, בין עשר לעשרים נשים, אבל בהתחלה פנו אליי רק שתיים־שלוש, אז ביקשתי מחברים וממאמנות לזוגיות לשתף ופתאום הגיעו יותר פניות. אני מבינה שהייתי צריכה לדייק את קהל היעד – הרבה אמרו לי למשל שזה לא הדבר היחיד שמשקף אותן, זו כותרת אבל זה לא הרכיב העיקרי. זה צעד לא פשוט להיכנס לקבוצת ואטסאפ שנקראת 'חזקות' שמשמשת ליצירה על רווקות, ובכלל להיות תחת הכותרת רווקה זה לא דבר קל, אז להיות אקטיבית באותו הקשר זה עוד יותר מורכב. השאלה אם אני מנסה להסתיר ולהסוות או להציג את זה כמשהו שלא מעסיק או מרעיד את עולמי מעסיקה הרבה בנות. אני בחרתי להגיד שכן, ואני לא צריכה להתבייש בזה. היו מעטות שהגיעו למרות הבושה, או כמה שאמרו שהן היו רוצות אבל זה מביך אותן, אבל רוב התגובות היו של רווקות עם רצון מלא לעמוד מול המצלמה".
מי הנשים שהגיעו?
"הגיעו כאלה שהרווקות מעסיקה אותן, גם כאלה שהן לא רווקות בעצמן. הייתה תחושה מאוד חזקה שהגיעו נשים ממקומות שונים ואני נותנת להן את הרגע הזה להיות ביחד. רציתי לתת לנשים את ההזדמנות להביא את הקושי של המסע שהן עוברות ולעמוד לכמה רגעים בשקט, בלי מילים, לצד תשע נשים נוספות. היה שם משהו מאוד עוצמתי – לרגע אחד את לבד אבל מרגישה ביחד. ברור לי שאנחנו לא לבד, יש משפחה ויש חברים, אבל זו התמודדות אישית שיש בה הרבה מעבר. אני לא רוצה להתעסק בזה כל הזמן, אבל אני יודעת שזה חשוב, שאני גם צריכה את התרפיה הזו ביני לביני. בסוף התגבשה קבוצה של הרבה יחידות שכל אחת היא עולם עם רכיב שהיא חולקת עם זו שלצידה, ולא צריך לדבר הרבה כדי שהלב יתחבר, בלי ביקורת או ניסיון לתקן. אחרי הצילום בים הרגשתי שמאוד מילא אותי עצם זה שהייתי עם קבוצה של רווקות, גם בלי שנאמרו דברים זה נתן לי המון כוח".
כשהאוצרת של הביאנלה קיבלה את הצילום מחוף גדור היא הציעה למזרחי שטח נדל"ני גדול יותר בתערוכה כדי להציג בו סדרת צילומים בנושא, ולא רק תמונה אחת. הצילום הזה, יחד עם צילום שהתקיים בחודש שעבר על יד העץ בבתרונות רוחמה וצילום נוסף שהתקיים השבוע עם עלות השחר בחוף עין־דור, יוצגו בנובמבר הקרוב במתחם שהתערוכות בו יעסקו בנושא "שומרות הסף", מה שמתחבר בדיוק למחשבות של מזרחי על הרווקות. "אנחנו עומדות על משמר הלב בכל יום, אנחנו מחזרות על הפתחים ומחכות שמישהו יגיע. ומצד שני אנחנו גם מפחדות לפתוח את הדלת כי משהו עשוי להישבר. ובכל זאת, אנחנו עומדות שם ומחכות בכל יום".
