הנוכחות היהודית בליגות הספורט המקצועניות של ארצות הברית דלה למדי. בשנה שעברה שיחקו 17 יהודים בליגת הבייסבול הבכירה (MLB), שישה בליגת הפוטבול (NFL) ושישה ב־NBA כולל אחד יחיד ומיוחד – דני אבדיה שלנו. גם בליגות המכללות הבכירות, המציאות לא שונה בהרבה – וכל זה הופך את סיפורו של סם סלץ למיוחד אפילו יותר. סלץ בן ה־20 הפך בשנה שעברה ליהודי הדתי הראשון שאי פעם הגיע לליגת פוטבול המכללות של ארה"ב במדי קבוצת אוניברסיטת טקסס A&M, מהחזקות באומה. אך מה שמדהים עוד יותר בסיפור שלו זה שהוא עשה את זה בלי שום ניסיון מוקדם ובלי אימון או אפילו דקת משחק אחת בקבוצה לגילים צעירים יותר, והגשים את המטרה שלו רק בזכות עבודה קשה, אמונה, תעוזה וחשיבה מחוץ לקופסה.
"הייתה לי ילדות נהדרת, הייתי מוקף באנשים מצוינים. למדתי בבית ספר יהודי שהפך עם השנים לבית ספר של חב"ד", נזכר סלץ, שנולד בפילדלפיה לאמו החוזרת בתשובה – בת למהגרים מברית המועצות דאז. "בשנים הראשונות חייתי בסביבה שהתרבות האירופית הייתה בה דומיננטית יותר, אבל אחרי שאמא שלי התחתנה בשנית כשהייתי בן ארבע, האב החורג שלי פתח בפניי את התרבות המקומית והתאהבתי לראשונה בספורט אמריקני. בתור ילד עסקתי בהתעמלות, שיחקתי כדורסל, בייסבול וטניס, וספורט היה חלק בלתי נפרד מהחיים שלי".
באותן שנים פוטבול לא נכלל בתחומי העניין של סלץ: "זה משחק שיהודים פחות משחקים אותו, אף שמדי פעם עשינו את זה בבית ספר. הקשר שלי למשחק באותן שנים הסתכם בעיקר בצפייה משותפת ולא קבועה עם חברים במשחקים של האיגלס (הקבוצה המקצוענית של פילדלפיה, ד"מ). למרות זאת, וקשה לי להסביר את זה היום, לאורך השנים עלתה אצלי שוב ושוב המחשבה שהדבר הנכון ביותר בשבילי יהיה לשחק פוטבול בקולג'. היה בי רצון אמיתי לעשות את זה. המחשבה לשחק חזרה גם בתיכון, אבל כיוון שלא הייתה לנו קבוצה לא מצאתי דרך לעשות את זה". הוא למד בישיבה תיכונית באזור וכאשר התקרב לסיום לימודיו החל את תהליך הקבלה לטקסס A&M.
"אני משחק מול שחקנים בגדלים שונים והרעיון הוא ללמוד לנצל את היתרונות שלך ולמצוא פתרונות לבעיות שאתה מתמודד מולן, אני חושב שזה מה שכל אחד צריך לעשות, לא משנה מה הגובה או המשקל שלו. העובדה שאני נמוך יותר אומרת שאני צריך לדעת לנצל את המהירות והזריזות שלי"
"אני הראשון מהתיכון שלי אי פעם שהגיש בקשה להתקבל לקולג' הזה, שמעתי עליו במקרה בערוץ יוטיוב שחבר ואני היינו צופים בו. קראתי עליו קצת והתאהבתי במסורת שלו בכל מה שנוגע לפוטבול, אף שלא חשבתי אז לנסות להשתלב בקבוצה. אולי רק באיזו מחשבה נסתרת. אהבתי גם את העובדה שיש כאן קהילה יהודית מאוד מיוחדת, אבל בשלב הראשון הצלחתי להתקבל רק לשלוחה של האוניברסיטה והייתי צריך ללמוד תקופה ולרשום ממוצע ציונים מסוים כדי להתקבל לשם באופן רשמי".
אף שעדיין לא התקבל לאוניברסיטה ולמד בשלוחה באופן מקוון, החליט סלץ לעבור לטקסס. "הלכתי לראות את משחק פתיחת העונה של הקבוצה מול מכללת פנסילבניה סטייט, ישבתי מאוד קרוב למגרש, ראיתי את השחקנים ופתאום זה הכה בי: הרגשתי שאני יכול לעשות את זה, שאני רוצה להיות שם יחד עם השחקנים ולשחק את המשחק, ושאעשה מה שצריך כדי לגרום לזה לקרות, ושם החל המסע שלי".
A&M משחקת בליגה המערבית התחרותית והקשוחה של ה־NCAA, המאגדת את המכללות הטובות ביותר. המכללה זכתה עד היום בשלוש אליפויות ובתארים רבים נוספים. הסגל שלה כולל 130 שחקנים, שחלקם הבכיר מגיע עם מלגת לימודים מלאה במטרה להשתבץ במקום משמעותי בקבוצה ואחרים הם סטודנטים שמתקבלים אחרי שעברו סדרת מבחנים.
"המהלך הראשון היה לנסות להבין מה אני צריך לעשות כדי להתקבל לקבוצה ואיך להתחיל להתאמן לקראת המבחנים", הוא מספר. "גיליתי שלמאמן הקבוצה ג'ימבו פישר יש תוכנית רדיו שבועית פתוחה לקהל, אז החלטתי להשתתף ובשלב השאלות ביקשתי לדעת מה הוא מחפש בשחקנים שמבקשים להצטרף. הוא ענה באריכות ואמר שהוא מחפש שחקנים בעלי אופי מיוחד וספציפי, שרוצים לעבוד קשה, מבינים שמדובר במשימה לא פשוטה ורוצים להצליח בפוטבול ובחיים באופן כללי. מאוחר יותר פגשתי אותו בחנות סמוכה, ביקשתי ממנו כמה עצות ושאלתי אם אני יכול לצפות במבחנים של המצטרפים החדשים, והוא הזמין אותי לבוא. למבחנים עצמם הגעתי עם מחברת וכתבתי כל פרט אפשרי, כל תרגיל, כל מתיחה שעשו, כדי שאדע למה להתכונן".
השלב הבא של סלץ היה להתחיל להתאמן במרץ. "עדיין לא התקבלתי אז רשמית לאוניברסיטה ולא יכולתי לגשת בעצמי למבחנים, אבל כן יכולתי להתחיל להתאמן. צפיתי בסרטונים ביוטיוב ורכשתי ידע על המשחק ודרכי אימון, הבנתי מה הדברים הנכונים לעשות, איזה כישורים צריך לפתח ועל מה לעבוד. מהצפייה למדתי שיש שחקנים בממדים שלי (1.53 מטר, 67 קילוגרם – ממדים קטנים מאוד לשחקן, ד"מ) בתפקיד הרץ האחורי. חקרתי ולמדתי מה דרישות התפקיד, ואיך אני אמור להשתמש בנתוני גוף כמו שלי בכדי להפיק את המקסימום הנדרש".
הוא החל בסדרת אימונים יומיים שערך בסמוך למגרש שבו מתאמנת הקבוצה, כאשר רק גדר מפרידה ביניהם. "תזמנתי את האימונים שלי עם שלהם, רק מהצד השני של הגדר. במשך שנה עבדתי כל יום, 5־6 שעות, במגרש ובחדר הכושר. עשיתי גם אימונים קצרים בחודשי הקיץ, כשהחום טיפס ל־43 מעלות וכמה פעמים כמעט התעלפתי. במקביל עשיתי הדמיות בראש שלי שאני כבר חלק מהקבוצה, קניתי פוטבול שהלכתי איתו לכל מקום וכמה פעמים ביום הבטתי בפיסת נייר שעליה רשמתי שאהפוך לדתי הראשון במכללות. לא חייתי באשליות, אבל כן דיברתי בלשון הווה, כלומר שזה קורה ולא אמור לקרות, ויצרתי את המציאות הזו".
המסירות הגדולה שלו למשימה החלה לעורר עניין אצל השחקנים והצוות המקצועי של הקבוצה. "עם הזמן יצרתי קשר עם שחקנים ואנשי המקצוע. בסיום אחד האימונים פגשתי את אחד המאמנים ליד החניה, והוא שאל אותי אם ארצה להיבחן כי המבחנים נפתחו. הסברתי לו שאני עדיין לא תלמיד רשמי ושאיבחן בסתיו, והוא אמר שיחכו לי. ביום אחר, סיפרו לי שהשחקנים דיברו עליי בחדר ההלבשה והתרגשתי מהמחשבה שהם מודעים לקיומי, זה נתן לי עוד כוח".
בספטמבר שעבר כשהחלה עונה חדשה, חיכה סלץ שהפך רשמית לתלמיד במכללה, לפתיחת המבחנים, וכשזה לא קרה החליט לשוב לתוכנית הרדיו של פישר. "הוא אמר לי שהסגל שלהם כבר סגור ואפילו חמישה שחקנים כבר שוחררו, אבל הבטיח לי שיִצרו איתי קשר אם אחד מהם יעזוב". ובאמת, יומיים לפני יום כיפור בשנה שעברה קיבל סם שיחת טלפון ששינתה את חייו ברגע: "כל מי שסיפרתי לו מה המאמן אמר לי טען שאין סיכוי שזה יקרה, אבל המשכתי להתאמן, ובאמצע היום, כשאני לומד למבחן, יצרו איתי קשר מהקבוצה. הם ביקשו שאגיע במהירות למתקן, ובמקביל צירפו אותי לקבוצת הוואטסאפ ובירכו אותי על הצטרפותי לקבוצה. הייתי בהלם".
אחרי שנרגע מעצם העובדה שהוא עמד במשימה הבלתי אפשרית שהציב לעצמו, נאלץ סלץ להתחיל להתמודד גם המציאות החדשה שלו.
"כבר במדידות הסברתי להם את המשמעות של היותי יהודי דתי – שלא אוכל להשתתף במשחקים או אימונים בשבת בבוקר, וגם את האימון הראשון שהוזמנתי אליו איאלץ להחמיץ בגלל יום כיפור. האימון הראשון שהשתתפתי בו כמה ימים לאחר מכן היה מיוחד מאוד בשבילי, אבל כבר אז התחושה הייתה שעכשיו צריך להבין איך מתקדמים. בשלב הראשון לא התאמנתי במגע מלא, כדי לא להיפצע. התחלתי ללמוד את המשחק ולאט־לאט נכנסתי יותר ויותר לעניינים. החברים שלי לקבוצה קיבלו אותי בזרועות פתוחות מהרגע הראשון, היו נדיבים אליי, עודדו אותי, נתנו לי הרגשה שאני שייך ועדיין ממשיכים ללמד אותי דברים, אני מרגיש שהם כמו האחים שלי. אני עובר חוויה יוצאת דופן ומרגיש שאיכות המשחק שלי הולכת ומשתפרת. האימונים מתקיימים מדי יום, ובמקביל צוות האימון בונה לך תוכנית אישית".
סלץ בחר במספר 39 לגופיית המשחק שלו, כמספר איסורי המלאכה בשבת – והוא משחק כשהכיפה מתחת לקסדה שלו. "אני משחק מול שחקנים בגדלים שונים והרעיון הוא ללמוד לנצל את היתרונות שלך ולמצוא פתרונות לבעיות שאתה מתמודד מולם, אני חושב שזה מה שכל אחד צריך לעשות, לא משנה מה הגובה או המשקל שלו. העובדה שאני נמוך יותר, אומרת שאני צריך לדעת לנצל את המהירות והזריזות שלי, ורק מתפלל שהשם ישמור עליי בריא ושלם".
"תזמנתי את האימונים שלי עם של הקבוצה, רק מהצד השני של הגדר. במשך שנה עבדתי כל יום, 5-6 שעות, במגרש ובחדר הכושר. גם בחודשי הקיץ, כשהחום טיפס ל־43 מעלות וכמה פעמים כמעט התעלפתי. במקביל עשיתי הדמיות בראש שלי שאני כבר חלק מהקבוצה, קניתי פוטבול שהלכתי איתו לכל מקום, וכמה פעמים ביום הבטתי בפיסת נייר שעליה רשמתי שאהפוך לדתי הראשון במכללות"
במשחק פוטבול נמצאים על המגרש בכל רגע נתון 11 שחקנים, ולכל מועדון יש קבוצת הגנה וקבוצת התקפה. בסגל של 130 שחקנים קשה מאוד לקבל עמדה על המגרש, ועד כה לא זכה סם לדקות במשחקים רשמיים. "בליגת המכללות, בניגוד ל־NFL, הקבוצות גדולות מאוד וכל אחד מ־130 השחקנים יכול לשחק בכל רגע נתון", הוא מסביר, "להגיע לסגל הפותח זה מסע ארוך ולא פשוט, אבל אני ממשיך לעבוד קשה. העונה החדשה שלנו נפתחה בשבועות האחרונים. עדיין לא נבחרתי לשחק אבל אני מאמין שהכול אפשרי. אני נמצא במקום שחי ונושם את המשחק, וחי בעצמי את הפוטבול מסביב לשעון, אפילו בחלומות ולפעמים גם כשאני מתפלל".
עד כמה זה מורכב לשלב בין יהדות ופוטבול מקצועני?
"יש דברים שלא אעשה, אבל כשיש משחק במוצאי שבת, אני הולך ברגל כמה קילומטרים למתקן, יושב ולומד, וברגע שיוצאת שבת מחליף למדי הקבוצה ומצטרף לחברים שלי. בקבוצה גם מספקים לי ארוחות כשרות במשך השבוע, ובשבת אני נהנה מהארוחות והתפילות בחב"ד המקומי. הרב ואשתו מנהלים כאן קהילה חמה, עושים הכול בכדי להעשיר את הרוח היהודית ושנרגיש בבית. בקולג' שלי יש אולי עשרה שומרי שבת, ואני אוהב את העובדה שבכל פעם שעושים מניין צריכים אותי, יש בזה משהו מיוחד".
אתה רואה סיכוי שתיבחר בעתיד בדראפט של ה־NFL?
"אני באמת ובתמים מאמין שאם תשקיע את כל מה שיש לך ותאמין בהשם, הכול אפשרי. אני מבחינתי שליח והוא זה שיחליט אם ולאן אתקדם מכאן. יש לי עדיין הרבה מה ללמוד ולאן להתקדם. אין לי מספיק ניסיון, אני צריך לפתח את הבנת המשחק שלי, והמון עבודה לפניי. אני ממשיך את המסע שלי, אהיה גאה לייצג את היהדות בליגה נחשבת שכזו, אבל כרגע המטרה היא להגיע למגרש ולהוכיח את עצמי.
"חשוב לי מאוד לתת השראה ודוגמה ליהודים אחרים, להראות להם שזה בהחלט אפשרי לשלב בין קריירה ספורטיבית ודת. כל אתלט צריך להוכיח למסגרת שהוא פועל בה שהוא נכס שרוצים להשתמש בו ולהפיק ממנו את המיטב, אבל אסור לוותר מראש או להגיד שזה בלתי אפשרי רק כי אתה דתי. אתה צריך להשקיע את העבודה, לבטוח בהשם ולהאמין שהדברים יתקדמו בכיוון שאתה מצפה".
איזה מסר תרצה להעביר לילד שקורא את הכתבה?
"כל ילד צריך לדעת קודם כול למה הוא רוצה לעשות דבר מסוים, וברגע שהוא מבין הוא צריך לדעת שלכל אחד יש מתנה ספציפית שהוא קיבל מהשם, ואם קיבלת מתנה מסוימת, האחריות שלך היא לממש אותה, בצורה שתהיה הרמונית עם הדרך שבה בחרת לחיות. ככל שאתה נאמן לעקרונות שלך, תצליח להגשים את החלומות שלך, באופן המעשי והרוחני של הדברים, גם כשמדובר בספורט מקצועני או עיסוק ספורטיבי כלשהו בתור תחביב".
במקביל לאימונים היומיומיים בקבוצת הפוטבול, לומד סלץ לתואר ראשון בכלכלה וניהול ספורט ומתכנן את ביקורו השני בישראל. "הייתי בישראל רק פעם אחת לשישה ימים, כשהייתי בן 14. הביקור זכור לי כחוויה חיובית מאוד ואני מקווה שבשנה הבאה אגיע שוב. לא משנה מה אני עושה, אני תמיד גם חושב על העתיד, שואף לעסוק במקצועות שאני לומד עכשיו, והאמת שיש לי גם מחשבה רצינית ואמיתית לגשת ללימודי רבנות, ואני מקווה שזה יקרה בעתיד. כרגע סדר היום שלי עמוס ומעבר לפוטבול ולמשימות בבית הספר, אני לומד תורה ומנסה לעזור בחב"ד כשצריכים אותי".
על מה אתה חולם?
"להצליח להגשים את המטרות והשאיפות שלי בחיים האלה, להקים משפחה ולא לדאוג יותר מדי. אני רוצה להשתמש בכסף שארוויח לטובת רווחתם של אחרים, ללמד אנשים על האספקטים היפהפיים ביהדות ולהביא כמה שיותר אנשים להיות קרובים להשם. אני יודע שבתור ספורטאי, אם תרצה או לא, לאנשים אכפת ממה שיש לך להגיד, ואני מרגיש הכי בר־מזל בעולם, שדרך הספורט יש לי אפשרות לגרום לאחרים להיות גאים במי שהם".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"אני בחמש. אני זוכה להתעורר בכל בוקר בידיעה שאני עושה משהו שבסופו של דבר לא ישפיע רק עליי, אלא גם על חיים של אחרים. אני אסיר תודה שא־לוהים בירך אותי באתיקת עבודה טובה וביכולות פיזיות, ויודע שככל שאעבוד קשה יותר, כך יגדל הסיכוי שלי לשחק, וכשזה יקרה אהיה מוכן לנצל את ההזדמנות. אני גאה שאני נוכח עם הכיפה שלי ושומר מצוות. יש הרבה צעירים בגילי שעדיין מחפשים משמעות לחיים, והעובדה שאני יודע מה משמעות חיי הופכת אותי לאדם השמח בעולם".
